יום שבת, 27 בפברואר 2010

האנטישמיות מפלצת של שנאה

האנטישמיות פושטת צורה ולובשת צורה לאורך ההיסטוריה של העם היהודי.

השם אנטישמיות הוא צעיר למדי, רק במחצית השנייה של המאה הקודמת הוא הומצא ע"י עיתונאי גרמני ונתפשט עד מהרה בעולם כולו. לא כן התופעה גופא שימיה הם כנראה כימי קיומו של עם ישראל, ועל כל פנים אמת מידה של אלפי שנים יפה לה.

הזר הוא אויב למחצה בכל חברה ואילו במקרה שלפנינו הזרות לאמתו של דבר הייתה כפולה: לא זו בלבד שהיהודים הורגשו כגוף זר במשפחת העמים, אלא הזרות היה לה כאן טעם מיוחד שאין למצוא כמוהו ביחסי שאר העמים.

אמונת היהודים כמקור הרע, אמונה זו לא הובנה על-ידי הגויים ולא נתקבלה על דעתם. אחדות זו של הכרה ושל חיים הייתה רחוקה מתפישתם, ויש שערערה השקפת עולמם.

עם צמיחת הגזענות הגיעה השטנה לשיא שלא נודע כמוהו בדורות הקודמים. המפלגה הנאצית שעלייתה התחילה כבר בשנות העשרים של המאה הנוכחית ואשר הצליחה לרכז סביבה מיליונים אוהדים ולהעביר השלטון בידיה, כרכה מלכתחילה גזענות, לאומנות ואנטישמיות פראית לדבר שלם. היא לא נרתעה בפני המסקנות הקיצוניות ביותר במערכתה נגד היהודים, תחילה בגרמניה גופא ואחרי כן גם בארצות שנכבשו על ידה. ביטול זכויותיהם של היהודים, דחיקת רגליהם מכל שטחי החיים הכלכליים, החרמת רכושם, כליאתם בגטאות ובמחנות הסגר ועבודה בכפייה, גירושם ממקומותיהם, ולבסוף השמדתם ההמונית, באו בקצב מהיר בזה אחר זה. שישה מיליון יהודים נרצחו על ידם, עד שבא חורבנם במלחמת העולם השנייה.

ניסיונות רבים נעשו בכדי להסביר מה שקרה בשנים ההן, הטראגיות ביותר בתולדות העם היהודי. יש הטוענים שגזענות ולאומנות בלבד, אפילו בצורתן המטורפת למחצה בימי המשטר הנאצי, אין בהן בכדי להסביר פשעים שלא נודעו כמוהם בתולדות החברה. הללו מנסים לגלות הקשרים הקיימים בין המשטר הטוטליטארי לבין גורלם של היהודים.

בצד היותה של האנטישמיות בעיה קשה לגבי העם היהודי, היא מהווה גם כוח לא מבוטל במימד הפוליטי הכלל עולמי; דוגמה מובהקת המתרחש היום בעולם מגלה גל חדש של שנאת ישראל, הפועל בצורה שממנה ניתן ללמוד כי האנטישמיות חיה ונושמת במשך כל הזמן הזה מתחת לפני השטח ורק חיכתה להזדמנות להסתער שוב על קורבנה
התנופה שהעניקה המשטר הנאצי, שהשתמש בה כבמשאב אנושי -אוניברסאלי בהיקפו במסע שהקיף חלק גדול מהעולם חומרית ורוחנית כאחד, בה לקחו חלק בני ברית של גרמניה הנאצית, מדינות כגון צרפת ואיטליה הפכה לחלק חשוב בכלל מאמץ המלחמה של הנאצים, שלא לדבר על כך שגם היום עדיין רבים הסימנים להמשך חייו של הרעיון הנאצי בעולם ולשנאת העם היהודי.
הציונות קמה במידה לא קטנה כתוצאת ההכרה שהדרך היעילה בכדי להתגבר על מוארת האנטישמיות היא להחזיר את היהודים למולדתם ועל ידי כך לגאול אותם מן המצב של היותם תמיד מעוט התלוי ברצונם הטוב או הרע של שכניהם.

