הסכמי אוסלו ההזויים

הטרגדיה שנקראת הסכמי אוסלו התרחשה לצער רבים בתככינו השבוע לפני 16 שנה, ב-13.9.93

כאשר שממשלת רבין -מר"ץ הגשימה את חלום "המזרח התיכון החדש" וחתמה על הסכם אוסלו כאשר המהלך זכה לכ-80% תמיכה בדעת הקהל. שטחי יהודה שומרון ועזה על תושביהן נתפסו בעיני השמאל הישראלי כגידול סרטני שיש להסירו ולהפטר ממנו מוקדם ככל האפשר.

זה היה תרגיל אינטלקטואלי של השמאל שרצה להוכיח לעם היושב בציון שיש פרטנר בצד הפלסטיני המחייב את ממשלת ישראל להוכיח שהיא גם מסוגלת להיות "פרטנר לשלום".

מאז ימים ימימה התקשורת הישראלית מלאה בחזונות אחרית הימים, בין היתר מעלה אסוציאציות כיצד נוכל לנסוע במכוניותינו לאירופה דרך לבנון, סוריה, וטורקיה ובדרך ננגב חומוס בדמשק ועוד כהנה וכהנה.

אלה הטוענים שאנו מדינה קולוניאלית טועים בהגדרה- ראשית שטחי יהודה שומרון וחבל עזה הם מורשת אבות.

יתרה מכך בהשוואה לאימפריות קולוניאליסטיות של ימים עברו, ישראל מצויה במצב ייחודי "הקולוניה" אותה מחזיקה תחת כיבוש איננה נמצאת במרחק אלפי ק"מ ממדינת האם הכובשת, אלה ממש בתוכה, עם גבול מתפתל לאורך מאות קילומטרים.

חלקו הגדול במרחק קצר ביותר ממרכזי אוכלוסיה שלה, זו המציאות הפיזית שלא ניתן לשנותה, ואת זה לא לקחו בחשבון בהסכמי אוסלו.

הסכמי אוסלו הגדיר את "הארגון לשחרור פלשתין" כפרטנר לגיטימי לשלום,לכן התקשורת והעיתונות הפכו את הקשרים איתו להגשמת אידיאל השלום.

השינוי בהגדרה נתן גושפנקא לכך שכמעט הכל היה חוקי,הצמרת המדינית ראתה באש"פ פרטנר,גם כשהרש"פ הפכו למעשה למעצמת טרור, ולתשלובת אדירה של פשע מאורגן, השולחת זרועותיה לעסקי סחר נשק, סמים, תעשיית זיוף וגניבות, שזכתה לטריטוריה והכרה בינלאומית באמצעות הסכמי אוסלו.

האחריות לטרגדיה של הסכמי אוסלו מוטלת לפתחו של הקודקודים בשמאל בישראל, האשליה שניתן לפתור את הסכסוך של מאה שנים במחי יד היתה טעות מרה, וגם שמה קץ לעשרות שנות ויכוח של שלום או שטחים.

הקו לפתרון בעיות כפי שהוא הותווה בהסכמי אוסלו קרסה כבר בתחילת הניסוי המעשי שלה, נוכח מעשי הזוועה של כנופיות ערפאת, וגלי הפיגועים חסרי התקדים שהתרחשו כתוצאה מכך,הכתובת היתה על הקיר לכן זה לא הפתיע אף אחד.

הסכמי אוסלו היווה מרחב פסיכולוגי,וירטואלי שהכל מותר בו.

בכך בעצם טמון האבסורד, ככל שהמצב החמיר והפגועים התגברו- ישראל בהנהגת השמאל דאגה הקפדה יתרה על ערפת והישות האש"פית שהגיע עימו מטוניס, ישראל התעלמה לחלוטין מהודאותיהם המפורשות- כי ההסכם שנחתם הוא משול לסוס הטרויאני מתוך המיתולוגיה היוונית, שבעתיד הקרוב ישתלט על כל פלשתין.

ככל שחלף הזמן ולמרות מצב ביטחוני רעוע, רבים לקחו חלק בחגיגת ההזדמנויות הכלכליות של הסכמי אוסלו. בהם : חלק מהחברות ישראליות, מתווכים למיניהם ,בעלי קשרים ואינטרסנטים, מנפנפים כבדים, בניהם אנשי מפתח ובכירים לשעבר במערכת הביטחון- שניצלו הזדמנות פז זו להקמת פרויקטים בשותפות שכללה מערכת קשרים אדירה, עם הטרוריסט ערפת, המיליארדר היהודי-אוסטרי מרטין שלאף, מוחמד ראשיד, ועוד הרשימה גדולה.

חיש מהר התברר שכסף המושקע בשותפות עם ערפת בפרויקטים המשותפים מנותב לטובת פעולות טרור נגד אזרחי ישראל.

הספר "בתוך הכיס של הראיס" מעניק הזדמנות נדירה להציץ לעולם מסועף של עסקים, שוחד, עמלות וטרור.

המושחתים בצמרת הנהנתנים למיניהם יחד עם ערפת עברו כל גבול אפשרי, ניצלו היטב את שכרון השלום, זרעו דיסאינפורמציה, והשפיען על הממשל בישראל.

כל אלה שהיו קרובים לצלחת נהנו ממסעות העולם,סועדות המסעדות צמרת ולינה במלונות המפוארים ברחבי העולם, חגיגת התעשרות היה נטולת ביקורת "בג"ץ ובצלם", ללא צורך במכרזים ומכשולי חוק ומשפט.

הלגיטימיות לכך ניזונה מקדושתו המדומה של השלום,והגדרת האויב כפרטנר בסופו של יום העניקה למעורבים הגנה מהאשמות בגידה, למרות שהקשרים הכלכליים הללו הכניסו מימד חמור של שיתוף פעולה עם האויב לתחום הבעייתי ממילא של הון-שלטון.

נשאלת השאלה הפתוחה- ומדהימה העובדה שלא הוקמה ועדת חקירה, כמעט ולא גילו התעניינות בפרשה, בניגוד הנהוג במקרים דומים,ההשערות שהתרוצצו באותם ימים היתה שיתכן שחששו שהחקירה תוביל היישר לצמרת השלטון דאז.

עם חלוף הזמן ישראל נכנסה לדרך אין מוצא, המצב הביטחוני הדרדר לשפל המדרגה- בין היתר התברר בדיעבד שצעדיה בעקבות הסכמי אוסלו תומכות בישות שקמה כדי לחסלה ולרשת את הארץ, ובעקיפין מממנת את הטרור בעל כורחה.

איראן המאיימת

כיום פניית העורף של המערב להמוני הנאבקים באיראן על חירות, דמוקרטיה, זכויות פוליטיות וחופש בסיסי, היא הבגידה הגדולה של המערב באבני-הדרך הפילוסופיות המרכזיות שכוננו את תרבותו, ואולי אף מציינת את שקיעתו.

