מערכת היחסים בין איראן והעולם הערבי הייתה מורכבת מקדמת דנן, גם לאחר שרוב הפרסים קיבלו על עצמם את האסלאם, לא חדלה היריבות מלהתקיים וקיבלה ביטוי במאבקי הסחר באזור המפרץ הפרסי. מאבקים אלה לעיתים גלשו לעיתים לעימותים אלימים ולכיבושים הדדים של אזורי החוף ושל איים שונים במפרץ.
את מערכת היחסים האיראנית-ערבית במאה העשרים ניתן לאפיין לשתי תקופות עיקריות: הראשונה, תקופת שלטונו של "מוחמד רזא שאה פהלווי" בין השנים 1941 ל-1978 תקופה בה הייתה איראן מונארכיה פרו-מערבית מובהקת.
ב-1951 קיבל מוחמד מוצדאק את ראשות הממשלה וניסה להלאים את משק הנפט. השאה ברח לחוץ לארץ, אך חזר ב-1953, לאחר הדחת מוצדאק. ב-1961 החל השאה בשורה של רפורמות כלכליות וחברתיות, תוך ריסון המימסד הדתי הקיצוני, שהתנגד למשטרו הדיקטטורי המערבי באופיו. השאה, הפך לשליט יחיד במדינה, וב-1967 אף הכתיר את עצמו לקיסר.
ניצני נפילתו של השאה ניתן להבחין בשנת 1978 כאשר פנה אל שכנו סאדם חוסין והיקש ממנו לגרש את אייטולה חומיני מנג'ף,בדיעבד מתברר ש.
התקופה השנייה: אלה הם השנים לפני המהפכה שיתאפיינו במחאות נגד משטר השאה המושחת, שדיכא את מתנגדיו והגביל את הפעילות הדתית. מחאות אלו הגיעו לשיאן ב-1978, כאשר המוני פרסים נענו לקריאת כוהני הדת השיעים ויצאו להפגנות. בתחילת 1979 נאלץ השאה לעזוב את איראן, ומפאריז שב אליה המנהיג המוסלמי הגולה, האייטולה חומייני. באיראן הוקמה רפובליקה איסלאמית, על תושביה נכפה אורח חיים מוסלמי שיעי וצומצמה מאוד השפעת המערב במדינה.
המהפכה האסלאמית מתאפיינת בכך איראן הפכה ל”רפובליקה אסלאמית” המנערת חוצנה מן המערב ומנוהלת בידי חכם ההלכה השיעי.
היריבות בתקופתו של השאה הייתה מושתתת בעיקר על עוינות רבת שנים בין התרבות הפרסית לתרבות הערבית, כאשר המחנות נחלקו בניהם בהתאם לקוויה של “המלחמה הקרה”. איראן ייצגה את הצד הפרו-מערבי אשר שיתף פעולה עם ארצות-הברית במטרה לנטרל השפעה סובייטית במזרח התיכון. בנוסף, ניהלה איראן קשרים עם ישראל על אפם וחמתם של המשטרים המהפכניים הערביים במצרים, בסוריה ובעיראק. היא בנתה את עצמה ככוח צבאי מרכזי באזור – כוח שאיים על מדינות המפרץ ועיראק.
לעומת זאת מדינות ערב, נתמכו על-ידי ברית המועצות, התנגדו להכרה במדינת ישראל ובנוסף, האידיאולוגיה הפן-ערבית שגמאל עבד אל-נאצר היה ממוביליהּ, קראה להפלתם של משטרים מלוכניים. האידיאולוגיה הפן-ערבית, בשילוב התמיכה הסובייטית, היו שתיהן לאיום מרכזי בסדר היום הביטחוני והדיפלומטי של איראן.