קיים קשר חובק עולם זה בין שונאי ישראל, המנוצל כדלק פוליטי להשמצת העם היהודי ובמיוחד את מדינת ישראל. האנטישמיות, כפי שהיא מוכרזת היום בגלוי, היא בחינת חומר מפוצץ שבו אמרו להרוס יסודות החברה ולשעבדה.

תנועת הדוגלת בסיסמות כאלה ולדאונינו יש כאלה למכביר, חזקה עליהם שלא תתחשב במספר הקרבנות, נהפוך הוא כלעומת שיעלה המספר, כן תתקרב למטרתה.

עם מיגור משטר הרשע במלחמת העולם השנייה ההרגשה תחילה הייתה, בקרב היהודים ובמידה לא קטנה גם בקרב אומות העולם, שתולדות האנטישמיות כבר נסתיימו. כה רבה הייתה זוועת מעשיהם של הנאצים, שכל אדם בעל הרגשה אנושית צריך היה לכאורה להירתע בפני תופעות מסוג זה להבא ולצאת חוצץ נגד תנועה העלולה להולידן.

מהשליות אלה לא הרבה נשאר בימינו, האנטישמיות לא זו בלבד שלא נעלמה ונהפוך הוא, לא הייתה כנראה תקופה בתולדות החברה בה היא נפוצה כפי שהיא נפוצה כיום; לפיכך גם הצורך להלחם בה לא זו בלבד שלא ירד, אלא עלה בהרבה

כל בר דעת מבין מה שמתרחש היום בעולם הוא גל חדש של שנאת ישראל, הפועל בצורה שממנה ניתן ללמוד כי האנטישמיות חיה במשך כל הזמן הזה מתחת לפני השטח ורק חיכתה להזדמנות להסתער שוב על קורבנה.

האנטישמיות היא עדיין בגדר חידה כלל עולמית מבחינת מניעי היסוד שלה. איש עדיין לא הצליח להסביר במלואה את התופעה שבגללה סוברים בני אדם כה רבים בעולם שהיהודים הם גורם שליליובעיקר את מה שגורם למי שנראה כבני אדם תרבותיים החיים, בין היתר, במדינות התרבותיות של המערב, לחרוג משגרת חייהם ולפעול נגד יהודים.

תמוה הדבר במיוחד כאשר בני עמים המצהירים על מחויבותם ההומניסטית לאנושות באשר היא מתגייסים לפעולה נגד העם היהודי, כאשר חלק מפעולותיהם, המתבטאות באכזריות חריפה ביותר, מכוונות נגד נשים, זקנים וילדים שאין בכוחם להזיק כלל.

דחיפת נושא האנטישמיות אל מתחת לפני השטח, מסתבר כפרק זמן של דגירה בלבד ובתוך זמן קצר האנטישמיות ומגיחה מחדש.

דבר זה קורה גם בזמננו; התירוץ הפעם הוא מעשיה של מדינת ישראל, באופן תמוה משהו, מסתמנת שנאת ישראל במדינות תרבות מוצהרות כגון:אנגליה וצרפת

למרות שבריטניה הובילה את המלחמה נגד הנאצים, אך מנגד רשמה דפים היסטוריה אנטי-יהודיים במאבקם נגד הישוב היהודי בארץ ישראל בימיו הראשונים.

בדומה לכך, גם בימינו חושפים הבריטים פנים אנטישמיות: "בריטניה היא בין המובילות בעוינות תקשורתית כלפי ישראל.

גם צרפת בוחלת בצלחת ואיננה חסידה במקרה שלפנינו- אך יש לומר ביושר חרם נגד ישראל והשוואתה עם הנאצים נחשבים בצרפת להסתה גזענית.

דוגמה מוחשית לכך קראנו ושמענו בתקשורת שהוגשה תביעה על פעילה בשם : " סקינה ארנו מבורדו" שתומכת בחרם כלכלי על מוצרים ישראלים נשפטה והיא הורשעה על הסתה גזענית. לתביעה הצטרף ארגון הסחר ישראל צרפת והארגון "עו"ד ללא גבולות" בתואנה של "פעולות שנאה על רקע גזעני.

הנאשמת ידועה שסייעה בעבר בפעילות נגד גדר ההפרדה והיתה שותפה לפעילות משותפת עם ישראלים בנושא זה.