יתרה מכך זוהי בגידה שעלולה לעלות לא רק במחיר חירותו של העם האיראני הנאנק תחת עול הדיכוי של משטר האייתוללות, כי אם עלולה לשאת תג מחיר כבד לאין ערוך בדמות איום על הציביליזציה המערבית מצד ציביליזציות-הנגד בהנהגת האיסלם הפאשיטי.

למרבה הצער המערב וראשיה אינם מכירים את המנטאליות הערבית, לא מכירים את המזרח והם הוזים וחולמים בשפה אחרת ובספירות פוליטיות אחרות.

בעבר המערב דגל בקונספציה שיש להביא דמוקרטיה, שוויון וחופש לאיראן. מהלך זה הוא שהביא בסופו של יום להדחת השאה הפרסי, שהיה פרו מערבי, ידיד המערב וישראל, וברבבות הימים הביא לעליית החומיניזם, ובמקום השאה הידידותי, קיבלנו "תוצרת הנקראת אחמדניג'אד" הדוגל תורת הגזע החדשה האיסלמית שהיא חיקוי לתורת הגזע של היטלר, עם אמצעים של כורים גרעיניים בדרך, וטילים ארוכי טווח, לביצוע והשגת מטרותיו נגד הציונות וישראל.

הכרזותיו של אחמדניג'אד על כוונתו להשמיד את ישראל הינן מאמץ הסחה רציונאלי בהחלט מצד איראן כאשר המאמץ העיקרי היא תוכניתה להשתלט על מקורות הנפט במפרץ הפרסי. הנרטיב התרבותי וההיסטורי של איראן, שלפיו עליה לשחזר את עברה המפואר ולתפוס שוב את מקומה כמעצמה משפיעה הוא חלק מהאסטרטגיה של משטר האיטולות.

מנהיגיה הנוכחיים של איראן אכן רוצים לפעול לחזרתו של פאר העבר, תוך ערעור המשטרים באזור בעזרת אוכלוסייה שיעית תומכת.

בד בבד עם מאמצי ההתחמשות הנמשכים של איראן, מהלכת המדינה השיעית אימים על שכנותיה הערביות. כשהיא בוחשת בצפון ומזרח אפריקה, במפרץ הפרסי ובצפונה ודרומה של ישראל, בכך היא מקוממת עליה לא רק את המערב, אלא גם את המדיניות הסוניות, ובראשן ערב הסעודית, מצרים ומרוקו. השאלה שעל הפרק האם תוכלנה לטהרן?

עד כמה תוכל טהראן להדק אחיזתה ברחבי העולם הערבי?

לדידה המטריה הגרעינית אמורה לשמש בשלב הבא את הבסיס למדיניות חוץ אקטיביסטית יותר שתשא את דגל המהפכה האסלאמית. החזון הדתי המניע את איראן הינו מצע לפעילות מדינית וצבאית ובמוקדו השאיפה להקים מחדש את הח'ליפות האסלאמית, אשר תוכל ליצור את התנאים להופעתו של המהדי, המשיח המוסלמי.

מעל כל החששות, עומד האיום האיראני על יציבות המשטרים הערביים. איראן, באמצעות הגרורה הלבנונית שלה, החיזבאללה, הוכיחה כי ביכולתה להשפיע ואף להכתיב אירועים פוליטיים בלבנון ובאזור כולו. וכן ברצועת עזה, באמצעות ארגון החמאס, הוכיחו האיראנים כי להם יכולת השפעה רבה יותר מכל ניסיונות התיווך המצרים והסעודים.

כך גם בעיראק, נראה כי מי שקובע את גובה הלהבות במידה רבה, זה היושב בטהרן ובקום.

היעלמותו של משטר הבעת' העיראקי בראשות סאדם חוסיין מעל פני המפה, הותיר את איראן כמעצמה הצבאית היחידה במפרץ הפרסי, וכמי שאף מדינה ערבית אינה יכולה ליצור מולה הרתעה צבאית אמיתית. תוכנית הגרעין האיראנית, אם תשיג את מטרתה הסופית שהיא השגת יכולת גרעינית-צבאית, תוסיף לשינויים שעובר המזרח התיכון, ותעמיד בסכנה את המשטרים הערביים השונים ואולי אף את ריבונותן של המדינות הערביות השונות. למרות שארה"ב, אירופה וישראל רואות באיראן איום על דרך החיים המערבית, ואף על קיומה של ישראל, מי שעומד כיום בפני הסכנה הגדולה ביותר הן מדינות ערב בכלל ונסיכויות הנפט הקטנות בפרט.

מנהיגי העולם הערבי המתון מדברים בגלוי על הסכנה שאורבת לעולם הערבי מצידו המזרחי של המפרץ. אם בעבר הצהרותיה של איראן בדבר גזילת שטחים במפרץ השייכים לה לא גובו ביכולות צבאיות אמיתיות, הרי שפרויקט הגרעין האיראני וניסוי הטילים מעמידים באור שונה לחלוטין הצהרות מסוג זה, גם אם לא נאמרו על-ידי דובר רשמי. ראוי לציין גם כי איראן “נפטרה” מאיומים מרכזיים על ביטחונה השלטונות הסונים באפגניסטן ועיראק נמחקו מהמפה המדינית לאחר סדרת פעולות צבאיות אמריקאיות, פעולות שכיום לא מאפשרות לאמריקאים לפתוח חזית צבאית נוספת הן מבחינת דעת הקהל האמריקאית והן בקהילה הבינלאומית.

ביחסים בין איראן לנסיכויות הנפט במפרץ הפרס שררה מאז ימימה עוינות חסרת תקדים,ובמיוחד לאחר רעידת האדמה אשר עוררה המהפכה האסלאמית נגד ממשלותיהן.

הם יודעים אל נכון, כי רעידת האדמה הנובעת מהדוגמה שמייצגת הרפובליקה האסלאמית של איראן תביא לקריסת משטריהם הבלתי חוקיים. הם מטיבים לדעת זאת והחלו לבטא עוינות לאיראן האסלאמית כמטרה אסטרטגית.

במקביל מדינות המפרץ מואשמות ע"י עמיהן וכמובן איראן ברשות האייטולות- בשיתוף פעולה עם הישות הציונית, או לפחות לא אכפת להן מהפשעים של הישות הזו נגד העם הפלשתיני העשוק.

הסימנים המעידים למדיניות חוץ איראנית התקפית הולכים ומתרבים והם משתקפים היטב בחששות העמוקים של מדינות המפרץ. מפקדי הצבא האיראני איימו לא אחת לתקוף צבאית את מדינות המפרץ ואת מתקני הנפט אם יסייעו לצבא ארה"ב במתקפה נגד איראן ועתה נוספו לאיומים אלה הצהרת מהן משתמעת כוונה איראנית להשתלט על אזור המפרץ ועל עתודות הנפט האדירות שבו, שישמשו מקור עוצמה כלכלית אדירה וככלי לפגוע אנושות בכלכלת המערב. העולם הסוני נטה לתמוך באיראן בעימות עם ארה"ב בסוגית הפיתוח הגרעיני. עתה משיצא המרצע מן השק קיים בסיס לשותפות אסטרטגית בין ארה"ב והעולם הסוני כדי לבלום את איראן. האיום למחוק את העולם הסוני מן המפה חמור יותר בעיניהם של המדינות הערביות מאשר ההבטחה האיראנית להשמיד את ישראל. באופן פרדוקסאלי ישראל והעולם הערבי נמצאים באותה סירה עם אינטרסים דומים, ויתירה מכך, דווקא ישראל היא זו שיכולה להוציא את הערמונים עבור הערבים.

