אין חדש תחת השמש

דעת קהל ניתנת לשינוי, כי בסופו של דבר לציבור יש זיכרון קצר מאוד. כאשר מתפרסמת כתבה שלילית במדיה האלקטרונית או בעיתונות המודפסת בגנות איש ציבור כולם נרעשים. אבל, לאחר ימים הסערה דועכת והאירוע נשכח. באופן טבעי, הקשר ברור, לכן יש להודות שלא מעט פעמים הציבור חש את הכעס/זעם/איבה/הוקעה של פוליטיקאים אך לזמן קצוב בלבד. יש כל כך הרבה אי אמינות אצל כל כך הרבה פוליטיקאים בכל הקשת הפוליטית בעבר ובהווה שמשתבש לנו סדר העדיפויות וסדרי הגודל ההולכים ותופחים תרתי משמע. הציבור למוד אכזבות, הציפיות שלו נמוכות מאוד ולכן הוא מוכן לקבל פוליטיקאים כאלה. הציבור כבר לא מבחין בפרטים, לא מבדיל בין הפרשיות, לא מבחין בשאלה מהי פרשה רצינית ומה לא . ישראל, היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בניגוד אולי למדינות נאורות במערב קיימת פחות הנורמה שאומרת נכשלת, לך הביתה. אין פה תרבות של הטלת אחריות אישית כבדה וסילוק מהמערכת הפוליטית של מי שנתפס כנכשל. הציבור סבור שהפוליטיקאים לא אמינים, אין בפוליטיקה מקרה אבוד, משום שמימים ימימה אין יושרה לפוליטיקאים וכך יש להתייחס אליה. אפילו העיתונאים הציניקנים, שכבר מורגלים בסיקור המציאות הישראלית הבלתי שגרתית הופתעו מהמהלך "כלב השמירה של הדמוקרטיה" קרי התקשורת נרדמת בשמירה, לכן לאחר מסיבת העיתונאים מאמש אני מציע לכל הכתבים מטעם, ולכל אלו שזלזלו  בדברים שנאמרו לאכול את הכובע,  עד עתה הם אינם יודעים "לברר את המוץ מן התבן".

הפוליטיקה הישראלית מכל זווית רוויה בהכפשות הדדיות וזה דבר בשגרה, אם נסה להעלות מעברו כל מיני אירועים מודחקים, למרבית הפוליטיקאים יש תיק מלא שרצים. בחלוף השנים קהה כנראה הזיכרון אצל כמה עיתונאים ציניקנים סיבוב הפרסה שעשה שרון בין "דין נצרים כדין ת"א" תהיה זאת תמימות או טיפשות מופלגת שלא הייתה כאן הטייה בדרך שהוצגה המידע באמצעי התקשורת, שהובילה לכך שהמציאות לא הוצגה באופן אובייקטיבי. היה כאן שימוש בטרמינולוגיה "מוטית פוליטית, ערכית" באופן שגרם להעצמת תפיסת עולם מסוימת והחדרתה לשומעים. שימוש במה שקרוי "מכבסת מילים", בקיצור אריאל שרון שיקר לבוחריו. הוא לא הראשון ולא יהיה האחרון עננה כבדה מרחפת מל לראש כולנו כאשר מדובר בפוליטיקה הפנים ישראלית מימים ימימה. יש להודות שליו"ר קדימה היו מורים טובים מהם למד, וכעת הוא משמש המשך לשושלת.

בזמן שכלי התקשורת מתחרים ביניהם על תפקיד שוטר התנועה שמזהה חציית קווים אדומים, את לב לבה של העשייה העיתונאית לא הצליחו לעשות. המבוגרים שבינינו עם שערות שיבה נזכרים "כי אין חדש תחת השמש". ככל שמתקרבים לצמרת הפירמידה כך נשרפים משמש הפוליטיקה. אלה החיים תככים ומאוויים קיימים בכל תחומי החיים. ההבדל המרכזי בין מה שהיה בעבר למה שקורה היום הוא שאם בעבר התככנים והבוחשים היו גלויים לעין המתבונן המעמיק, הרי שהיום מונח על שולחן.