דוגמה נוספת: בעיר Millhouse שבחבל Alsace התקיימה הפגנה נגד מוצרים תוצרת ישראל בהשתתפות כ- 20 אנשים השייכים לקבוצה הנקראת "Boycott 68" המורכבת מפעילים קומוניסטים, ירוקים ופעילים פרו-פלשתינאים שונים בעיר.

כמנהגם בהפגנות דומות, הפעילים נכנסו לסופרמרקט Carrefour בעיר, לבשו מיד חולצות ירוקות עם הסיסמא "החרימו את ישראל – פלשתין תנצח". ועוד הרשימה ארוכה
הגרוע מכל שנדמה שהבריונים מצפצפים על החוק, ואיש אינו פועל נגדם. במציאות הדברים שונים במרבית המקרים מוגשים כתבי אישום- בו נודה על האמת זה לא התחיל בשבוע שעבר. ציוני הדרך היו לאורך העשור האחרון.

המשבר הכלכלי העולמי, תרמית ברנד מיידוף ומבצע "עופרת יצוקה" כולם ביחד וכל אחד לחוד הציתו גל אנטישמיות חסר תקדים,לראשונה ממלחמת העולם השנייה יש קריאות לחרמות על מוצרים ישראלים כולל עסקים של יהודים ברחבי בעולם
תופעה זו יכולה לשמש חומר חשוב למחשבה לגבי דמותה החדשה של האנטישמיות- ורשת האינטרנט משמש לצערנו אתגר עכשווי חמור במיוחד בהקשר זה, ובכך משמש כאוטוסטראדה מהירה להפצת האנטישמיות.

אנו עדים שהאנטישמיות מתפשטת לשדרות רבות של האוכלוסייה ולהנהגה הפוליטית העולמית אנחנו רואים יותר פוליטיקאים שמתייצבים לימינם אויבינו, ויותר גרועה לימינם של תוקפי יהודים ללא רגשי מצפון.

לאנטישמים לא משנה הם מסמנים את המטרה ופועלים נגדה, העובדה שהאנטישמיות לא רק רחוקה מלהיעלם, אלא שהיא היום תמנון רעיוני רב זרועות חי ומסוכן, השולח את זרועותיו לשדות רבים ופועל בצורה מתוחכמת תוך כדי הפעלת הפוליטיקה, התרבות והתקשורת המודרניים לטובתו
יש להתייחס אליה כאל מחלה קשה וממארת! למרות שאין עדיין מושג ברור לגבי מניעיה, יש להלחם בה כפי שנלחמים במחלות כגון אלה.

בכל המקרים האנטישמיות פועלת היהודי באשר הוא יהודי תוך שימושו בשקרים, בטיעונים מעוותים ובעובדות המוצאות מהקשרן, המציגים את היהודי כשונא האנושות- כך היה בעבר וכך זה היום- הדוגמה הבולטת החריפה ביותר סופקה על ידי המשטר הנאצי בראשית המאה הקודמת הם אלה אשר התגייסו להשמדת היהדות מעל פני תבל

מתברר שמה שלא ברור אצלנו, ששנאת ישראל היא גזענות, ואנטי ציונות היא בדרך כלל אנטישמיות, בצרפת זה ברור מעל כל ספק. אילו הייתה "פעילת זכויות האדם" שהוזכרה לעי זוכה לביקורת, השמאל בישראל היה מזהיר את הציבור מ"מקרתיזם" ובאוניברסיטאות היו מתפרסמות עצומות תמיכה. בתקשורת היו מתגברים הקולות המציגים את הפעילה כקורבן לרדיפה חשוכה.

נכון שבישראל אפשר למצוא ביטויים הרבה יותר חריפים, לא רק אנטי-ציוניים, אלא אנטישמיים ממש.

יש צורך להשתיק אמירות כאלה, ובמקביל יש לדון לעומק בהידרדרות המרחב הציבורי בישראל, זה ההבדל בין חופש ביטוי לאפליה לאומית.

הבעיה שבישראל יש דה-לגיטימציה לביקורת על הפעילות האנטי ישראלית וזה לא נכון. אין צורך להעמיד לדין אף אחד גם אין צורך להשתיק אף אחד. אבל יש צורך בדיון הרבה יותר עמוק על ההידרדרות המתמשכת.