השאה וישראל

מערכת היחסים בין איראן והעולם הערבי הייתה מורכבת מקדמת דנן, גם לאחר שרוב הפרסים קיבלו על עצמם את האסלאם, לא חדלה היריבות מלהתקיים וקיבלה ביטוי במאבקי הסחר באזור המפרץ הפרסי. מאבקים אלה לעיתים גלשו לעיתים לעימותים אלימים ולכיבושים הדדים של אזורי החוף ושל איים שונים במפרץ.

את מערכת היחסים האיראנית-ערבית במאה העשרים ניתן לאפיין לשתי תקופות עיקריות: הראשונה, תקופת שלטונו של "מוחמד רזא שאה פהלווי" בין השנים 1941 ל-1978 תקופה בה הייתה איראן מונארכיה פרו-מערבית מובהקת.

ב-1951 קיבל מוחמד מוצדאק את ראשות הממשלה וניסה להלאים את משק הנפט. השאה ברח לחוץ לארץ, אך חזר ב-1953, לאחר הדחת מוצדאק. ב-1961 החל השאה בשורה של רפורמות כלכליות וחברתיות, תוך ריסון המימסד הדתי הקיצוני, שהתנגד למשטרו הדיקטטורי המערבי באופיו. השאה, הפך לשליט יחיד במדינה, וב-1967 אף הכתיר את עצמו לקיסר.

ניצני נפילתו של השאה ניתן להבחין בשנת 1978 כאשר פנה אל שכנו סאדם חוסין והיקש ממנו לגרש את אייטולה חומיני מנג'ף,בדיעבד מתברר שגירוש זה רק סייע לחומייני לתפוש את השלטון בטהראן ולייצא את המהפכה האסלאמית לשכנותיה של איראן ובראשן עיראק, שיש בה רוב שיעי.

התקופה השנייה: אלה הם השנים לפני המהפכה שיתאפיינו במחאות נגד משטר השאה המושחת, שדיכא את מתנגדיו והגביל את הפעילות הדתית. מחאות אלו הגיעו לשיאן ב-1978, כאשר המוני פרסים נענו לקריאת כוהני הדת השיעים ויצאו להפגנות. בתחילת 1979 נאלץ השאה לעזוב את איראן, ומפאריז שב אליה המנהיג המוסלמי הגולה, האייטולה חומייני. באיראן הוקמה רפובליקה איסלאמית, על תושביה נכפה אורח חיים מוסלמי שיעי וצומצמה מאוד השפעת המערב במדינה.

המהפכה האסלאמית מתאפיינת בכך איראן הפכה ל”רפובליקה אסלאמית” המנערת חוצנה מן המערב ומנוהלת בידי חכם ההלכה השיעי.

היריבות בתקופתו של השאה הייתה מושתתת בעיקר על עוינות רבת שנים בין התרבות הפרסית לתרבות הערבית, כאשר המחנות נחלקו בניהם בהתאם לקוויה של “המלחמה הקרה”. איראן ייצגה את הצד הפרו-מערבי אשר שיתף פעולה עם ארצות-הברית במטרה לנטרל השפעה סובייטית במזרח התיכון. בנוסף, ניהלה איראן קשרים עם ישראל על אפם וחמתם של המשטרים המהפכניים הערביים במצרים, בסוריה ובעיראק. היא בנתה את עצמה ככוח צבאי מרכזי באזור – כוח שאיים על מדינות המפרץ ועיראק.

לעומת זאת מדינות ערב, נתמכו על-ידי ברית המועצות, התנגדו להכרה במדינת ישראל ובנוסף, האידיאולוגיה הפן-ערבית שגמאל עבד אל-נאצר היה ממוביליהּ, קראה להפלתם של משטרים מלוכניים. האידיאולוגיה הפן-ערבית, בשילוב התמיכה הסובייטית, היו שתיהן לאיום מרכזי בסדר היום הביטחוני והדיפלומטי של איראן.

איום זה הפך ממשי עוד יותר לאחר נפילת המשטר המלוכני בעיראק ביולי 1958. המתיחות הפוליטית בין איראן לעולם הערבי משנות החמישים ועד המהפכה האסלאמית הייתה בעיקרה תולדה של מחלוקות גיאוגרפיות ואתניות: התביעה האיראנית על בחריין ומספר איים נוספים במפרץ. (הקשר של בחריין לאיראן הוא קדום יותר ומגיע עד לימי האימפריה הפרסית, בשנת 1970 הציג השאה האיראני דרישה לקבל את בחריין וכן איים נוספים במפרץ הפרסי. דרישתו נדחתה, והבריטים בשילוב הקהילה הבינלאומית החליטו להעניק לבחריינים, שראו עצמם ערבים, עצמאות. שנתיים לאחר המהפכה הח'ומייניסטית באיראן, בשנת 1981, נעשה בבחריין ניסיון כושל של הרוב השיעי, שנתמך על ידי טהרן, לבצע הפיכה שלטונית. מאז מביטים הבחריינים בחשדנות גלויה ובעוינות מופגנת אל עבר האיראנים, ואל עבר הרוב השיעי המשתייך בעיקר לשכבות הנמוכות ולשכבות הביניים.

בחריין היא הדוגמה הטובה ביותר להמחשת המתיחות בין איראן והעולם הערבי, משום שמתקיימים בה כל האלמנטים המזינים אותה: יריבות היסטורית שבבסיסה יריבות אתנית המתובלת ברגשות דתיים. בחריין שוכנת בגדתו הערבית של המפרץ, יש בה קהילה פרסית גדולה ורוב שיעי מוחלט, הנשלט על-ידי אליטה סונית. התביעה האיראנית חצתה משטרים ושושלת באיראן – מהקג’ארים ועד השלטון האסלאמי. בבסיסה של התביעה עומד הטיעון ההיסטורי לפיו איראן שלטה בבחריין בתקופת שלטונו שאה עבאס הראשון (1629-1588), עד שנגזל ממנה האי בצורה לא חוקית על-ידי שושלת אל-ח’ליפה ובגיבוי בריטי בשנת 1783. לאורך כל המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, תבעה איראן בנסיבות שונות ובנימוקים שונים להשיב את בחריין לריבונותה. בשנת 1957 אף הכירה בה רשמית כפרובינציה ה-14 של איראן ושמרה באופן סמלי שני מושבים ריקים בפרלמנט עבורהּ. רשמית, הסכימה איראן לוותר על תביעתה דה-פקטו בשנת 1971 ולהכיר בעצמאותה של בחריין, במסגרת ההסכמים שנערכו עם הבריטים בעת פינוי כוחותיהם מהמפרץ בתחילת שנות השבעים.)

