הפליטים

הפליט הפלשתיני

הפלסטינים הם אולי אוכלוסיית הפליטים הגדולה בעולם, אך עם זאת, כמעט איש מהם אינו רשום במרשם הפליטים העולמי, המנוהל ע"י נציבות האו”ם לפליטיםUNHCR - United Nations High Commission for

Refugees, שכן עקירתם התבצעה לפני אמנת ז’נבה מ-1951 והקמת הסוכנות לפליטים.

העובדה שמשבר הפליטים הפלסטינים עודנו פצע מדמם מבטאת אולי את כשלונו החמור ביותר שלהאו”ם מאז היווסדו. הקהילה הבינלאומית לא הפעילה די נחישות מדינית כדי לקדם פתרונות בניקיימא שאינם קשורים בהכרח עם זכות השיבה

מי שמעמיק בדפי ההיסטוריה יווכח שטענה ה גירוש ב-1949 לא רק חסרת בסיס אלא ההפך מן האמת ,ערביי פלשתינה לא היו אובייקט חסר אונים של ההתקפה הציונית, אלא מראשית שנות ה- 1920 ואילך, מנהיגיהם, פתחו במערכה אכזרית, בניגוד לרצון ציבור בוחריהם, כדי לחסל את התחייה הלאומית היהודית. מערכה זו הגיעה לשיאה במאמץ האלים למנוע ביצוע החלטת האו"ם מה- 29 בנובמבר, 1947, שקראה להקמת 2 מדינות בפלשתינה. לו מנהיגים אלה ומנהיגי מדינות ערב השכנות היו מקבלים את החלטת האו"ם לא הייתה מלחמה ולא הייתה בעיית פליטים.

ובנוסף:הציונית הייתה מודעת למציאותו של מיעוט ערבי משמעותי במדינה היהודית שתקום, והכירה בזכותם לשוויון אזרחי.

יתרה כך-זאב זבוטינסקי , נציג הזרם המיליטנטי בתנועה הציונית, שאפילו הוא הכיר במאמר ב- 1923 בשוויון זכויות לערביי הארץ. חיים וייצמן, המנהיג הציוני אף הגיע להסכם שלום ושיתוף פעולה עם האמיר פייצל אבן חוסין, בינואר 1919 , ולאורך כל התקופה עד 14 במאי 1948 , נפגשו נציגי התנועה הציונית עם מנהיגים ערביים ומדינאים ממדינות ערב והליגה הערבית, בנסיון לשכנעם בחוסר הטעם שבמאבק ובתועלת שתצמח לשני הצדדים משיתוף פעולה.

ישה זו הייתה מבוססת על ההנחה ששיפור חומרי שיבוא כתוצאה מההתיישבות היהודית יקל על האוכלוסייה הערבית להשלים ולקבל את זכות ההגדרה העצמית של הלאומיות היהודית.

גישתו של בן גוריון הייתה מבוססת על בסיס סביר, זרם המהגרים היהודים וההון היהודי, לאחר מלחה"ע הראשונה, הביאו לשינוי המצב ולעלייה ברמת החיים של התושבים הערביים בארץ, מעבר לרמת החיים במדינות ערב.

ששיפור כזה לא ארע במדינות ערביות שהיו גם הן תחת שלטון בריטי, מחזקת את הטענה שהשיפור במצב ערביי הארץ נבע מההתיישבות היהודית.

לו היה הדבר תלוי באוכלוסייה הערבית, היה צומח דו- קיום, כי ההתפרצויות האלימות (הפוגרומים) היו מעשה ידיו של מיעוט ובהנהגת מנהיגיהם,ככול שהמצב הכלכלי השתפר ההידרדרות הפוליטית רק גברה.

לחוסר ההתלהבות של הציבור הערבי להתגייס למלחמה נגד החלטת האו"ם, היה אספקט כלכלי. המרד הערבי פגע באופן חמור במצבם הכלכלי של ערבים בכפרים ובערים המעורבות, שהיו עד אז בקשרים כלכליים עם יהודים.

החברה הערבית בארץ החלה להתפורר באותם חודשים שקדמו להקמת המדינה. אבל, מנהיגיהם הצהירו "שהחלוקה תתבצע רק על גופותיהם של ערביי פלסטין, בניהם ונשותיהם". קאוקג'י נשבע "לזרוק את כל היהודים לים", ועבד אל- קדאר חוסייני הכריז "שבעיית פלסטין תיפתר רק באמצעות החרב: כל היהודים חייבים לעזוב את פלסטין".

המנהיגות הערבית של ערביי הארץ שמילאה תפקיד מרכזי במאבק נגד החלוקה ובתוכנית למנוע הקמת מדינה יהודית, היו הראשונים שעזבו את הארץ.

ההיסטוריון הערבי עריף אל- עריף כתב:היכן הם המנהיגים שצריכים היו להראות את הדרך?היכן ה- AHC? מדוע חבריו נמצאים במצרים בשעה שפלשתינה, ארצם, זקוקה להם.

המנהיגות הערבית עשתה, כמיטב יכולתה כדי לחמם את האווירה, הכוחות הערביים שניסו למנוע את ביצוע החלוקה והקמת ישראל נכשלו במשימתם ואז פלשו צבאות ערב, באמצע מאי 1948, לא רק משום שערביי הארץ לא הצטרפו בהמוניהם לכוחות המתנדבים מארצות ערב, אלא שהם ברחו מהארץ למדינות ערב השכנות.

החברה הערבית גילתה העדר סולידריות קהילתית ו"וועדות לאומיות" מקומיות פעלו למען האינטרס המקומי. הם דאגו לשמור על המזון בעיר לתושבים המקומיים. לא נעשה כל נסיון קולקטיבי לעזור למאות אלפי הפליטים שהיו מפוזרים ברחבי הארץ, ואף זכו ליחס שלילי הבריחה לא הפסיקה למרות שעד אז היהודים היו עדיין במגננה, ולא היו כלל במצב שיאפשר להם לגרש, יתרה מכך:היו מקרים של גביית תשלומים מוגזמים מהבורחים שהיו זקוקים לאמצעי תחבורה או לינה.

המנהיגות של ה- AHC נתנה הוראה בינואר 1948 להביא לבריחת עשרות אלפי ערבים מתוך שיקולים למנוע מהם להפוך לאזרחים ישראליים במדינה היהודית.

לדוגמה:זה קרה בחיפה, בטבריה, ביפו ובירושלים, ערבים כפריים לא אולצו לעזוב את כפריהם שבתחום המדינה היהודית שעמדה לקום מתוך שיקולים צבאיים.אלה ש"צבא השחרור הערבי" נתן הוראה לפנות את הכפרים בין תל אביב לחיפה, לקראת האופנסיבה היהודית שהם ציפו לה, תמונה זהה קרה בגליל כאשרערבים המקומיים הצטוו לפנות את הנשים והילדים מאזור ראש פינה, והלגיון הערבי הירדני נתן הוראה דומה לכפריים באזור ירושלים.

אין זה מדוייק שהפליטים התקבלו בזרועות פתוחות בארצות השכנות כגון: מצרים, ירדן סוריה ולבנון- יתרה מכך:ממשלת לבנון, למשל, סירבה לתת לגברים בגילים 18 – 50 להיכנס ודרשה מכל הגברים הבריאים שכבר נכנסו להירשם באופן רשמי או להיחשב זרים בלתי חוקיים ולשאת בתוצאות.

ממשלת סוריה אסרה על גברים פלסטינים בין 16 – 50 להיכנס לתחומיה.

במצרים היו מספר הפגנות גדולות שצעדו למשרדי ה"ליגה הערבית" בקהיר והגישו פטיציה שדרשה ש"כל פלסטיני בריא המסוגל לשאת נשק תאסר שהייתו מחוץ לארץ.

הסלידה מהפליטים הפלשתינאים רק הלכה וגברה עם חלוף הזמן, הפליטים לא גילו מרירות כלפי היהודים אלא כלפי המצרים ומדינות ערב האחרות,הם זעמו על אחיהם הערבים ששכנעו אותם, שלא לצורך, לעזוב את בתיהם.

עברו 60 שנה מאז פליטי 1948 הופקרו לגורלם ע"י אחיהם במחנות פליטים, תוך טיפוח שנאה ותקווה מזוייפת.

הטרגדיה של הפלסטינים נובעת בראש ובראשונה: ששני מנהיגיהם החשובים ביותר, חג' אמין אל- חוסייני, ויאסר ערפאת, היו מונעים על ידי מגלומניה קיצונית שסבלה מעיוורון בשל שנאה ליהודים ואובססיה לאלימות,לו המופתי היה מעדיף פשרה ודרכי שלום, הייתה לערביי הארץ מדינה ב- 1948, והייתה נחסכת מהם בעיית הפליטים.

לו ערפאת היה מעדיף מלכתחילה פשרה ופיוס במקום אלימות וטרור, הייתה לפלסטינים מדינה בשלהי שנות ה- 1960 או ראשית שנות ה- 1970, או ב- 1979 בו- זמנית עם חוזה השלום המצרי- ישראלי, או ב- מאי 1999 כחלק מתהליך אוסלו, או בועידת קמפ דויד ב- 2000 .