נשאלת השאלה מה היה קורה אצלנו, בכל אחד מהמקרים הללו?
האם צריך לאמץ את המודל הצרפתי?

התופעה של יהודים שונאי יהודים ידועה לכולנו, שאלת האנטישמיות והיהודים - לא יהודים כנרדפים, קורבנות האנטישמיות, כי אם יהודים בצד הרודף, היא תופעה הידועה זה זמן רב במקומותינו

כל צוררי היהודים השתמשו ומשתמשים ביהודים גם בימים אלו - כיועצים, כמלשינים, כמשת"פים, כמכשירים לביצוע הרדיפות, וגם וזה התפקיד המועדף כעדי המלך, כמי שאומר בעדותו : אם אני כיהודי אומר את זה, חזקה עלי שיש לי מידע פנימי ואני גם אובייקטיבי.

וכי יכול אדם לשנוא את עצמו? השאלה היא רטורית, אבל אנחנו יודעים את התשובה,ועוד איך יכול! ואכן, בכל הכתבים האנטישמיים מסתמכים שונאים וצוררים מאומות העולם על עדויות של יהודים.

האנטישמי היהודי, בשאיפתו להשיג התבוללות מושלמת, לא רק משיל מעצמו כל דבר יהודי אלא גם מאמץ לעצמו את הדעות האנטי-יהודיות של אלה שהוא כל כך משתוקק לחקותם.
ואז בא השבר הגדול. לא חלפו אלא שנים ספורות- רבים מן הגויים כבר לא היו נוצרים מאמינים ועל כן לא יכלו לתת לשנאתם את הבסיס הדתי המסורתי. המציאו, אפוא, תורה חדשה, הלא היא "תורת הגזע": היהודים רעים ומסוכנים, מפני שהם מגזע שפל ומושחת.

התוצאה העגומה היא שאותה מדינה שהרצל חשב שעצם קיומה יסלק את האנטישמיות מן העולם - היא בעצמה הפכה להיות מטרה מרכזית לחיצי האנטישמיות! האנטישמי לא הבדיל בין היהודי הבודד בתפוצות ליהודי הקיבוצי במדינתו. להיפך, אל האחרון קל יותר לרכז את השנאה כולה! וכך, לא רק שישראל לא הביאה את האנטישמיות לידי ביטול, אלא היא בעצמה הפכה להיות קורבן לה.

גרוע מכך: בעולם הרחב, גם היום עדיין לא נוח להיראות אנטישמי. רישומה המחריד של השואה טרם התפוגג. על כן, החליפו אנטישמיות ב"אנטי-ישראליות" וייחסו לישראלים (היהודים) מול הפלסטינים את כל מה שהנאצים והאנטישמים בכל הדורות ייחסו תמיד ליהודים: כובשים, מדכאים, מנצלים, רומסים, שודדים, רוצחי ילדים קטנים, משחיתים. החלפה פשוטה של "יהודי" ב"ישראלי" עשתה את הטריק, והכל התיישב על מקומו.

המניפולציה הזאת משפיעה על יהודי הגולה בשני כיוונים מנוגדים. הרוב - "עמך" בפריז, בלונדון ובקמפוסים בארה"ב נפגעים כיהודים מן ההאשמות נגד לישראל. מאידך, מיעוט קטן בוחר בחלופה מרושעת, שפלה וגם מגוחכתמצטרף לרודפים, עושה עצמו כאלו אינו יודע שהכוונה היא גם אליו כיהודי, רץ עם הרצים ומגדף עם המגדפים את ישראל, על "פשעיה" נגד "העם הפלסטיני המסכן". והוא חושב לו, במודע או שלא במודע, שע"י הסטת שנאת היהודים אל מדינת ישראל, או אל הימין בישראל או אל "המתנחלים", הוא יתחמק מהגורל היהודיאותו לא ישנאו, בו לא יקנאו, הוא לא ייחשב שונה, אחר, זר. אלא, לא יועיל לו כלום. הסיסמאות הן נגד ישראל, אך בתי הכנסת המותקפים, בתי הקברות המחוללים והאנשים המוכים ברחובותהם יהודים.