השכילו לעשות מספר עיתונאים ציניקנים בלתי מבוטל ואחריהם עדר של עיתונאים במדיה האלקטרונית ומעל גלי האתר שמאמצים קו אופנתי אחד לחפור כמה שיותר עמוק על מנת למצוא כמה שיותר דברים שיוכלו להכפיש ולהביך, הוציא קיטור ושחררו זעם וכעס. חלקם לא השכיל לשים את הרסן בזמן- לא בררו מילים בבואם לסכם. הם השתמשו בכל המילים  הבוטות שמצויות במילון העברי. בו בזמן כאשר הדרישות מהעיתונאי ההוגן לשאוף לאובייקטיביות מקסימלית בייחוד כאשר מדובר בסיקור,  לכן קשה להבין למתבונן מהצד את המתקפה שלווה בשצף קצף גועש, לצד ספינים בלתי אמינים ולעתים אף בתיאורים פנטסטיים שאין להם אחיזה במציאות. הם לא להוציא את הערמונים מן האש, חזון תעתועים הוא  דמיון שווא, מראה שאין לו יסוד. העיתונאים צריכים להפנים "אין להם להלין אלא על עצמם בלבד" או יותר נכון על המהלכים האפסיים מציידם בפרשה שלפנינו. לא ירחק הזמן והם יכו על חטא על דברים שאמרו.

כל האשמות המגוחכות על רה"מ המכהן מצד אנשי התקשורת לא מחזיקים מים! וגם הצטרפותו של יו"ר קדימה לממשלה לא מדובר כאן בסוגיה ש צריכה להרעיד את אמות הספים. האמת הבסיסית נותרה כשהייתה: התקשורת מביטה עכשיו בברומטר בחשש גובר, שמא שוב מתקרבת סערה יחידה במינה, בדיוק ברגע הכי פחות מתאים. 

הפרשה רחוקה מסיומה

כאן המקום לומר שקיימת דיסאינפורמציה והפצה מכוונת של מידע שקרי ומטעה על ידי  כל צד הקשור לפרשה, לכן קשה לציבור לחוות דעה למי להאמין יותר או פחות בכל הפרשה הכואבת שלפנינו. הציבור עד כה קיבל דיווחים מקוטעים שמציגים תמונה עגומה של האירועים במטכ"ל - קשר אינטנסיבי של מסרונים, מעורבות לכאורה באיסוף מידע על עבירות הבנייה של האלוף יואב גלנט שבחלקן של הדיווחים התפרש כניסיון לתיאום עמדות לאחר התפוצצות הפרשה. פרשת זיוף המסמך מסתעפת -התפוח הלוהט שנקראת "פרשת הרפז" עוד רחוקה מסיום וחשוב שהסיום שלה יהיה בחשיפת האמת. זכות הציבור לדעת הינה החירות הבסיסית של כל אדם ואדם כחלק מציבור במיוחד בפרשה עגומה זו. סדרת הגילויים של כתבת / עיתונאית "איילה חסון בפרשה מחזקת את הספקות ביחס לטיב החקירה שניהלה המשטרה בפרשה בעת שפרצה לאוויר העולם בקיץ 2010. בעיני רבים תמוהה מדוע היועמ"ש הגביל בזמנו את החקירה המשטרתית רק לשאלה: מי האחראי למסמך המפוברק ובד-בבד עם-כך מנע מהמשטרה לחקור חשדות לעבירות חמורות אחרות??? היום מתברר מעל לכל ספק ש"מסמך הרפז" אינו מסמך מזויף. הוא מסמך אמיתי מאין כמוהו, תוכנית פעולה שהתממשה במציאות כולה. למרות שהרפז הודה במשטרה בזיוף המסמך, שאמור היה להיראות כניסיון להמליך את גלנט לרמטכ"ל.

כגון: מדוע לא ניתן למשטרה מנדט לחקור חשדות לעבירות מצד שורה של אישים, הן בעסקות כלכליות והן בעניינים הנוגעים למינוי וקידום מקורבים באופן בלתי תקין ו/או בלתי חוקי? מדוע לא ניתן למשטרה מנדט לחקור חשד לפיו בכירים בצה"ל, ובהם אשכנזי, חתרו תחת שר הביטחון אהוד ברק, במטרה ברורה ובלתי חוקית: למנוע ממנו מלמנות את אלוף (במיל.) יואב גלנט לתפקיד ראש המטה הכללי של צה"ל? מדוע לא ניתן למשטרה מנדט לחקור: מי האחראי לנגישותו של הרפז למידע מוכמן ביותר - הן בלשכת הרמטכ"ל והן באתרים ביטחוניים אחרים - שעצם הימצאותו בידו, קל וחומר חשיפתם, עלולים לסכן חיי אדם? היום ניתן לומר שהמשטרה לא חקרה אותה בהיקף הנדרש ולא מיצתה אותה בעומק הראוי.

טיוטת דוח המבקר שהוגשה לפני כמה שבועות למבוקרים הודלפה לתקשורת באופן חלקי ומגמתי למי היה עניין בדליפה זו?

קיימת מחלוקת בקרב התקשורת שהספין הנוכחי, שנולד אצל המבקר והמריא לשחקים בימים האחרונים בידיעה על "חידוש החקירה הפלילית" נובע מכך התעקשותו של עוזר הרמטכ"ל  אלוף-משנה וינר לא מוכן להתנדב להיות השעיר לעזאזל של הפרשה, יתרה מכך פנייתו לבג"ץ והעובדה שהפרקליטות צידדה בעמדת מעמידה את המבקר במבוי סתום ולכן החליט להעביר ואת הטיפול בתפוח האדמה הלוהט ובכך מסנדל את היועמ"ש להחלטה שתגרור את המעורבים לחדרי החקירות. לכן היום נדמה שהסיכוי שלא יתפרסם דו"ח מטעם מבקר המדינה הוא גדול מאד. נדמה שהמשטרה בגיבוי היועץ המשפטי לממשלה, הזדרזה מדי להגיע למסקנה שהרפז פעל לגמרי לבדו, גם מתוך רצון לסכם את החקירה ולהיפטר מתפוח האדמה הלוהט. נדמה שאותה גישה מדריכה את הפרקליטות גם היום להגיע לעסקת טיעון עם הרפז המשקפים רצון של המערכת המשפטית לסכם את הנושא הבוער שלפנינו בשקט מבלי שבכירים ייקראו לענות על שאלות מביכות על דוכן העדים. בפרשה הסבוכה שלפנינו אין מנוס אלה להצטרף לקריאתו המעניינת של עו"ד עודד סבוראי, המייצג את אלוף משנה וינר לבלוע את הגאווה ולתת להרפז מעמד עד מדינה. שיספר את האמת, במלואה. מא' ועד ת'. רק כך אפשר יהיה לטהר את האווירה.  

האזרח עומד מול שוקת שבורה

רצח הנתעב והמחריד  בבירת הנגב אינו נקודתי. נגע האלימות הוא איום קיומי על האזרח הפשוט שדורש טיפול דחוף ורב מערכתי. הביטחון האישי של האזרח במדינת ישראל נמצא מזה זמן רב בשפל המדרגה. ישראל הפכה להיות חברה אלימה. אלימות בכביש, אלימות ברחוב, אלימות בבית ילדים מגיעים לבית הספר עם סכינים בילקוטים. מורה שתעז להעיר הערה לתלמיד, תזכה לקיתונות של צעקות וקללות מצד ההורה שמיד התייצב לימין ילדיו. מדי יום  ביומי אנו מתבשרים בחדשות שבני נוער משתכרים ומרעישים: "הכתובת הייתה ועדיין קיימת ונושמת על הקיר" הבעיה בשורשים : הדור הצעיר שגדל בארץ מביע תחושה פסימית לגבי עתיד החברה הישראלית. אי אפשר לטאטא את המחיר שהחברה שלנו משלמת על הקדמה!!! הסמכות ההורית, הולכת ונחלשת, ומערכת החינוך, למרות שהיא מלמדת ופחות מחנכת. ומנגד המדיה ממשיכה לשקף מציאות אלימה ודורסנית. במציאות הזו, אנחנו מקבלים בכל שבוע סיפור טרגי נוסף.