הפולמוס עם השמאל הוא ויכוח סרק

הפולמוס עם השמאל הוא ויכוח סרק ושואף לאפס בכל תחום שנבחר לעלות לדיון-התרסקות הסכמי אוסלו היא הנקודה הארכימדית של התרסקות השמאל בישראל,ולכן חשוב לנתח כיצד מדיניות גרועה מייצרת היסטוריה מדממת שמהווה כשלעצמה קמפיין הסברה מבריק.

החברה היהודית עברה בעת החדשה בא"י את הניסיון ראשון שהוביל אותה למלחמת אחים חד-צדדית, למרבה המזל לא התדרדרה למלחמה כוללת משום רצוני של הצד המותקף שלא להשיב מלחמה.

כך התנהל צייד הסיזון שערכו אנשי ש"י של ההגנה בעזרת הפלמ"ח באנשי האצ"ל והלח"י בשנות הארבעים של המאה הקודמת; זו הייתה מלחמה מכוערת של "יפי הבלורית והתואר נערי הפלמ"ח ושירות הידיעות הש"י של ההגנה.

ניסיון שני היה הטבעת ספינת המעפילים נושאת הנשק והלוחמים פליטי השואה אלטלנה, רצח אלטלנה הוא פרשה מתועבת ומזוהמת בשקרים, דם ודמעות של חפים מפשע.

הפצעים של הסיזון, ההלשנה המתועבת, הגירוש לארצות ניכר, רצח אלטלנה- היו בזמנים אחרים ובמציאות שהשתנתה לאין הכר עם חלוף הזמן.

השמאל בראשותו של בן גוריון ששאף לקיים את "ההגמוניה של מחנה הפועלים הסוציאליסטי" – הגמוניה שהתקימה מאז קום המדינה ועד 1977, עת התחלף השלטון לראשונה, עברה גלגולים רבים – מתנועה ציונית לוחמת המכירה בערך העבר היהודי והמורשת הציונית, לתנועה פוסט ציונית ופרו פלשתינאית המוכנה לוותר על נכסי צאן הברזל הלאומיים בעבור "פיסת נייר-שלום" חסר ערך, והקמת מדינת טרור ערבית בלב הארץ.

לפני כל ממשלות ישראל היו מונחות חוות דעת משפטיות מוצקות שהתבססו על החלטות סן רמו ב 1920 והמנדט משנת 1922 של חבר הלאומים, המכירות בעם היהודי כריבון של ארץ ישראל, לכן תמוהה הויכוחים הדקדקנים, הנוקדנים וטרחניים על אופיה של ישראל כמדינה יהודית.

השמאל לא מוכן לוותר על מושגים שרק מעוררים ויכוחי סרק , חלאס עם ה"אתנוקרטיה", "קולוניאליזם", "אפרטהייד" ודומיהם. אלו אנלוגיות כפויות המבילות לדקדוקי -דקדוקים, למציאת מיני הבדלים – בין אם מהותיים או זניחים – ולמלל אין סופי.

קבוצת מצדדי אוסלו אולי סיימה את עידן המשיחיות מבית לובביץ', אך החלה את עידן המשיחיות המדינית של השלום. מה פלא שמרץ נשארה עם שלושה מנדטים עלובים. שמפלגת העבודה התרסקה סופית. העם לא נתפס למשיחיות שקר.

תקדים הסיזון, אותו ממשיך מזה שנות דור להפעיל השמאל הישראלי על תומכי הימין, הוא פצצת זמן המתקתקת על

שרידותו של עם ישראל בימים אל- הסיזון של היום מתנהל על כבודם של מפקדי צה"ל, על יוקרתו של צבא העם, המוצג כצבא קלגסים כובש המנציח את "הכיבוש", כביכול, נגד "העם הפלשתיני האומלל.

הסוגיות המאיימות יותר מכל על פירוק השותפות היהודית במדינת ישראל- זהו המשולש הטמא של שנאת חינם שהשמאל מפגין כלפי הימין, לא צריך להשתמש בשפה פרובקטיבית בכדי לומר את האמת.

פרשי התקשורת בשמאל רודפים אחר העם הנמלט על נפשו מאיימים עליו בשואה דמוגרפית ובקטסטרופה מדינית וצבאית שתיפול עליו אם לא יעשה כדבריהם וייכנע לאויב הפלשתיני ותומכיו האירופיים.

זו שאלה ששני הצדדים חייבים לתת את הדעת עליה לקראת העימות שכבר החל בין הציונים של ציון לבין הנוטשים את

הארץ. מעשה ההונאה של אוסלו א', ובמיוחד השוחד הפוליטי, הכלנתריזם הפלילי שבו שוחדו שני ח"כים מצומת להצביע עבור אוסלו ב', מוכיחים כי בישראל אין ולא קמה דמוקרטיה אמיתית אלא משטר דיקטטורי הנשען על כוח אלים של המדינה.