יתרה מכל ידועות התביעות הערביות בענייני נפט של המחוז הערבי ח’וזיסטאן באיראן, המחלוקת בין איראן ועיראק על קו הגבול בשט על-ערב, וכמובן המחלוקת העמוקה ביותר שמו של המפרץ החוצץ בין מדינות ערב לאיראן, "המפרץ הפרסי"" או “המפרץ הערבי".

למרות שחלפו כבר מעל שלושים שנה מאז מהפכת האיסלמית ברשות האייטולה חומייני- ששמה קץ ליחסים המיוחדים בין ישראל לאיראן, עדיין רב הנסתר על הגלוי, ותוכן הקשר בין המדינות הוא לרוב נעלם מן העין. הסיבה לחשאיות היחסים בין ישראל לאיראן בין השנים 1949-1979, הייתה למנוע ככל האפשר תגובות חריפות וקיצוניות מצד המדינות הערביות במזה"ת הסובבות את ישראל והשכנות לאיראן, ונטרול הלחץ הערבי לניתוק יחסים אלה.

בין היתר ניתן לציין השאה לא הכיר רשמית במדינת ישראל, אלא דה-פקטו. אע"פ כן שררו יחסים טובים בין שתי המדינות. לישראל היתה בטהראן נציגות קבועה, שגרירות ללא תואר רשמי. בעקבות מלחמת ששת הימים וסגירת תעלת סואץ, העבירה ישראל לשווקי אירופה כמויות גדולות של נפט מאיראן דרך צינור הנפט אילת-אשקלון. איראן אף עודדה את ישראל להניח את הצינור. לאחר מלחמת יום הכיפורים, הבטיחה איראן אספקת נפט סדירה לישראל, כדי להמריץ את ישראל להחזיר למצרים את שדות הנפט שבסיני. יחסי המסחר בין שתי המדינות שגשגו, וב-1976 ייצאה ישראל לאיראן סחורות בשווי של יותר מ-100 מליון דולר. באיראן פעלו גם חברות בניה ישראליות כגון סולל בונה ועוד.

בשנים האחרונות שמה של איראן עולה באופן קבוע לאור מדיניותה הכוללת פיתוח כורי גרעין והצהרותיה הקיצוניות.
טרם המהפכה האסלאמית קיימה איראן יחסים הדוקים עם ישראל, אך לאחר המהפכה היא הידקה את קשריה עם תנועות קיצוניות המתנגדות לישראל ואף סייעה להן - כמו חיזבאללה, חמאס ועוד.

יריית הפתיחה לעבר פיתוח יכולות גרעיניות איראניות הייתה עוד בתקופת השא'ה!!!

כחלק מתוכנית זו נחתם הסכם עם חברת "סימנס" הגרמנית להקמת כור כוח גרעיני בבושהאר שעל חוף המפרץ. השא'ה זכה לראות רק את ראשית התגשמות תוכניתו עם תחילת בנייתם של שני כורי הכוח בבושהאר. בנוסף לתוכנית בניית הכורים יזם משטר השא'ה תוכניות מחקר ופיתוח במטרה להגיע ליכולת ייצור של חומרים בקיעים.

השאה שאף להיות בעליה של פצצה כדי להאדיר את שמו ומשטרו וכדי להשיג הגמוניה אזורית ולהפוך את איראן למעצמה החזקה בין הים התיכון לאוקיאנוס ההודי.

לכאורה ובמבט ראשון, לא היה תריגר מיוחד לצפות מאיראן ומישראל לשיתוף פעולה וליחסים הדוקים. להפך לשתי המדינות אין קשר דתי או קשר גיאוגרפי. למרות זאת הן זיהו את המשותף ביניהן - היותן לא ערביות כולל סכסוך מתמשך בינן לבין מדינות הערב במזה"ת.

בנוסף לתחומים המשותפים בין שתי המדינות בימים ההם, התקיימו גם אינטרסים חיוניים, משלימים ואף כמעט זהים בין ישראל לאיראן בתקופת השאה- שהביאו להתקרבות ושת"פ ברמה הגבוהה ביותר ביניהן והם כללו אינטרסים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים, ויהודיים. הסיבות לידידות היו רבות בעיקר מבחינתה של ישראל אולם גם לאיראן היו אינטרסים כאלו אשר הבולט בהם הוא הרצון לשמור על קשר טוב עם המערב.

מבחינת איראן בתקופת השאה לישראל היתה חשיבות גדולה מעצם היותה חיץ בין מצרים לירדן וסעודיה. ישראל של אז שאפה להדק את יחסיה עם איראן מתוך רצון ליצור שיתוף פעולה אל מול המדינות הערביות היריבות. בשל רצון זה יזמה ישראל את "ברית הפריפריות" עם איראן, תורכיה ואתיופיה. מטרת הברית הייתה ליצור אחדות בין המדינות הלא- ערביות במזרח התיכון וכן ליצור חיץ כנגד התפשטות הקומוניזם במזרח התיכון על בסיס של קשרים כלכליים. סיבה נוספת להידוק הקשרים היא עקב רדיפות היהודים ברחבי עיראק הביאו את ישראל ואיראן לידי הסכמה כי איראן תשמש בסיס מעבר ליהודי עיראק המבקשים להגר ארצה.

התנהגותן של האליטות בישראל

בתחילת הפוסט ברצוני להבהיר - אני לא נגוע בימניות פנאטית קיצונית, נהפוך הוא אני בטוח שהן מזיקות למדינת ישראל בכלל ולעם היהודי היושב בה בפרט, זה נכון גם לגבי השמאל בישראל!!!

מאז שנות ה-60 האליטות מתנהגות כאילו הן יודעות מה טוב להמון ולכן הן מכוונות את המדיניות הציבורית לפי ידיעה זו, בישראל מוצגת טענה לפיה אי שוויון זה נובע בחלקו הגדול מהתנהגותן של האליטות-קבוצות הכוח וההשפעה בחברה.

על ידי כך שהממסד צובר עוצמה על חשבון הציבור, בגללו מתגבר אי-השוויון החברתי ונפגמים הליכים דמוקרטיים תקינים.

האליטות בישראל נהנות מיכולת השפעה גדולה על קבלת ההחלטות הפוליטית בישראל, כמו גם על עיצוב תחומים נוספים כמו סדר היום הציבורי!!!

לכן התודעה הלאומית הוקמה במטרה לנתק את האליטות על סוגיהן מתהליכי קבלת ההחלטות בישראל.

ישראל שלאחר המהפך כבר הייתה אחרת, לטובה ולרעה.וזאת לאחר כ-30 שנות שלטון יחיד של מפא"י על גלגוליה השונים. המהפך סימן את ישראל כמדינה דמוקרטית יותר וליברלית יותר גם מבחינה כלכלית.

ההשמצות השמאל למניהם שהליכוד ברשות מנחם בגין- הוא דיקטאטור הוכחו כלא נכונות בעליל. הממשלה ברשות בגין היתה הדמוקרטית ביותר- ובגין עצמו היה ראש הממשלה הדמוקרט מכולם. הוא ידע לקבל בהדר הכרעות של בית המשפט העליון שסתרו את תפישתו, וטבע את הביטוי "יש שופטים בירושלים". בעיקר היה רגיש למה שהוא זיהה כרחשי הציבור ושאב ממנו את הלגיטימציה לשלטונו. כשחש שזו לא התקיימה – פרש מתפקידו.

המרכיב הבולט במהפך נגע בחברה הישראלית. השינוי הפוליטי הצטייר כשינוי גם ביחס כלפי יוצאי עדות המזרח, אנשי "ישראל השנייה" והתחלה של מפעל ההתנחלות ביו"ש. במסגרת פרויקט שיקום השכונות ובעיקר ביחס בלתי מתנשא אל אותו ציבור מזרחי, שהודר מהשיח המרכזי עד אז.

"הפרדוקס" הוא: שהשינוי המשמעותי ביותר בתוכנית תמיכות הסעד התחולל דווקא זמן קצר לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977,ולכן הנסיבות והמניעים הם בסופו של דבר הובילו לחקיקות סוציאליות חשובות אשר הייתה עשויה להיטיב עם אחת מקבוצות הבוחרים החשובות שלו - אנשים בעלי הכנסה נמוכה מקרב אוכלוסיית עדות המזרח. המניעים הפוליטיים לאימוץ חקיקה זו היו ברורים, אך אין בכך כדי להמעיט מן ההישג החברתי שהיה בקבלת החוק.

הטעות המרה של מנחם בגין היתה: הוא קבע כבר מרגע עלייתו לשלטון כי "לא תהיה עריפת ראשים", ממשלתו ברשות הליכוד לא יפעל להחלפת המנגנונים המדיניים והממשלתיים - שהיו רוויים באנשי עבודה חלקם הלא מבוטל מינויים פוליטיים בוטים - באנשים בעלי כיוון אחר מהצד השני של המפה הפוליטית.

אין ספק כי האליטה האינטלקטואלית, כלי התקשורת בארץ, גורמים מעצבי דעת-קהל נוספים עדיין היו מאוישים באנשי הגווארדיה הישנה, ובכך למעשה הוכיח בגין את חוסר יכולתו לשלוט באופן מלא. בתקופתו החל תהליך ההתחזקות של הגורמים שאינם נבחרים על-ידי הציבור בישראל, ובראשם מערכת המשפט ובעיקר בג"צ. למנחם בגין הייתה יד בחיזוק גורמים אלו. מבחינה זו לא ארע שום מהפך.

ידועה אמירתו הבלתי מתפשרת של יצחק בן-אהרון, ממנהיגי העבודה ז"ל, שקרא לאחר המהפך כי "יש להחליף את העם". אמירה מתנשאת זו היא אחת הסיבות למהפך עצמו – הרצון בשינוי, לאחר שבמשך שנים כה רבות בהן היה השלטון בידי מחנה אחד גרם להשחתתו ולעצם המחשבה שהמדינה רשומה על שמו בטאבו.

למרות המהפך למרבה הצער נותר על כנו אתו שלטון ריכוזי דיקטטורי ששולט עד היום ברוח עקרונות השמאל. ועד היום הימין אינו מבין את מהותם היסודית של רעיונות השמאל השולט. לפיכך מאז ועד היום גם בעת שהליכוד תופש את השלטון מוחזקת המדינה בידיים שמאלניות והן הקובעות את טבעה היסודי של המדינה במובנים מרובים.

עם המהפך של 77 התפתח במדינה סוג של דיבור בשני קולות-השמאל שהפסיד במערכה נערך להישרדות בשני מערכים עיקריים -דרך אגב ניתן לומר כי בישראל השמאל לעולם אינו נעלם, הוא רק מתעמעם לאיטו.

הראשן במעלה השפעה על הרכב השופטים בבית המשפט העליון, והגורם השני הרכב ושליטה אבסולוטית בדעות בכלי התקשורת!!!

בימנו מי הן האליטות: מניין באו ולאן הן הולכות נוכל לראות בהמשך- מה שמכונה כיום "שלטון האליטות" מתייחס לשני המערכות העיקריות.

בין היתר לא זנחה את ההסתדרות שהפכה לכלי ניגוח בממשלה ללא כל קשר לרלוונטיות המאבקים.

הרכב השופטים בעליון נחשב בעיניי רוב הציבור כבעייתי,ראשית הנוהג הפסול שופט מביא שופט
לזה יש להוסיף ששופטים לא מפרסמים מאמרי דעות פובליציסטיים המלמדים על דעותיהם. הרעיון שהכל שפיט הוא בעצם שורש הבעיה,לכן מדובר בפסיקות עקרוניות המקנות לציבור תחושה של הטייה ברורה לטובת עמדות השמאל.

עם נחקור עמוקות בנבכי ליבם של חורצי הדין וגוזרי הגורלות במדינה, נוכח שמרבית הפסיקות הדנות בסוגיות התיישבות באיו"ש הנן לרעת המתיישבים, עניין בית המריבה בחברון הנו דוגמא מוחשית לבעייתיות הפסיקות של בית המשפט העליון.

על מה הבושה? על כך שהעומדים בראשה סבורים, שסדר היום הלגיטימי היחיד לבית המשפט הוא סדר היום שלהם.

הם אוחזים בתפישה ליברלית מיוחדת במינה, הגורסת כי מי שקולו אחר, מי שדעתו שונה, מי שמציע סדר יום חלופי, אינו ראוי לכהן בבית המשפט פן יערער את המונוליטיות הרעיונית שלו.

הם רומסים ברגל גסה את העיקרון הדמוקרטי היסודי של הפרדת הרשויות. חס וחלילה לא במחשכים. אלה לאור היום. יצא לבסוף המרצע מן השק ונחשפו פניה האמיתיים של האליטה האוליגרכית בישראל.

תמונת מצב: כרוניקה של קריסה חברתית, מוסרית, וערכית. העכבר שאכל את הגבינה אשם! אין ספק, אבל החור - הרבה יותר!

המערכת כולה אחראית על מראה פני המדינה! פירצה קוראת לבכיר, ובכיר כשקוראים לו בא בריצה.

במצב כזה מה הפלא שמרבית הציבור חש אי נחת מופגנת מבית המשפט העליון,
אם כך נראות פסיקותיו?

לכן לו פלא שקיים רצון לשנות את הרכבי השופטים- והוא מהווה סימפטום של מחאה ציבורית בנידון!!!

ידוע שעולם התקשורת כפי שהוא היום נמצא ברמה נמוכה ונטול ערכים. כדי לתקן אותו ולהחדיר בו ערכים חיוביים יש לחדור לתוכו ולפעול מבפנים.

עיתונאות חייבת לשקף את דעת הרוב, או לפחות להיות מאוזנת באופן אמיתי ועליה לשקף את מגוון הדעות ללא שום הטיה פוליטית.