בשעה שהשלטון התרכז להבטיח את שלומנו מפני פעילות חבלנית עוינת, הופקר האזרח לפשע, לעבריינות לגורמים פלילים לבריונות. אוזלת היד של המשטרה הביאה מספר רשויות מקומיות להקים יחידות שיטור עירוניות יחידות השיטור הללו התבררו כאימפוטנטיות לחלוטין וזה מתוך ניסיון אישי. ולכן הביקורת על התנהלות הרשויות הן צודקות הורים לא צריכים לתגבר ההתארגנות אזרחית על הסדר הציבורי, משימה זו נועדה לפעילות השוטפת של המשטרה בלבד. לעיתים קרובות מדי האזרח מוצא את עצמו עומד מול שוקת שבורה. אכיפת החוק בשפל המדרגה, הוונדליזם חוגג. צעירים עם בקבוקי משקאות חריפים ביד הם חזיון נפוץ באזורי הבילוי בישראל. עורכי הדין חוגגים, בתי המשפט רחמנים בני רחמנים, והאזרח ניצב חסר אונים מול הפשע הגואה זה הוא חלק מכרוניקה של מעשי אלימות קשים שמתרחשים בשנים האחרונות במדינתנו.  

יחידות השיטור המקומיות למרבה הצער פשטו את הרגל הם אינם יכולים לסייע למשטרה במלחמה בפשיעה הקלה, ולהשיב את הביטחון האישי של כל אחד מאיתנו, לשמור על הסדר בערים ולאפשר למשטרה להתמקד במשימות הליבה. הטיפול בתופעות האלה חייב לבוא ראשית כל מטעם המשטרה הוא מחייב את ראשיה לחשיבה מחודשת, לשינוי תפיסתי, בכל הנוגע לביטחון האישי. המשאבים העצומים שמשקיעה המשטרה במאבקה המוצלח בטרור ובארגוני הפשיעה באים על חשבון הטיפול בבעיות קשות כגון אלה שלפנינו. כאשר יש איום קיומי וממשי על האזרח. לא ייתכן שיזלזלו בתלונה על חבורת צעירים שמקיימת מין קבוצתי על חוף הים, או יתעלמו מקריאה נואשת של אישה שבעלה מותקף ע"י קבוצת נערים מטורפת. הון עתק בוזבזו על מצלמות המהירות החדשות- אך מנגד מוקד החירום של המשטרה ממשיך להיות מוזנח ובלתי רלוונטי. על ממונים  על אכיפת החוק ובראשם המשטרה לדאוג לתגובה מיידית ונחושה לכל מקרה ומקרה. על רשויות אכיפת החוק ובראשם המשטרה ולנקוט ביד קשה בדרך שתיתן לצעירים תחושת הרתעה ותחזיר לאזרחים את תחושת הביטחון. הגיעה העת שכל המערכות ישלבו ידיים כדי לבער את נגע האלימות.