הגדולה שבהפתעות, שאיש לא חלם ולא שיער אותה, היא הופעת האנטישמיות גם בין יהודים במדינת ישראל, אם כי עדיין בקרב מיעוט קטן מביניהם. הללו, במקום להיות חופשים מתסביכי הגלות והנרדפות, כפי שציפו מהם הואיל וגדלו באווירה חופשית ומשוחררת, נתפסו בדיוק כמו אבותיהם לאותה השנאה העצמית הישנה והרעה.

נוער יהודי ישראלי שגדל כאן, קיבל חינוך לאומי ונעשה משכיל ומצליח, מקדיש את כל חילו לאהבת אויביו ולשנאת בני עמו. הוא עושה יד אחת עם האויב נגד ארצו - ראה בלעין ונעלין, ראה שכונת שמעון הצדיק בירושלים, ראה חברון ועכשיו גם נווה צוף, שם צועדים צעירים יהודים מהארץ ומהגולה ביחד עם ערבים החותרים להשמיד את מדינת היהודים. וראה הפרופסורים הרבים באוניברסיטאות כאן, המסיתים אקדמאים בחוץ לארץ להחרים אפילו את המוסדות שבהם הם מרצים ומהם הם חיים.

נקודת המוקד של התופעה הקשה הזאת היא פרשת דו"ח גולדסטון, המפגישה את הפתולוגיה של שנאה עצמית יהודית בגולה המגולמת בדו"ח גולדסטון, עם הפתולוגיה המקומית של יהודים ישראלים אחוזי דיבוק של השמדת עצמם.
על תופעות מסוג זה אין להתגבר בדרכים הרגילות של הסברה וחינוך,התוצאות לרוב הן עלובות למדי ואינן מצדיקות גודל המאמץ שהושקע בהן.

יש לחתור הקמת מציאות חברתית ומוסרית חדשה בעולם ואליו דרכה תעלם מפלצת זו של שנאה המחוסרת יסודות של ממש,ועד הזמן ההוא כנראה הדרך של תחוקה ושל אמצעי לחץ מצד המוסדות הממונים על בטחון פנימי ועל יחסים הוגנים בין אדם ואדם היא היעילה ביותר.

יום שני, 22 בפברואר 2010

הכיצד להלחם בשם הרע שיוצא לישראל

בשנים האחרונות המונח "אפרטהייד" הפך לקריאה לפעולה, מעין סמל למאבק יותר מאשר לניתוח היסטורי, פוליטי או משפטי של צורת משטר מסוימת.

המונח אפרטהייד נטבע לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה בקמפיין הבחירות של המפלגה הלאומית האפריקנית בדרום אפריקה, שעלתה לשלטון ב-1948.

הקולות המתרבים שמדביקים לישראל את התווית "אפרטהייד", ובהם הקהילה האירופית, פעילי שמאל ישראלים וזרים יחדיו, ואפילו נשיא אמריקאי לשעבר, הם מבקשים בעצם להשתמש בעוצמה הרטורית להכפיש את ישראל.

אלה המשתמשים בביטוי זה דוגלים ואומרים ללא היסוס: שעם משטר אפרטהייד לא סוחרים, לא באים איתו במו"מ, במשטר אפרטהייד אין פשרות, את משטר האפרטהייד צריך רק להחליף. האפרטהייד היה בנוי על אפליה שמקורה ביולוגי - הגזע, שהפך לבסיס של הפרדות מרחביות, אדמיניסטרטיביות, חוקיות וכלכליות. מרמת המיקרו לרמת המאקרו.


בעוד שבדרום אפריקה בבסיס ההפרדה עמד הגזע מאפיין ביולוגי ולא בר שינוי, בארץ, ההפרדה מבוססת על שאיפות לאומיות והיא אינה טבעית, אלא חברתית ופוליטית. אי אפשר להחיל את מה שקרה בדרום אפריקה על ישראל. בדרום אפריקה לא הייתה התנגשות בין לאומים. היו אלמנטים לאומיים, אך הם הוגבלו למאבק של האפריקנים כנגד הלבנים. הסכסוך בדרום אפריקה היה על שוויון בזכויות אדם, נושא שמעולם לא היה הבסיס לסכסוך הערבי ישראלי. במקרה שלנו, הבסיס לסכסוך הוא לאומי. ישנה התנגשות בין ישויות לאומיות: הקבוצה היהודית והקבוצה הערבית-פלסטינית, כאשר שתי הקבוצות מעוניינות באותה המדינה.

נכון קיים משטר הפרדה, בגבולות 67', והסיבה לכך הטרור שהשתולל מיד לאחר מלחמת ששת הימים- מצד ארגונים פלשתינים נגד האוכלוסייה בישראל. אמנם האינטנסיביות והשפה הפוליטית שונות, אך ההפרדה בין קולקטיב לאומי אחד לאחר היא המאפיין הברור ביותר של צורת השלטון.

מוטיב שלפנינו הולך וגובר, היא לא עוצרת בקו הירוק או בחלוקה בין יהודים לפלסטינים, אלא ממשיכה ומפצלת גם את הפלסטינים בתוך עצמם לתתי קטגוריות: בין עזה לגדה, וגם בתוך הגדה המערבית עצמה

אפרטהייד אינו משקף בשום פנים ואופן את צורת המשטר שנוצרה בארץ במשך 60 שנה שחלפו מאז הכרזת העצמאות,
השימוש בהשוואה הוא מיוחס במיוחד לאנשי שמאל, כיוון שהוא פונה להיגיון עליונות הגזע. היה מוטב שנקרא לילד בשמו: הפרדה. כפי שהאנגלית אימצה את המילה האפריקנית, בלי קונוטציות שליליות כפי שהשמאל מרבה להשתמש במונח זה

אל מול כל הפרדה צריך להציב את אתגר השיתוף, שהוא קריאת תיגר על כל מטרותיה של משטר ההפרדה. אך מה לעשות אין שיתוף פעולה, המצב בשטח שונה ואינו מאפשר לבצע זאת הלכה למעשה.

לכן התמונה המצטיירת היא מעוותת לא נכונה- המאבק האלים לשחרור גם אם יוכח בצדקתו, מחלק ומפריד ועל כן על המאבק להיות לא אלים היא התשובה ההולמת על בסיס פלטפורמות אלו יקום סדר פוליטי חדש.

הביקורת העצמית היא שמבדילה אותנו מהמשטרים סביבנו, היא מעידה על הדמוקרטיה שלנו, ובניגוד לדברי המקטרגים היא עדות לכוח גדול ולא לחולשה.

הדה-לגיטימציה של ישראל מצד השמאל הרדיקאלי, יוצרת חומת אש מדינית שמטרתם להביא לקריסה של ישראל. זאת דרך פעולתם של חוגים אלה-במחשבה הרדיקלית ובהיגיון שהם שמובילים הם יודעים להבחין בכל רחש בחש רדיקלי ולסמנו לרעה.
מה שכן מפתיע שאנשי השמאל הם קבל עם ועדה אינם איזה שהו קומץ סהרורים הוזים, כפי שתמיד חשבנו ואמרנו בנידון, אלא נקודות ברשת בינלאומית מתוחכמת ומסועפת שמאיימת למוטט את ישראל. מגורם שולי ולא רלוונטי נעשינו פתאום לאיום אסטרטגי שעלול להביא לקריסתה מבפנים של ישראל

מדהים לגלות כי הלקח היחיד מההקבלה שעשו בין ישראל של זמננו לאפרטהייד וברית המועצות הטוטליטריות היא שהמשטר הישראלי צריך להדוף את מבקריו טוב יותר משעשו אותם משטרים אפלים.
מדהים ומעודד להסיק את המסקנות שמהן עולה כי השמאל הרדיקלי הוא רב השפעה יותר משאי פעם חשבנו - "אחד האתגרים המרכזיים שעומדים בפני ישראל בעשור השביעי לקיומה", לצד האיום האיראני, הטילים של חיזבאללה והמחילות של עזה.