מקור הפובליציסטיקה בישראל היא "במדינת תל אביב " העיר היא בועת סבון צבעונית, מרבית עיתונאי ואנשי תקשורת בישראל מגיעים כיום משני מקורות. "כותרת" "וגלי צ.ה.ל."

מרבית המרצים לתקשורת שיכים לגוורדיה הותיקה של עיתונאות השמאל בישראל , לכן לו מן הנמנע סטודנטים העוברים את כור ההיתוך ב"כותרת" גם אם החלו כלא מגובשים אידיאולוגית, עד מהרה יקבלו
את "ההשראה הנכונה" ממרציהם הותיקים.

לעומת זאת עיתונים המגיעים לגלי צ.ה.ל. הם על בסיס של פרוטקציונריות לשמה!!! לו בכדי נמצא שם את כל ילדי הפרחים של האליטות הותיקות מהתקשורת, בני טיפוחם. ללא בעיה משתלבים בתחנה ומשם הדרך קצרה בהמשך לכלל המדיה בישראל.

התופעה המוזרה והטיית הדעה של הציבור איננה צריכה להפתיע- נכון להיום בדיוני האקטואליה בטלוויזיה- על כל ארבעה מהשמאל תמצא אולי פובליציסט בודד מהימין, ולזה קוראים בתקשורת "הרכב מאוזן".
זהו ההרכב המועדף, ונכון גם לדיוני הבוקר עם שלל הפרשנים המאוכלסים ברובם באנשי שמאל.
וכאשר חס וחלילה מתברג פליט ימין בודד באחת מתוכניות האקטואליה של הבוקר, חורה להם שאין כבר שלטון אבסולוטי של השמאל בברברת הבוקר היומית, ועל כן קול זעקתם עלה השמיימה!!!

המהפכה שהביא האינטרנט לעולם לא פסחה על תחום התקשורת, למעשה, זה אחד התחומים בהם ניכרת השפעתו יותר מכל. כניסת האינטרנט לחיינו והתחזקות מעמדו ככלי תקשורת הובילה שינויים רבים בתחום זה. וכך נוצרו בישראל שני מישורים תקשורתיים: האחד של השמאל השולט ללא עוררין
בפובליציסטיקה, והשני והחשוב יותר קול הרוב, המשתלט אט אט על מערכת הטוק-באקיים, הבלוגים, ומכתבי המערכת.

כשעוקבים אחר התגובות שמגיבים לעיתונאי מהשמאל, יש תחושה שאין שמאל בישראל. מאמר בעל גוון שמאלני מעורר יותר ממאה תגובות שרובן אנטי!!! תפקידו של גולש אינו מסתכם בצריכת תוכן פאסיביות בלבד היא בעיקר מבוססת על אינטראקציה למעשה. רק חלק קטן מעולם התוכן באינטרנט מעוצבים בידי עיתונים רובו נרקם על ידי הגולשים עצמם.

ועל אותו סקלה המצב שורר במדורי המכתבים בעיתונאות הכתובה, חוץ מ"הארץ" כמובן.

השאלה הגדולה האם זהו מצב בריא ?

רגשי נחיתות הם לא מנת חלקינו

הטאבו בת זמננו על ארץ ישראל, היא היתה ונשארה לעד מאותה ההבטחה "האלוקית",הברית ארוכת השנים שקיימת מאז ימי אברהם אבינו, העברי הראשון: "כי לזרעך נתתי את הארץ הזאת". הביטוי המעשי הלאומי והמדיני התבטא בעצם כניסתם של צאצאי העבדים העברים בערך 1300 שנה לפני הספירה.

יש להדגיש שיישוב יהודי התקיים כמעט ברצף מעל 3000 שנה. זה התבטא בריבונות יהודית בארץ בדרגות ובהיקפים שונים.

לעומת זאת ריבונות אחרת של יושבי הארץ לא היתה רצופה, וכובשים חיצוניים לא השליטו מרות אך לא מימשו ריבונות והתחלפו מעת לעת.

במשך כל תקופת הגלות עמדה ארץ ישראל וירושלים במרכז ההוויה של עם ישראל בגולה, התפילה והתקווה לחזור למולדת לא פגה. ארץ ישראל וירושלים היווה מזור, תחנת הכוח, מצבור האנרגיה, וקרן האור שחדרה דרך חשכת הגלות..

ומסיפורים שנשתמרו מפיהם של טיילים, עורכי מסעות, חוקרים וצליינים אנו עדים שארץ ישראל עמדה בשיממונה.

והנה ברבות הימים קם חוזה למדינת ישראל בדמות הרצל, היהודי הגלותי חוזר לאדמתו- מנגד הארץ מגיבה, נענית לאתגר, משתפת פעולה עם אדון הארץ האמיתי, הארץ מתפתחת פורחת. העשייה, השינוי באווירה מורגש בכל תחומי החיים.

בראיון טלוויזיוני חושפני לפני כמה שנים של הח"כ לשעבר עזמי בשארה התוודה ואמר: אני מתנגד לכיבוש אך אני לא פטריוט פלסטיני, אין כזאת אומה – אומה פלסטינית זו המצאה קולוניאלית. יש רק אומה ערבית.

זה מאשש ומלמד כי הבעיה הפלסטינית היא פיקציה, היא תירוץ, הבעיה האמיתית היא קיומה של מדינת ישראל בכל גבול שהוא במזרח התיכון.

דבריו של ח"כ לשעבר בשארה חושף ומאשר את הידוע מכבר, את העובדה כי האומה הערבית היא הפרטנר האמיתי ואיתו חייבים לדבר, ואילו הבעיה הפלסטינית הלאומית הריבונית היא "עז, כיסוי,, בלון נפוח שמתוחזק זה 100 שנה על ידי מילוי אויר רעיל מלא שנאה עם תוסף של אדי רצח, הכל לפי גובה הלהבות הרצויות.

לדידי הבעיה הנקראת הסכסוך הישראלי פלשתינאי יכל להיפתר לפני שנים, אך אבן הנגף היתה והינה האומה הערבית על שלל מנהיגיה, קיום הסכסוך מצדיק ומנשים את קיומם, באמצעות יצירת טיפוח ושמירת הגולם הפלסטיני הרב תכליתי, בגינו הם מנצלים ומאמללים זה עשרות שנים את אחיהם ומקריבים אותם על מזבח השנאה ותקוות השווא לחיסולה של מדינת ישראל .

אנו למדים מן ההיסטוריה- בסיומן של מלחמות המנצח הכתיב את תנאי השלום והסדרי הכניעה, ועל אחת כמה וכמה אם המנצח היה המותקף.

דוגמה ממשית אנו עדים לה מה שהתרחש באירופה לאחר שני מלחמות העולם –גבולות הוצבו מחדש אוכלוסיות שלמות ומיליוני בני אדם הוזזו, הוחלפו אוכלוסין על רקע אתני או דתי, ואחרי תקופה סבירה, בהתאם ליכולת הכלכלית של האוכלוסייה הקולטת, הפכו לחלק מהכלל.

חייבים להדגיש שמערכות 48 ו- 67 נכפו עלינו ע"י ידי מדינות ערב כמו כן גם שחרור היו"ש בשנת 67, הם תוצאה של תוקפנות ערבית, וכנופיות הפורעים הפלשתינאים.

לכן החריג הזה של הנצחת בעיית הפליטים "הפלסטינים" והשארת פצע מוגלתי מדמם פתוח זה שישים שנה לצורך ניגוח פוליטי, והזנת אש השנאה מוטלת על האומה הערבית.

העוצמה והיכולת הכלכלית של האומה הערבית והמחויבות המוסרית כמי שהייתה הגורם הלוחמני המרכזי בכל המערכות נגד ישראל עליה לטפל בבעיה הפליטים, ולהפסיק להטיל רפש על מדינת ישראל שהיא הגורם המרכזי בבעיה כאובה זו

בדיעבד ניתן לומר ולהוכיח שנערכו חילופי אוכלוסין בפקטור בין ארצות ערב לישראל. ישראל לא חשבה לרגע לא לקלוט את יהודי ארצות ערב להפך- מדינת ישראל קלטה מעל 800 אלף פליטים יהודים מארצות ערב.

מלחמת העצמאות והן מלחמת ששת הימים, וניסיון השמדתה של מדינת ישראל - שתיהן הן בגין דחיית תוכנית החלוקה במשמעותה התיאורטית ו המעשית.

גם אם נניח שהגולם "הפלסטיני" שטופח ונוצר ע"י האומה הערבית באיזור- קם בוקר בהיר והחליט על שהוא עם, הביטוי הלאומי חייב לבוא לידי ממשות בשיתוף עם ממלכת ירדן.

שמונים אחוז מאוכלוסייתה ממלכת ירדן הם "פלסטינים". לפי דפי ההיסטוריה זו מדינה שניתנה לשייך בדואי מהמדבר כמתנה, או יותר נכון כתשלום כאתנן על השתתפותם של הבדואים בירדן במרד הערבי נגד האימפריה העותומאנית לצד בריטניה.

זו מדינה פלסטינית פראקסלאנס מיקומה הוא בארץ ישראל המזרחית' אין זכות קיום לא כלכלית ולא גיאו-פוליטית למדינה נוספת בין הים לירדן.

העבר הטרוריסטי הפלסטיני הן בישראל והן בירדן ידוע לכל- כמובן בהבדל בסיסי: בירדן הושמדו וגורשו ללבנון באקציה שניתן לה השם ספטמבר השחור.

לעומת זאת הסכמי אוסלו האומללים הביאו בכבוד בחזרה את כנופיות הרצח לתוך מדינת ישראל, אומנו, צוידו וגויסו ל"כוחות השלום" להילחם במרצחים תוצרת בית בלי מגבלות של בצלם ובג"ץ בניצוחו של הארכי רוצח ערפאת.

על ההצלחה המבישה של השמאל בדמות הסכמי אוסלו לא נרבה במילים. האינתיפאדות, בתי הקברות ומחלקות השיקום יעידו על התוצאות.

אוי לאתו ראש יהודי הממציא לנו פטנטים כאלה. הראש הממציא בעל הרעיון, היזם, האדריכל, המוציא לפועל, הוא גם אביו מולידו של הכישלון הרווי במוות ובדם, ורק קיצוניים הזויים צעקו אז "זה טמטום, זה פשע, הפקרות, אל תתנו להם רובים", אך השמאל היה מסומם מריחות המזרח התיכון החדש. בדמיונם ליקקו כבר חומוס בדמשק.

אך במציאות העגומה שהשתררה בארץ לאחר הסכמי אוסלו, עפו והתרסקו צלחות החומוס ביחד עם גופות בני אדם. החברה הישראלית והממסד הפוליטי המעוות יכולים להעניש את מסוממי השלום הרצחני אנחנו חיים במדינה שהתשלום היחיד שעליו משלם הפוליטיקאי זה על מעילה או נשיקה, לא על עשייתו או אי עשייתו במסגרת תפקידו, וודאי אם הוא בצד הנכון השפוי, השמאלי של המפה!!!

שלום עכשיו הם כבר מזמן לא בגדר וירוס זו ממש מחלה, אפידמית,אנחנו " בימין" אומרים שוב: מדינה פלסטינית נוספת לא תעצור בשום גבול ערטילאי מוסכם.

כוכבים בצמרת

כידוע ישראל נמצאת בצד הרגיש והרעשני יותר במהדרות החדשות- אך למרבה הצער לא כך בנושא הקולינארי, ולמרות זאת למיטב הבנתי זהו אחד האירועים הקולינאריים היוקרתי ביותר שהיה אי פעם בישראל, ולשמחתי גם לי היה הכבוד להתארח בו. אני תקווה שאירוע כגון זה ייהפך למותג עילית בתרבות הקולינארית של מדינת ישראל.

ניחוחות התבלינים והצבעוניות העדינה והיוקרתית המתגלים לאורחים, מפתיעים אפילו את "אוהבי הגורמה" המנוסים ביותר.

הטעמים העשירים משלימים את התמונה ורומזים שלסועדים מצפה חוויה גסטרונומית ברמה אחרת,ובכך מזמינים את האורחים למסע קולינארי משכר, בשלשה חושים העין, האוזן והחך, האורחים נכנסים פנימה לעולם קסום שיצרו עבורו שני השפים המועלים שנתנו את כל הנשמה לערב מיוחד זה להנעה מעולם אחר.

השמירה על איזון נכון בין כל הגורמים, היא הגורם ההופכת את האירוע למשהו שזוכרים לזמן ארוך ימים אחרי שהוא מסתיים.

מסעדת כתית ובראש השף מאיר אדוני ארח את השף הישראלי מושיק רוט, אשר זכה השנה בכוכב מישלן השני למסעדתו Brouwerskolkje שבעיירה אוברביין בהולנד, ובציון 17 מצנפות של גו-מיו.

שיחת הערב והמוטיב המעגלי נע סביב ציר עבדותו בתחום הקולינאריה כולל שיחות אישיות. תוך חזרה על המסלול שעבר עד קבלת הכוכב השני.

קהל המוזמנים יכול לחוש את הדרך המיוחדת העדינה והעוצמתית של הקשבה פנימית שהוא השראה על בן שיחו וענה על כל הסטריאוטיפים, השיחות היו מעניינות ואנשים הנחמדים עומדו בבסיס ההנאה.

המקום מקסים, מעוצב באמת בצורה רומנטית להפליא!!! חדי עין יכולים לחוש שהשף מאיר אדוני מנסה לשחזר את הריחות והטעמים עליהם גדל, הסוד הגדול שפרט לאהבה כנה לבישול יש הקפדה על קנייה של מוצרים איכותיים וטריים, לכן האוכל נראה טוב, מושך את העין ופותח את התיאבון.

זו היתה החשיפה הראשונה לקהל בישראל של המטבח המקורי של השף רוט, ובהחלט היתה הזדמנות להשתתף בחוויה חד פעמית זו, התפריט הורכב במשותף ע"י השפים מאיר אדוני, ומושיק רוט, שהותאם במיוחד לתפריט טעימות יין, שכלל יינות לבנים ואדומים מצרפת וגרמניה, המיובאים ע"י יבואניות היין ג'יאקונדה.