הבחירות לא ישנו את המפה הפוליטית בישראל

הבחירות מתקרבות והקמפיינים על דעת הקהל יוצאים לדרך. הגוש הכולל הנקרא "שמאל מרכז" נשאר קבוע, כאשר מתבוננים בחלוקה המהירה ביניהם היא באה לענות על דבר אחד והיא על אובדן, יתרה מכך מצביעי מרכז-שמאל אינו יכול לשנות את מה שנראה כמו גורל שאין ממנו מפלט.. חוסר היכולת של מפלגות המרכז והשמאל להתאחד לגוש פוליטי מהותי מבטיח הוא שורש הבעיה. לכן זו הסיבה שגוש הימין ימשיכו לאחוז במושכות גם בממשלה הבאה. גם הביטוי האומלל של יו"ר מפלגת העבודה שיש לצאת "מהקיבעון שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא", ושהדרך שלה היא החלופה לשלטון לא תועיל. מפלגת "יש עתיד שבראשה עומד יאיר לפיד לא מתמודדת על קולות מצביעי הליכוד. הוא גם ממש לא שמאל מוחלט ולכן הוא גם הוא מתמודד על קולות העבודה, קדימה ושמאלה. לפיד מתמודד ממש על המשבצת מרכז שמאל, לכן תמוהה כיצד קדימה ברשותה של יו"ר  לשעבר ליבני בחוסר טאקט פוליטי חיבקה אותו לליבה ברגע שהוא הודיע שהוא הולך לפוליטיקה.  המפלגה הכי מעוטרת מנדטים בכנסת הנוכחית שהחלה כהבטחה גדולה ומסתיים בקול ענות חלושה- לא נעים לומר הקדמת הבחירות והמצב אליה נקלעה מפלגת קדימה מצבעים שקדימה סיימה את תפקידה ההיסטורי הקצר מאחר שאל מול הגלריה המסתערת בגוש "שמאל מרכז" ליו"ר החדש אין שפנים שאפשר לשלוף מהשרוול למפלגה הזו אין מה להציע. ועדין לא דנו ביריב הנוסף שמתמודד על אותה משבצת "עו"ד אלדד יניב" שהוא מבקש לעצמו תיקון של ממש ושעל רצונו הנחוש לפעול לתיקון העוולות, והיכן בכל הסיפור הזה "הרב אריה דרעי" והיכן מר"צ והמפלגות במגזר הערבי שהם חלק אינטגרלי מהגוש הזה שעדין לא אמרו את מילתם האחרונה, והכל באזור הצפוף כל כך של המרכז-שמאל.

באופן פרדוקסלי במצב הנתון הזה עשרות הפעילים חדורי המוטיבציה אינם מסוגלים לחבור למפלגה חדשה שמנסים בכוחות משולבים להביא לשינוי במבנה הקואליציה. נכון לעכשיו אין מה לעשות עם העובדה הזו. הבחירות הקרובות יקבעו במידה רבה את ההוויה בישראל. כך הולך ופוחת הסיכוי של הגוש להשפיע על החברה הישראלית בארבע השנים הבאות. גם בבחירות הקרובות מה שהיה הוא שיהיה. לפנינו מצטיירת התמונה הידועה מראש של עוד אחד מני רבים שנבלעים ונעלמים בתוך כורסאות העור הגדולות ממידותיהם.   

ראש הממשלה למעשה הולך לבחירות כדי לבצר את שרידותו הפוליטית, בתקופה שבה יידרש להחלטות קשות בכל התחומים. כיום הוא נהנה מרוח גבית לא רק בזירה הישראלית - גם התנאים בזירה האזורית והעולמית נוחים. סביר להעריך שעצם ההחלטה על הקדמת הבחירות בישראל לא תייצר איומים ביטחוניים או מדיניים חדשים וגם לא תתגבר איומים קיימים. הקדמת הבחירות לא רק שלא תמנע תקיפה באיראן, אלא במובנים מסוימים עשויה דווקא לקדם את המאבק בגרעין האיראני. טועה מי שחושב שראש הממשלה בנימין נתניהו הולך לבחירות הללו בגלל חולשה. להפך הרכבה של הקואליציה הבאת תאפשר להתמודד עם האתגרים שיוצבו לה בעתיד הקרוב. מה שחשוב באמת הן ההשלכות שיהיו לתוצאות הבחירות על הביטחון הבינלאומי של ישראל ועל מעמדה הבינלאומי. ולכן יש לשלול מן היסוד את דבריה של יושבת ראש מר"צ, "ח״כ זהבה גלאון" שלממשלת מעבר אין את סמכות המוסרית ולגיטימציה ציבורית לצאת למבצע שכזה.