פתאום סטודנט מלונדון, בלוגר ממונטריאול, ומרצה למדע המדינה מאונ' הרווארד, כבר לא נמצאים מחוץ למשוואה הפוליטית אלא קשורים זה לזה ברשת שנמצאת במרכז המפה הפוליטית. הכיצד להילחם בשם הרע שיוצא לישראל? השמאל לא חשבו לרגע כי כדאי לשנות את המדיניות הדורסנית כלפי העם היושב בציון.
בשוך השמחה על הרלוונטיות החדשה של השמאל הרדיקלי, הדברים העולים מריחים לא טוב. מה זה בעצם אומר: "לשבש את פעולת הזרזים"? על מדינת ישראל לפעול נגד כל סיכול ממוקד של השמאל ברחבי תבל.

אותו פתרון שאותם קיצוניים הציעו ודרשו כבר מסוף שנות ה-60 השמאל הרדיקלי בת ימינו קנה עליו בעלות. אותם מבקרים חסרי מצפון הם בונים את האשמותיהם על שלוש הנחות: ראשית, היהודים לא הזדקקו ומלכתחילה לא הגיע להם בית לאומי.

שנית, הם תולים את הקמת ישראל במניעים קולוניאליסטים ולא בציונות.

ולבסוף, ההנחה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתקיים על רקע גזעני ולא על רקע אתני. מי שדוגל בכך יטען כי המאבק כנגד אפרטהייד הוא מאבק למען זכויות אדם. ישראל היא מדינת אפרטהייד, לפיכך המאבק בעד זכויות אדם הוא מאבק כנגד ישראל. אין טעם להראות לסוג זה של מבקרים כי האוכלוסייה הישראלית הסכימה לסגת מעזה לדוגמה. אי אפשר לשנות את דעתם של המבקרים הלא מצפוניים, כפי שאי אפשר לשכנע אנטישמים להפוך לתומכים ביהודים.

יהיה זה שקר וחוצפה מצד השמאל הטוען ללא הרף כי ישראל אימצה את מדיניות דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. יש להראות לאותם קיצונים כי ישראל מוכנה למו"מ לפתרון הסכסוך, אלה הם אש"פ וחמאס אשר מכשילים מאמצים אלו.

יוזמי ההשוואות למושג אפרטהייד הם על פי רוב העיתונאים עצמם, אנשי ציבור, אנשי אקדמיה בכירים, ופוליטיקאים ישראלים מצד שמאל במפה הפוליטית בישראל, ההשוואות הופיעו בעמודי המאמרים הפובליציסטיים וכן בעמודי החדשות. זאת ועוד, ההשוואות בין ישראל למשטר האפרטהייד התמקדו על פי רוב בהווה ובעתיד אמורפי כלשהו.

לכן השימוש במושג האפרטהייד חייב לשמש כתמרור אזהרה בדרך שהשמאל רוצה ואינו מצליח להוביל.

אסור להצטרף לצביעות של החלטות תנועת פתח ושל ד"ר ניב גורדון וחבריו ההזויים מהאקדמיה בישראל, שאם תהיה כאן מדינה עם רוב ערבי, היא תהיה דמוקרטיה ליברלית, עם זכויות אדם יציבות יותר מאלה השוררות באפרטהיידשמעברו המערבי של הקו הירוק.

עם נתבונן היטב מבט אחד על משטר החמאס, שקורא לשחוט כל יהודי, ועל תקנון פתח שאושרר זה עתה, הקורא להשמדת הישות הציונית, היה צריך להספיק לכנות את ישראל כמדינת אפרטהייד.

ניתן לקבוע ללא סיגים שאין מיעוט אחד בכל רחבי העולם הערבי - לאומי או דתי - שאינו נרדף ומוכה. יש מעט סיבות להניח שחמאס (או פתח) ינהגו אחרת עם מיעוט שהוא בעיניהם אויב מושבע.

לכן ההתעקשות על התנגדות לכיבוש, יחד עם דחייה של הרטוריקה הקוראת למשטר הישראלי אפרטהייד, יסודה בתפישת החלוקה. ולכן גם אין זה מקרה שהמונח אפרטהייד שגור על המתכחשים לזכותם של היהודים להגדרה עצמית במדינת לאום משלהם.

אז למי להקשיב? לקולות המוכרים כמו כך שהשמאל הרדיקלי לא רלוונטי, או שמא השמאל הוא האיום האסטרטגי החדש על המדינה?

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-139808-00.html?tag=10-40-30