למרות שהשף מושיק איננו זוכה להכרה מקצועית בארץ מסיבות שהדעת אינה יכולה להבין, קיבלנו דוגמית קטנטנה מה שנקרא לטענתי בישול של מאכלים מעוררי חשק ותאווה.

השף המעולה שלפנינו באמת לא רק מאכיל אותנו לשובע, אלא מפתה אותנו ביצירתיות המעוררות אותנו להרהר בנעימות במה שאנחנו אוכלים.

שף בדמות מושיק רוט מאד מפתיע את כל אלה הטועמים את מטעמיו, לעתים קרובות אף מעלה חיוך של עונג על שפתותינו. והטוב ביותר - לאחר ארוחה כזאת ניזכר בחיבה במשך שבוע, חודש, ואולי אפילו שנים אחדות, כמה טובה היתה ההרגשה שעורר בנו.

הארוחה נולדה במטרה להעלות את נושא הקולינרייה לתודעת הציבור הישראלי ולבסס תפיסה חדשה שיין ואוכל הינם אלמנטים מרכזיים בתרבות בילוי ואירוח.

הארוחה איפשרה חשיפה של מצרכי מזון יוצא דופן בפני קהילת הסועדים, ולמיטב הבנתי לו מן הנמנע שקיימת ציפייה אדירה של שפים ישראליים לקחת חלק פעיל בפסטיבל הקולינארי מאחר והוא משמש קרקע לימודית ומקצועית הודות למפגשים הבלתי אמצעיים עם אחד השפים היותר מצליחים באירופה. האירוע נתן הזדמנות להתבונן מקרוב ולהבין מהי הכוונה 2 כוכבי מישלן- וכן שמש קרקע מצוינת ללמידת טכניקות עבודה ורעיונות חדשים.

למסעדת כתית ובראש ולשף מאיר אדוני ניתנה ההזדמנות החד פעמית להתכבד ולהזמין קהל סועדים לארוחת טעימות מיוחדת לרגל חגיגת 3 שנים למסעדה במתחם של נווה צדק, ביום ד' 16/09/09.

זו החשיפה הראשונה לקהל בישראל של המטבח המקורי של השף רוט שהציגו הדגמות אוכל מעוררות התפעלות.

למרות שהמטבח שלו יש בו חידוש ועניין-אין הסבר מדוע בארץ קיימת התעלמות כמעט מוחלטת מן ההיבט הקולינארי שהוא מציג. בעולם הקולינאריה האירופי חותמו ניכרת היטב מה שמעיד על גדולת חזונו ופעולתו בתחום זה.

השילוב היה מהמהם,צוות השפים שמחו להציע למוזמנים להשתתף יחדיו בחוויה חד פעמית זו, בתפריט שהורכב משותף ע"י השפים מאיר אדוני ומושיק רוט, שכלל בין היתר תפריט טעימות יין שהותאם במיוחד לאירוע זה, לצד ארוחת גורמה שלא ניראת לעיתים קרובות במקומותינו.

לגימות היין זמנה מסע של חושים שחובק עולמות של מראות, צבעים, טעמים וריחות.

למיטב הבנתי היתה הנאה מלאה מיין וארוחה הדשנה.יודעי דבר יאמרו כי אנו זקוקים לחוש הראיה להבחנה בעוצמת הצבע של המנות המובחרות, לחוש השמיעה, כדי להתוודע לקצב הבעבוע ע"ג הצלחת; ולחוש הריח כדי להתבשם ממיטב הניחוחות והריחות של האוכל המובחר; ולחוש הטעם כדי ליהנות מטעמיו העשירים .

סביב החושים המפותחים התמקד עבודתם של השפים והמנות אותם הכינו. השפים הציגו את כישוריהם ויכולתם להפעיל את כל חושינו באמצעות שימוש במרכיבים מיוחדים בין היתר: סטיק קובה,פטריות לארוחה הגיעו בין היתר שפים, ייננים, בעלי יודעי דבר, חברים וסתם חובבי אוכל/ ויין.

היה זה ערב מוצלח מלאה חוויות קולינאריות, שכלל ארוחת וטעימות. טראפל, כבד אווז.

משחר נעורי השתדלתי לפתח את אנינות הטעם וחדות החיך,התלהבתי מהטעמים נטו, מבלי לדעת את המשמעות הפונטית.למרות הבורות והמבוכה של היתקלות בתולית עם שפע טעמים ונייחות מסחררי חושים,אין ספק כי חלק ניכר מאותה בתולית היתה הבתוליות של המפגש הראשון.

מהר מאד זיהיתי מאכלים חביבים במיוחד, המבוכה היתה רבה כי את שמות המאכלים אללי לא ידעתי בשפת בני המקום, ולא אחת נאלצתי להצביע ולרמוז בתנועות גוף וציורים אל מה שאני מתכוון, ובכך למדתי את רזי וסודות הקולינאריה.

כיום תענוג לדפדף בזיכרונות להתענג על מראות העבר, לפנטז את הטעמים והריחות הנודפים מארוחות שטעמתי ברחבי העולם.

הם מאשרים עבורי מחדש את היופי , החושניות, והאסטטיקה המסתתרת מאחורי כל שילוב של מנת אוכל, והעבודה היסודית שמושקעת בו.

בתפריטים, במתכונים שנשארו במחיצותיי, ניכרת ההשפעה של העולם הגדול ובמיוחד על סגנון האכילה במאה הקודמת, וכל זה באותם חוגים שיכלו להרשות זאת לעצמם. ההשפעה המרכזית נבעה מנסיעות תכופות לחו"ל, מחיפוש מוצרים משובחים של איזורים רחוקים, וארצות שונות.

http://www.catit.co.il/main_h.php

תפריט הארוחה והיינות המלווים: ג'ילארדו, פניני טפיוקה, זביון טרגון וקוויאר אוסטרה Vilmart Rubis Prmier Cru אמולסיה של תפוחי אדמה וכמהין שחורות Domaine du Colombier Crozes Hermitage Blanc Cuvee Gaby 2006 ברולה פורצ'יני , שקדי עגל וקצף אוויר מעושן Cave Yves Cuilleron Saint Joseph Blanc Lombard Vielles Vignes Marsanne 2007 כבד אווז בהשראת נוף הדיונות Domaine du Closel La Jalousie Savennieres 2006 לובסטר, קטיפת תירס וטעמי יבשה Chiquet Special Club Prmier Cru 1999 בשר קובה עם ווריאציות סלק, אצות ואורז Chateauneuf du Pape rouge Cuvee de Felix 2005 Domaine Bois de Boursan שוקולד לכתית JMK, Fortified Shiraz, Kalleske NV בנוסף לארוחה, ניתן היה להזמין תפריט טעימות יין מיוחד שילווה ארוחה מרתקת זו, מבית בוטיק דה שמפיין וג'יאקונדה.או מבחר יינות אחרים