גוש השמאל קיים רק בדמיונם הקודח של הספינולוגים והסוקרים,הנסיון ההרואי של השמאל לדלג על אדמה חרוכה- לעבר איזור הישרדות הסתיים בהתרסקות,לקראת סוף שנות השמונים החל השמאל בישראל לדעוך, לאבד בקצב מבהיל אלקטוראל ממושך ומלא ייסורים. מדוע?

הכתובת על מותו הצפוי של השמאל היתה כתובה על הקיר שנים רבות. היא גם נוסחה בחדות, לפני כמה שנים,

השמאל איננו מוכן להפנים בכשלונו,בכאב האנושי שהוא גורם, בשמחת לאיד בתגובותיו הספונטניות, בסיפוק הכמעט גלוי שהכוח האימפריאליסטי כלומר הימין מקבל על הראש מאומות העולם.

ההשפעה המתמשכת של התאוריה המרקיסיסטית על האימפריליזם מראשית המאה, ודוקטרינות "העולם השלישי" משנות השישים והשבעים, גם אם אנו חיים בעידן "פוסט אידיאלוגי" שרידי האידיאולוגיות הנשנות צצים בכל דיון בשיח בשמאל.

אולי הסימן המובהק ביותר לכך הוא חוסר יכולתו של השמאל להכיר בעוצמת ההשפעה הדת בעולם העכשווי.

כאשר השמאל מייחס את הטרור לאי שוויון גלובלי, או להתרוששות טיעוניהם מכחישים את חשיבותם של המניעים הדתיים.

הדת,ע"פ תפישתם הוא ניב זמני ושמיש, שבאמצעותו בא הזעם הלגיטמי של המונים המדוכאים לידי ביטוי.

אינטלקטואלים מן השמאל לעיתים קרובות מסרבים להזדהות עם בני ארצם ומתייחסים לכל זיקה של פטריוטיזם כאל ביטוי של לאמנות כוחנית-דבריהם מעבירים מסר שאין הם רואים עצמם אחראים לגורל בני ארצם, האחריות הזאת היא עיינם של האחרים בעוד שעעניינו של השמאל הוא להתנגד לרשיות.

החיפזון של השמאל בישראל להגן על זכויות האזרח- משתלב בסירובם להכיר בסכנות האמתיות הנשקפות למדינה- כאילו אין צורך באיזון בין חירות לבין ביטחון- ואילו האיזון הנכון ייצא מההתנגשות בין הסמכויות של הימין לבין האסולוטיזם של השמאל.

כיצד ניתן להסביר את סירובם של אנשים החיים כאן, שילדיהם ונכדיהם חיים כאן להשתתף בדיון רציני כיצד ניתן להגן על המדינה מהתקפת טרור בעתיד? סירוב זה הוא סימפטום חולני וגורם לשמאל נזק רב.

יש רבים בשמאל שעדין לא הביאו את עצמם לחשוב מה שקורה באמת,הם עדיין מטיחים אשמה בבית מגרשה של ישראל

הם מתיצבים נגד מדינתם ובכך מתנכרים למולדתם.

לעומתם יש בשמאל השבים אל האיזון המוסרי יתכן, כי שיבה זו היא ראשיתו של תהליך ארוך של בחינה עצמית מחדש.

לאנשים מכל גוני הקשת הפוליטית , קשה להבין את כל הניואנסים הדקים המאפיינים את הוויכוחים הפנימיים בתוך מחנה השמאל. ההבדלים בין שמאל לבין ציונים מתונים מהזן של מרצ או אנשי שמאל חברתי (שלא תמיד יש להם דעות יוניות בנושאים המדיניים) הם בטלים בשישים בעיניהם. לכן קשה כל כך להסביר מדוע אנשי שמאל קשוחים.

המציאות החדשה שנוצרה היא שהשמאל מיצה עצמו כמעט אך ורק בהתנגדות להתנחלות ובפנטזיות "תהליך השלום". העמדות הפנטיות משיחיות של השמאל הזה הלכו והתרחקו מן העמדות והתחושות של רוב הציבור הישראלי. ובחלקים מסויימים של השמאל הפכו להיות פוסט ציוניות ופוסט יהודיות.

האם זו הציונות שחלמנו, ציונות המתגלמת בחזרתה של "איליה קפיטולינה" הרומית והביזנטית לירושלים היהודית ששוחררה בכ"ז באייר תשכ"ז על ידי הצנחנים, שיריון, חיל הרגלים התותחנים וחיל האוויר של כל עם ישראל?