איום זה הפך ממשי עוד יותר לאחר נפילת המשטר המלוכני בעיראק ביולי 1958. המתיחות הפוליטית בין איראן לעולם הערבי משנות החמישים ועד המהפכה האסלאמית הייתה בעיקרה תולדה של מחלוקות גיאוגרפיות ואתניות: התביעה האיראנית על בחריין ומספר איים נוספים במפרץ. (הקשר של בחריין לאיראן הוא קדום יותר ומגיע עד לימי האימפריה הפרסית, בשנת 1970 הציג השאה האיראני דרישה לקבל את בחריין וכן איים נוספים במפרץ הפרסי. דרישתו נדחתה, והבריטים בשילוב הקהילה הבינלאומית החליטו להעניק לבחריינים, שראו עצמם ערבים, עצמאות. שנתיים לאחר המהפכה הח'ומייניסטית באיראן, בשנת 1981, נעשה בבחריין ניסיון כושל של הרוב השיעי, שנתמך על ידי טהרן, לבצע הפיכה שלטונית. מאז מביטים הבחריינים בחשדנות גלויה ובעוינות מופגנת אל עבר האיראנים, ואל עבר הרוב השיעי המשתייך בעיקר לשכבות הנמוכות ולשכבות הביניים.
בחריין היא הדוגמה הטובה ביותר להמחשת המתיחות בין איראן והעולם הערבי, משום שמתקיימים בה כל האלמנטים המזינים אותה: יריבות היסטורית שבבסיסה יריבות אתנית המתובלת ברגשות דתיים. בחריין שוכנת בגדתו הערבית של המפרץ, יש בה קהילה פרסית גדולה ורוב שיעי מוחלט, הנשלט על-ידי אליטה סונית. התביעה האיראנית חצתה משטרים ושושלת באיראן – מהקג’ארים ועד השלטון האסלאמי. בבסיסה של התביעה עומד הטיעון ההיסטורי לפיו איראן שלטה בבחריין בתקופת שלטונו שאה עבאס הראשון (1629-1588), עד שנגזל ממנה האי בצורה לא חוקית על-ידי שושלת אל-ח’ליפה ובגיבוי בריטי בשנת 1783. לאורך כל המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, תבעה איראן בנסיבות שונות ובנימוקים שונים להשיב את בחריין לריבונותה. בשנת 1957 אף הכירה בה רשמית כפרובינציה ה-14 של איראן ושמרה באופן סמלי שני מושבים ריקים בפרלמנט עבורהּ. רשמית, הסכימה איראן לוותר על תביעתה דה-פקטו בשנת 1971 ולהכיר בעצמאותה של בחריין, במסגרת ההסכמים שנערכו עם הבריטים בעת פינוי כוחותיהם מהמפרץ בתחילת שנות השבעים.)
יתרה מכל ידועות התביעות הערביות בענייני נפט של המחוז הערבי ח’וזיסטאן באיראן, המחלוקת בין איראן ועיראק על קו הגבול בשט על-ערב, וכמובן המחלוקת העמוקה ביותר שמו של המפרץ החוצץ בין מדינות ערב לאיראן, "המפרץ הפרסי"" או “המפרץ הערבי".
בין היתר ניתן לציין השאה לא הכיר רשמית במדינת ישראל, אלא דה-פקטו. אע"פ כן שררו יחסים טובים בין שתי המדינות. לישראל היתה בטהראן נציגות קבועה, שגרירות ללא תואר רשמי. בעקבות מלחמת ששת הימים וסגירת תעלת סואץ, העבירה ישראל לשווקי אירופה כמויות גדולות של נפט מאיראן דרך צינור הנפט אילת-אשקלון. איראן אף עודדה את ישראל להניח את הצינור. לאחר מלחמת יום הכיפורים, הבטיחה איראן אספקת נפט סדירה לישראל, כדי להמריץ את ישראל להחזיר למצרים את שדות הנפט שבסיני. יחסי המסחר בין שתי המדינות שגשגו, וב-1976 ייצאה ישראל לאיראן סחורות בשווי של יותר מ-100 מליון דולר. באיראן פעלו גם חברות בניה ישראליות כגון סולל בונה ועוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה