יום שבת, 3 במאי 2008

מסעדת דגים טובה "אידי"


מסעדת אידי

מסעדת הדגים "אידי" באשדוד מסעדה במישור החוף הדרומי עובדת מזה 25 שנים כעסק משפחתי. מאז ועד היום הצליחה המסעדה לרכוש לעצמה מוניטין בארץ ובעולם כמסעדת איכותית המתמחה בבישול מאכלי -ים.

ברם, מידת היושר מחייבת אותי לומר ולמען ההגינות- שיש לי הכירות אישית זה למעלה מ-20 שנה עם בעל המקום אידי ישראלוביץ. אני מכיר אישית בגלגוליו השונים,בתחילה ממסעדת התחנה בפאתי נמל אשדוד, בהמשך דרך מסעדת אידי הראשונה בצומת אשדוד הצפוני, ועד המסעדה דהיום בר' הבושם 6 באשדוד.

שירה בציבור וקבלת שבת עוברים כחוט השני לאורך תולדות המסעדה בגלגוליה השונים,אז זה מובן מאילו שמדי ימי חמישי בערב תוכלו ליהנות מערב ים-תיכוני בשירי א"י ואווירה שמחה ומהנה.

לאורך השנים סעדתי אין ספור פעמים בכל מיני הזדמנויות, והיתה תקופה שהיתי אורח קבוע בערבי השירה בציבור וקבלת שבת.

מסעדת דגים עממית בלבוש יוקרתי, מבקרי המסעדות הרעיפו שבחים והתל-אביבים גילו את קסמי הנמל.לא רק יודעת לארח היא אהובת לארח. ואת זה אתה חש מרגע הראשון שאתה מתיישב לשולחן.

העיר אשדוד נחשבת כמטרופולין רב תרבותיות ואתני, ידועה בהכנסת אורחים- יש בה ריכוז של אוכל יוצא דופן, זה לצד זה דרים ביחד קוסקוס טוניסאי, טארטלטים צרפתיים, נקניקיות מרוקאיות חריפות והרבה מסעדות דגים ים תיכוניות.

התקשרנו להזמין מקום למסעדה יום קודם לכן ולא היה קושי מיוחד לקבל שולחן- אני זוקף את זה להיכרות האישית בינינו, התארחנו בחדר הכתום כפי שהם מכנים זאת הוא מעוצב: המראה האלגנטי יוצר צפיות במיוחד כאשר מדובר על ארוחת פינוק ספון העץ המקושט בעוגנים, דגים מפוחלצים ואבזרים ים מיוחדים, כמו גם אוסף תמונות המתעד את רבגוניות הווי אנשי הים שאסף אידי במהלך שנותיו. השירות כאן נעים ומיומן, חומרי הגלם טריים וטובים, מנות מקוריות שמצטיינות בפשטות ים תיכונית. וקרובים לחומר הגלם הבסיסי, בלי משחקים והתחכמויות. אידי דואג לא לקחת שום דבר כמובן מאליו., להיות תמיד עם היד על הדופק, לא להירדם בשמירה ולדאוג שכל אורח יצא מרוצה מהמסעדה.

עם נדשדש בדפי ההיסטוריה יתברר לנו במהרה ונגלה את סלט האיקרה וההרינג הכבוש, הנמצאים בתפריט מיום הפתיחה. לצידם מככבים מרק דגים, שרימפס מוקפץ עם חמאה, יין לבן ושום ותבשיל של דג ים עם ירקות שורש, ועוגת השוקולד הקרה שמככבת בתפריט הקינוחים כבר למעלה מעשר שנים, ואף אחד לא חולם לוותר עליה.

תפריט היין מבוסס ברובו על יינות ישראלייםלצד יינות בוטיק. עוד בתפריט: יינות מאיטליה, צרפת וספרד, אך לא מהרמה הגבוהה. מסיבה זו התמקדנו על יינות ישראלים- יינות הגולן, שרדונה, ומרלו.

לאחר שסיימנו להציק למלצר היין עם אינסוף שאלות לגבי השמפניה הוגשו לנו הכוסות.

מכאן והלאה החל גם האוכל לזרום לשולחננו. בתחילה הוגשו לנו שלוש צלחות קטנות, באירופה מכנים זאת אמוז: האחת עם ראשי שום, אפויים בתנור, השנייה סלט כרוב קצוץ, ועל השלישית פוק'אצה חמה,

ובמקביל צלחת אובאלית עם תריסר אויסטרים על מצה של קרח ולימון.ליד שמפניה צרפתית מצוננת לפי הספרים.

לפתיחה הזמנו ארבע מנות ראשונות: מנת שרימפס על ממרח אבוקדו, שהיתה מלווה ברוטב פיקנטי.

טרטר סלמון ברוטב וואסאבי, ביצי שלו וקוויאר/ סלמון ועירית קצוצה.

סלט ירקות חתוך קטן עם שמן זית ומיץ לימון.

קרפאצ'ו פילמידה. בניחוח אוזו(משקה יווני) והדרים,

מנות ביניים:

קלמרי ממולא בפירות- ים בנוסח ישראלי, היתה בעלת פוטנציאל מתקבל על הדעת.

שרימפס קריסטל לא מקולף בחמאה, שום ויין היתה חביבה.קיימת בעיה הרטובים הם מדי כבדים.

קוקי סאן ז'אק- ברוטב חמאה. זהו הבשר הלבן מאחת הצדפות המשובחות ביותר. טעמה המתקתק מוכר בכל רחבי העולם,. ומשמש להכנת מנות קלאסיות.

מרק דגים(בויאבז בשפה המקצועית) מבוסס: על אדרות דגים, פרנו, וירקות שורש, ויין לבן.

מנות עיקריות

פילה לברק במעטפת כרשה.

דג לוקוס אפוי בתנור הכנה מדויקת והכל כפי שצריך.

קינוחים

פרפרה חלווה-קרדיף של קרם חלבה

פאי אגסים.

עם יורשה לי להעיר: הרטבים לא נסוקים לגבהים, הם כבדים לטעמי,וזאת לא כפי שאמור להיות. רוטב שמנת או חמאה .

התוספות הנלוות למרכיב המרכזי של המנה מגושמות, זה מתבטא בהתבוננות רפלקטיבית, העשויה להביא לידי חוויה אסתטית ויצירה אמנותית, אך קיים פספוס בדרך.

תפריט היין לא מרשים במיוחד- יש לבדוק דרך להעשיר את תפריט היין בעוד מותגים מובילים.

מנגד יש לציין שיש הקפדת יתר על טריות המוצרים, וזה מתבטא בטעם החיך.

מסעדות כדוגמת אידי אשר מתבססות במיוחד על הדגה,לכן לא יכולה ואסור לה לנוח על זרי הדפנה. התמונה היום היא תמונה ברורה לחלוטין, קשה, מדאיגה, ומחייבת פעולה. נתוני הדיג מהעשור האחרון המתבצע מהים התיכון מראים ירידה תלולה של בין 30%-50% בשלל הדייגים בקרבת החוף ובעומק מבחינה מסחרית. במדינות העולם המתקדמות קיימת חקיקה ותקנות דיג מתקדמות בכל הקשור לדיג מסחרי נדרשים למלא את חוק.

במשך השנים פעלו בניגוד למקובל- התבצע דיג מוגבר בקרבת החוף ובעומק הים ע"י ספינות הדיג. דיג מסחרי בהקשר זה כולל את כל השיטות ופעילות דיג שמטרתה היא מכירת השלל.

האם המערכת האקולוגית הימית בישראל עומדת לקרוס? הרי דייגי ישראל לא זוכרים שפל כה חמור בכמות הדגה, דוגמת זה שהם סובלים ממנו עכשיו. לדבריהם, כמות הדגים בחופי ישראל הולכת ומתמעטת בקצב עקבי ומפחיד, תוך שחלק ממיני אוכלוסיות הדגים נעלמים.

זה נובע מפעילות דיג מוגבר המתבצע בישראל.בנוסף קיים דיג מסחרי בהקשר זה כולל עסקים ויחידים בעלי ספינות, סירות או ציוד דיג אחר., בין אם מקור הכנסה עיקרי או נוסף. הסכנה בתחום זו כוללת.

הסכנה העיקרית כמו בשאר העולם

הנזק נוצר בין השאר מהזרמות של חומרים מזיקים ורעילים למים, הקמת מרינות, מזחים, ייבוש יזום של אזורים ימיים וכל מיזמי בניה באזור ימי המשנה את קווי המתאר של החוף וקרקע הים שלרוב חוסמות את סחף החול לאורך קו החוף. מיזמים אלה משפיעים על מחזוריות הכיסוי והחשיפה של טבלאות גידוד לאורך החוף (ריפים) המהווים בית לאוכלוסיות הדגים, וקו החוף מהווה למעשה את בית היולדות של הים אבל סיבה משמעותית נוספת להרס היא דיג יתר הרסני לצד היעדר אכיפה. יישום חוקים ותקנות דיג בשילוב אכיפה וענישת גופים מזהמים יאפשרו שמירה על הדגה והסביבה הימית למעננו ולמען הדורות הבאים.

בעיית דיג יתר אופיינית לכל העולם ומדלדלת את האוקיינוסים, תוך שבמספר מקומות חלו פגיעות בלתי הפיכות. "ההערכות הן, שתוך חמישים שנה תהיה קריסה שלאחריה אוכלוסיית הדגים לא תוכל להתאושש עוד. המגמה המתמקדת היא בשימור בתי הגידול המקומיים, שהולכים ומתכלים. ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות, שנועדו לשקם את הים התיכון המזוהם, לכן עליה למלא את לשון החוק.

לשאת מבט לעיר שדרות


חגיגות ה- 60 האלטרנטיבי

קסאמים ופיגועים זוועתיים, הם העיקר שעומד מאחורי חגיגה אלטרנטיבי ה- 60 למדינת ישראל בעיר הדרומית שדרות. ועל רקע חוסר הטיפול במצוקת העיר הוקדמו החגיגות.(יום שישי אתמול)

שבוע לפני שבישראל וברחבי העולם יציינו 60 שנה להקמת מדינת היהודים, יוצאת קריאה נזעמת מפי תושבי שדרות בהתקפה חריפה נגד החגיגות המתוכננות. אנחנו לא יכולים לחגוג את יום הולדתה של מדינה כאשר אנו נמצאים תחת התקפות קסאמים מדי יום ביומו.

ביום הזה תושבי ישראל צריכים לשאת מבטם לעיר שדרות וליישובי עוטף-עזה. שבע שנים הופך ירי הקסאמים את חייהם של אנשי שדרות ויישובי עוטף-עזה לקשים ביותר. אין להשלים עם המצב הזה. לא נוכל להסתפק בהבעת הזדהות עם התושבים החשופים לירי. שדרות איננה נשברת. אולם אסור שנמשיך לעמוד חסרי אונים מול המצב המתמשך. חייבים לעשות הכל בכל במיגון לא די. האנשים הגרים באזור המוכה הזה זכאים גם לחיות. זכותנו המלאה להשתמש במלוא העוצמה כדי לשתק את הטרור, כי שדרות היא אנחנו.

תושבי שדרות הזמינו את עם ישראל(אתמול) לחגוג עמם את מסיבת העצמאות הפרטית שלהם, מארגני האירוע מוחים על הבזבוז חסר התכלית של המדינה על חגיגות יום העצמאות ה-60 מטרתם היתה להביע הזדהות עם תושבי שדרות ועוטף עזה החיים תחת אימת הקסאמים. במחאה על בזבזנות משוועת לעין כל.

יש כסף והרבה לחגיגות של יום אחד!!!אך אף אחד מקברניטי המדינה לא הישכלו די לבזבוזים!!!

לא נפלה החלטה נבונה שדווקא את חגיגות ה 60 נחגוג בצניעות ובלא בזבוזים יקרים ואת הכסף נשקיע במה ובמי שבאמת צריך. תגידו זה לא שערורייה?

מהו יועד מתקדם מאשר לעדיף לתת מצווה לאיזה בי''ח להגדלת מספר המטות בבתי החולים ושלא ישכבו במסדרונות? או תרופות יקרות לחולים שיכולות להציל חיים מבלי לטרטר את החולים שאין להם כסף לביטוחים פרטיים למשל?
או לארגון המסייע למי שזקוקים?

למה המדינה לא יכלה לצאת עם מסר כזה? לאן נעלם המוסר?
הכל גרנדיוזי. להוציא עיניים
. עיניים של מי?


אנחנו כבר מבוגרים מספיק בני 60 כדי לדעת להבחין בין עיקר וטפל. אבל לאף אחד לא ירד האסימון וככה אנחנו ניראה ביום העצמאות . מפולגים מסוכסכים ויעני חוגגים.

חג עצמאות שמח לכל בית ישראל

יום רביעי, 30 באפריל 2008

אור התבונה


קשה להעלות את הכול על הכתב. קצרה היריעה, נושא השואה והגבורה שכל כך חשוב לגעת בו ולהעלות את המודעות בקרב הדורות הבאים. אני חש ומחויב שלא נעשה מספיק ,אני מגדיר את התחושה הזו כתחושה אמיתי של אבדן. השבוע, אני מוצא את עצמי מסתובב סביב הנושא דרך זווית אחרת, ומנסה לעורר ולהעלות את המצב של חלק מדור הניצולים אל אור התובנה. אסור לנו לשכוח את אלה שנרצחו על קדושת השם, ואסור לנו לשכוח, האנטישמים מתגברים בכל העולם.

אסור לנו לשכוח מה שעשו לבני עמנו הנצים המתועבים, ולכן חובה עלינו מחד גיסא לעזור לאנשים שחוו את התופת והזוועות.ומאידך גיסא מיתוס גבורה שימש מופת ומקור כוח לתנועה הציונית, אשר קמה להשיב את עם ישראל לארצו.

אפילו אז, בתוך ימי הזוועה התופת החשוכים היו אנשים שהצליחו לשמור על הגחלת, לעיתים רבות תוך כדי חירוף נפשם ...ואנו מצווים להנחיל את מורשת השואה והגבורה לדור ההמשך.

סיפורי ניצולי שואה הם טראגיים, מופלאים, וססגוניים אשר מצטלבים למסע זיכרונות חושפני ועוצר נשימה. שמצליח לרדת במעלית הלב אל עומק החשיכה ולהגביה עוף משם כשהוא מזוכך וצלול כל כך.

הניסיון מלמד שעם חלוף השנים יותר ניצולי שואה מרגישים גם בצורך לספר את חוויותיהם בשנות מלחמת העולם השנייה והם מכירים בחשיבות התיעוד של סיפור שורשיהם וקורות משפחתם ובהנחלתו לדורות ההמשך.

במשך שנים ארוכות ניסתה מערכת החינוך הישראלית להקנות לתלמידים את "מורשת וזכרון השואה" באמצעות מספרים גדולים ותמונת רוחב כוללות. הניסיון הזה נכשל כשלון חרוץ ופנה מקום להכרה כי דווקא הסיפור האישי מצליח להנחיל את זכרון השואה יותר מכל מיזם גרנדיוזי. תמונה אחת. עדות בודדת. סיפור מסויים. דווקא אלו מצליחים ברוב המקרים 'לשרוט' לנו את הדיסק, ומי שהדיסק האישי שלו נשרט חזקה עליו שיעביר את 'השריטה' הזאת גם לילדיו.

בשנים האחרונות רבים מבני הדור הראשון, והשני, לשואה מוטרדים מהיכולת לשמר את זכרון השואה ולא בכדי. הימים בהם אנו נמצאים הם חלון ההזדמנויות האחרון העומד לשרותינו, שכן בעוד שנים מעטות לא יהיו בינינו דמויות שיוכלו להנחיל את הסיפור המזעזע בגוף ראשון. זה למעלה ויותר משישים שנה חלפו מאז הסתיימה אותה המלחמה ארורה שהביאה בעקבותיה את האסון הגדול על יהודי אירופה, מסביבנו עדיין חיים מקצת ניצולים שעדין לא ספרו את סיפורם האישי לשום גורם אפילו למשפחה הקרובה. האנשים הללו שייכים לדור השתיקה שעקד את עצמו על מזבח זיכרונותיהם מתוך מחשבה שכך יוכל לגדל דור בריא בנפשו. הם האמינו שאין עניין להעביר לדורות הבאים את המרורים שממנו הם אכלו, ולמרות שאי אפשר לשפוט אותם על כך, אין ספק שמדובר בטעות איומה ונוראה מצדם. אין אפשרות להעביר זכרון מתוק מבלי להבין את יסוד המרירות, ואין דרך להבין את ראשוניות החיים וסוד ההישרדות שלנו כחברה מבלי להיחשף למציאות אותה חוו ניצולי השואה וממנה הם באו.

שנועדה לשחרר את אותם ניצולים סופית מן המשא הכבד של זיכרונותיהם ומצד שני להפוך את סיפורם האישי לתהילה חובקת כול.

הפחד של דור השתיקה לא פג אפילו לרגע אחד. מאחר והוא משליך אותם חזרה אל התופת ההיא.

זה נובע מהכעס הגדול שנמשך שנים ארוכות, ואולי עדין לא חלף עדיין. לזה יש להוסיף את הרגשות האשמה המצמיתים והדמוניזציה שמלווה אותם זה למעלה משישים שנה, שמוצא את ביטויה גם בסיוטי לילה חוזרים ונשנים במשך שנים רבות. לכן רבים רואים בזה בעצם כישלון חרוץ של החברה הישראלית שלא השכילה לדובב אותם לדבר.

במקום לענות את התשובה הפורמאלית היבשה ולברוח ולהתנחם, אנחנו יודעים שעובר עליהם גיהינום.יש כאלה בינהם שמרחיקים לכת, ולדעתם אין להם זכות קיום. יש בינהם החושבים שהם מפריעים לנו לחיות. אבל הכול ניתן לתיקון ואחרי אפלה תמיד בא אור, ושם בחוץ יש עולם יפהפה שמחכה גם להם ואם תיתנו לאהבה שלנו לחלחל לתוככם יש להם סיכוי מצוין להחלים.

אך בעל נשכך שהדור השני מדבר: וזכרון השואה נצרב בתודעה של החברה הישראלית על ידי עדויות של הניצולים שפרסו את חוויות הזוועה. והנחילו לדורות הבאים את מורשת השואה. בצד אלה תרמו המחקר ההיסטורי והאמנות לסוגיה - השירה, הספרות והאמנות הפלסטית לעיצוב זכרון השואה.

יום שלישי, 29 באפריל 2008

מסעדת - Mesa


אנחנו ממשיכים בסיור הקולינארי שנערך בחול המועד פסח ומקווים לזכות בחוויה קולינרית יוצאת דופן, עשירה וטעימה. ממשיכים בקו זה על מנת להגיע למקומות חווייתיים עם מסר חדשני סיור ניחוחות וטעמים.

אבל רק כדי שתהיו בעניינים והתמונה תהיה ברורה לכל,נדגיש את ההזמנה למסעדה עשה מראש השף מושיק ממקום מושבו בהולנד.צוות המסעדה "בראשותו של השף אביב משה ממסעדת מסה בתל- אביב" שמחו מאוד לקבל את ההזמנה הלא צפויה מבחינתם, וראו במהלך צעד נועז, ושמחו כמובן לקבל את ההזמנה המחמיאה. הנקודה היא, כמו כותרת הכתבה, שהכל ידוע מראש במי מדובר וקראו ביקורות ופרטים רשומים אודותיו. את סיפורי הצלחה בתחום האומנות "הקולינאריה המולקולארית".

צריך לומר ולהדגיש הביקורת היא ביקורת בונה לכן צריך לקחת זאת בחשבון. וכן צריך להודות לא ציפינו להיחשף לנפלאות קולינאריות בתחום המטבח ה-Innovation, ולכן לא ציפינו לחובת הוכחה מצוות המטבח.בדיעבד ידענו מראש של קשיים וסכנות העלולים להיקרות בדרכנו,לכן לא "ניפול מהרגליים" אם הארוחה תהיה על טהרת המטבח המולקולארי.

בדיעבד זוהי ארוחה בת 12, מנות. ארוחת טעימות מיוחדת אשר הוכנה במיוחד עבורנו ע"י סו שף של אביב משה שעובד במחיצתו זה כשנה וחצי, ואשר לא כוללה יין ומנות קינוח. הכל מאוד סינתטי והמנות עצמן בצלחת לא מגרות ,נראות מקושטות מדי, לא מסתדרת עם מסעדה האמורה להגיש תפריט מולקולארי. כך או כך היה נעים לגלות שסוף סוף המטבח- ה-Innovative נחת בישראל. דייקנות קולינארית נמדדת ראשית כל מבחינה ואיסוף של נתונים המאפשרים שליטה בחומרי הגלם. בישול בטכניקות החדשות כל מרכיב תורם למרקם, למגע, לריח, וליצירת מנה מושלמת. לכן שף המגיע להתקרב אל אותן נקודות הוא מגיע לשלמות המעוררת רוממות רוח ופליאה בקהל הסועדים.

העיקרון מאחורי הרעיון "גסטרונומיה מולקולארית", בא לעולם דווקא דרך האוכל הטרי. הטרנד שפשט על מסעדות איכות קרא לתת לחומרי הגלם לדבר בעד עצמם, ולשמור על הטעמים הראשוניים והבסיסיים מבלי לחסל את הערכים התזונתיים בבישול ממושך. השף פארן אדריה.chefs.co ממסעדת "Ell Bulli" בספרד,אחד מחלוצי השיטה. הפך את שיטות הבישול המדעיות של מטבחו לאומנות שזוכה לתשבחות, לכוכבים בכל דירוג יוקרתי. אין זה פלא כששומעים מה שיש לומר לאחד מראשי הזרם הזה, השף פראן אדריה הספרדי מאיזור קטלוניה: " עדיף לבשל תפוח אדמה מצוין- מאשר לבשל לובסטר בינוני מכובס." אבל יותר מכל מסמנת טכניקת הבישול החדש פריצה דרך לשינוי במפת "מדריך מישלן" והקולינאריה העולמית.( לדוגמה מובהקת אפשר להזכיר בהזדמנות זו את השףMoshik Roth ממסעדת.Brouwerskolkje. ליד אמסטרדם.

מטבחים שיוצרים תפריט על ברכי הבישול החדש לא בכדי הפכו למעבדת אוכל- ואילו השפים הפכו למדענים. זהו הוא קצה הקרחון בבישול החדש. השפים הפכו את יוצרות בכל הנוגע לבישול אוכל.

אחת השאלות שצריך לשאול כשבאים להעריך המטבח החדש היא: האם הסועד אינו מוגבל בגלל שמרנותו ועל כן דוחה אוטומטית כל חידוש. אני סבור שהתשובה לכך היא מבחן הטעם. אין לי התנגדות לטעמים חדשים, מרקמים חדשים, או תרכובות חדשות, אך זאת בתנאי שיעברו את מבחן הטעם.

לא מצאו טעם רב במרבית הג'לים, הקציפות והאוויר שמציע המטבח החדש מתחת שרביטו של השף ממסעדת מסה. גם ההפתעה שמזומנת למי שנוגס בסוכרייה לא וחש בטעם של עגבנית השרי כפי שזה היה אמור להתרחש, חלמון ביצה אינה מרוממת את נפש או את קיבתן של הסועד, וקציפת הבזוקה אינה במקומה. אלה הם דברים הידועים לכל בר דעת שמבין ועוקב אחרי המטבח ה- Innovation. שיקולים אלה הם צריכים להילקח בחשבון, מותר להיות קצת ביקורתיים, יטב לכל שף ישראלי השואף להגיש תפריט מולקולארי שיתחיל להפעיל קצת חשיבה.

יש לציין לטובה: למסעדה יש תפריט יין מכובד, ומציע מגוון יינות טובים וייחודיים ביותר הן ברמה המקומית והן ברמה הבינלאומית. את התרשמותנו העברנו בצורה ישירה לסומלייה המסעדה.

העובדות הרי ידועות לכל הסיבות והקשים ניכרות לעין והן מרחפות באוויר. חוסר במצרכים בסיסיים בשל חוסר הוודאות באשר לאספקת בעתיד, הם רק חלק קטן מן הקשיים שצריך שף ישראלי להתמודד עימם. לכן לפי הבנתי את הנושא הוא יותר מורכב: ראשית הציוד יקר ומרבית האביזרים החדשים קשה להשיגם בארץ. ובמיוחד כאשר מדובר במהפכה של ממש במטבח. הן מבחינת אבזרים והן מבחינת חומרים כימיים המשמשים את טכניקות הבישול במטבח החדש. לכן ברצינו לתת קרדיט למקום!!!

הפכפכות של אפנתיות בציבור. יחס של התקשורת. קשר עם תופעת הסלבריטאיות. חוסר במיומנות וניסיון של כוח-אדם הם גם חלק מהבעיה. דוגמה מובהקת נשמעת מפי ממבקרי מסעדות שמתייחסים אל בישול מולקולארי כגימיק מבלי שהם היו במסעדה אחת כזו בימי חייהם. ומרגיז לשמוע וגם מקומם לשמוע את זה מפיו של השף אהרוני "בבישול המולקולארי יש פה ושם הברקות, אבל לעיתים הוא נראה די מגוחך. מהומה רבה על מאומה. בעיני זה בר חלוף. הוא שלב בהתבגרות.

בתחילת הדרך שלי אני מדגיש -כשהתעמקתי להבין, מבלי להתנסות כמובן, מה גורם לאפקט עוצמתי כל כך בחיך שלנו, הובילו אותי חיפושי בנבכי בלוטות וניצני הטעם לתגלית הראשונה. את המתודולוגיה של חישת מזון לומדים מזה שנים רבות, בעיקר לצרכיהם של גופים גדולים המעוניינים להבטיח את השקעתם במוצר חדש. רובנו לא צריכים לדעת הרבה על מנת לחוש, לזהות, להתלהב ולחוות שלל ריגושים נוספים כחלק מחוויית האכילה.לכן השף האלכימאי נחשב לקוסם בשל יכולתו להדהים אותנו. הוא משתמש בקסמים מבוססי ניסיון ואינטואיציה כדי להפתיע.

בתום הארוחה אנו מבקרים במטבח בהזמנת האישית של הסו שף. במבט ראשון נראה המטבח כמו כוורת רוחשת. כתריסר או יותר עובדים עושים כל אחד את המוטל עליו בשקדנות. מלצרים יוצאים ובאים. אם בחוץ הם חייכנים ורגועים, הרי שבמטבח הם משדרים עצבנות. לא מבזבזים כאן זמן על שום דבר. הסו שף הנמצא בעמדת פיקוד במטבח הוא עצמו מחייך הרבה פחות. הוא נראה מתוח., הוא שולט בנעשה. משם הוא יכול לראות כמעט הכל.

את הקפה והסיגר כולל בקבוק שמפניה צרפתית לצד עוד כמה מזטים הבלתי נמנע חלקנו כבר בפינת ישיבה ליד הבר. המחירים הגיוניים, ואוירה נעימה ושלווה. צריך לציין לזכותם ויפה מצד המנהלים את המסעדה- שהמסעדה מחולקת לשני חלקים נפרדים, מעשנים ולא. מן הראוי שלפחות כך ינהגו בכל מקום. וצריך לציין לטובה את חדר השירותים המושקע שהוא היפה ביותר במסעדות בארץ. גם זה שייך לחוויה.

העשירון העליון חיבק את מסעדת מסה בחום גדול מהרגע הראשון שהיא נפתחה. אין פלא. עיצוב נוצץ, ומיוחצן יצר סוג של גלאמור שמשך אליו את כל השמות נכונים המקום משדר משהו כוחני, עוצמתי, ונותן תחושה שהוא גדול ממך בהרבה, ובעצם מכל אחד אחר.

מבחינת המטבח הקונבנציונאלי ניתן לומר שלשף אביב משה ממסעדת מסה כוונות טובות והיה טבעי לשלב מבחינתו ובדרך המחשבה בו הוא דוגל בין טכניקות מהבישול האירופאיות בישול פרובנסאלי למטבח המרוקאי מבית אמא. בתפריט של מסה שזורות לא מעט מנות שלוקחות את השיטות האירופאיות ומשדכות אותן עם חומרי גלם וטעמים צפון אפריקאים. מה שמתקבל זה מטבח של טעמים חזקים ולא תמיד הכי מעודנים, אבל כאלה שמצהירים על קיומם בבירור. השילוב הזה מתאים לארץ, למזג האוויר, לאנשים ולתרבות ואם לשפוט לפי הקהל המפרגן אז נראה שזה גם עובד בחזית הרייטינג הקולינארי. הוא שואף להגיע למקומות הגבוהים ביותר כאחת המסעדות המובילות בעולם.

יום שני, 28 באפריל 2008

הטוענת לכתר- מול ים



ניסיונות שבירת השיאים והתחרות בין מסעדות הטוענים לכתר היו בגדר עדים בעבר ובעתיד. כרגע יש מצב שכל ה"חזקים" משודרגים,אך רק מעטות מהן מצליחות האמת להגיד דרך הצלחת משהו מעניין ומקורי באמת. המטרה האמיתית ראויה לכינוי טוענות לכתר. אצל המסעדנים והשפים הישראלים התפתח עם השנים מדד תחרות בלתי מתפשרת,שזוכות להיענות מרשימה למדי מצד הסועד המצוי. הם שואפים להישגים בתוצאות הציונים והמדדים השונים, אנו הסועדים מחויבים לפעול יחד בנחישות במסירות ובהתמדה, על מנת שנוכל להשפיע. זה מתבטא במסע הצלחה שבזכות שילוב של חשיבה רעננה, איכות בלתי מתפשרת, ופשטות בעיצובה החדשני של הצלחת, צריך פשוט להתאמץ. כאשר קיימת תחרות, השבעת רצון הלקוח. אינה תמיד מספיקה. העסק/ מסעדה מושתת על ערכים של מקצוענות, תודעת שירות גבוהה, מחירים הוגנים ואמינות בלתי מתפשרת. והחשוב מכל לקוח מרוצה הינו הנכס החשוב.

תדמית היהלום שבכתר של המסעדנות התל אביבית והישראלית בכלל נסדקה במשך השנים.בגדול השינויים המהירים והתזזית הבלתי פוסקת בנוף המסעדנות לא הוביל לשינוי המיוחל.( למרות שיש יוצאים מן הכלל) מה שכן נשתנה הוא ההיצע בגזרת המסעדנות, ובעיקר של שפים צעירים מקומיים, לא תמיד כישרוניים כפי שמציגים אותם, עם הרבה אגו אישי, ורדיפה אחרי פרסומת, הרעש סביבם גדול מהנחת התוכן, ומכנה משותף נמוך בהיצע המנות ובאיכותן מותיר אותנו משועממים ורעבים. בסיכומו של דבר, לאחר בחינה מדוקדקת השתיקה יפה לה.

לסעוד בחברתו של שף מן השורה הראשונה- הוא כמו לסעוד עם כוכב רוק או שחקן קולנוע מפורסם. ומנגד להיות שף זה לא שואו ביזנס, זה עסק שמחייב עבודה קשה ומתמדת. חתירה לשלמות יש מחיר גבוה, זה לחץ בלתי פוסק. ולמרות הלחץ, גם צריך ליהנות.

השף מושיק בעל כוכב מישלן, דמות פופולארית באמצעי התקשורת ההולנדית, הוא נותן יועץ קולינארי מהמטבח ה-innovation למסעדה צרפתית ידועה עם שלשה כוכבים בצרפת בחבל אלזס, ולעוד מסעדה הולנדית. במקצוע שלו אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. האתגר הגדול הוא לשמור על הרמה ואף לשפר אותה. קל להתבלט מהר, לזכות בפרסום, ואחר כך לשקוע. יש הרבה שפים צעירים וחסרי סבלנות שרוצים הצלחה מהירה ורצים לתקשורת עוד לפני שהספיקו ללמוד מה זה בעצם להיות שף.

מסעדה שמהצליחה לשלב את שלושת הגורמים החשובים בתחום הגסטרונומי: שרות קשוב וחכם; מרתף יינות גדול, ובישול עילי זה האידיאל. לכן בחרנו בתחילה את " מסעדת מול – ים בהנהלת השף יורם ניצן

מסעדת קונספט שמתמחה בדגים ובפירות ים פרי חלום ויוזמה של שלום מחרובסקי.

בסך הכל היו כשבעה ביקורים קודמים במקום בכל מיני הזדמנויות, מן הצדק להדגיש האוכל בעבר לא היה משהו בלשון המעטה. למרות שהם מתגאים בשילוב המושלם של שף יצירתי שנותן לחומרי הגלם לדבר ושל בעל מסעדה שבא מאהבה אמיתית לדבר ומספק לו את הטוב ביותר.וכן מתגאים בזיווג שבין הטיפול המינימליסטי והעדין של השף לבין הדגים, פירות הים, והיין המובחר, שמרכיבים את רוב התפריט, ולדעת רבים נחשבת למסעדה הטובה בארץ. לאחר כל הבדיקות החלטנו לנסות שוב, לא איבדנו עשתונות והינו מוכנים גם בשנית למרות שחששנו לנוחל מפלה כואבת נוספת. הפעם נראה החיזיון שונה בתכלית, נעלמה תמונה העבר כלא היתה, מקצוענות אמיתית מייצרת גם יציבות. זכינו בארוחה מענגת " תפריט השף " שכללה בין היתר:

*תריסר אויסטרים על קרח טריים גדולים ובשרניים שמוגשים בפשטות עם שמץ לימון וחומץ בן יין, מנה שכל מי רוצה להבין את טעמו של הים או מדוע יצא לאויסטר שם של מעורר תאווה חייב לטעום.

לנגוסטין בקציפת יין אדום על מצע שעורה שחורה מהעיר האסורה ושעועית ירוקה.

*נתחי זאב ים על מצע ניוקי ומנגולד.

*אספרגוס לבן על פולנטה בוינגרייט טרפל( פטריות שחורות).

*מרק דגים ופירות ים עם פרנו וזעפרן.

*שרימפס פטריות פורצ'יני, רביולי וצ'טני פירות יבשים,

*רביולי עשוי מסקלופ עם שרימפס בציר לובסטר וחומץ בלסמי.

*קוקי סאן ז'אק עם פטריות פורצ'יני ואספרגוס בקציפת ליים וטימין.

*לובסטר עם אנדיב וירקות קייצים.

*וכן צלעות כבש שהוכנה במיוחד עברנו.

*לצד בקבוק שמפניה משובחת בתחילת הארוחה ליד האויסטרים, ובהמשך שרדונה בורגנדיה מרסו, ולבסוף קברנה סובניון מחבל בורדו.

ולקינוח :

*שכבות של מרנג אגוזים, קראנץ שוקולד, גנאש, שאנטילי ודפי ואלרונה.

*קראנץ שוקולד לבן עם רובד קרם פסיפלורה ורובד מוס שוקולד לבן.

*סורבה יוגורט טוויל תפוז וקולי פטל.

*וכמה ספלי קפה אספרסו לצד מים צוננים מגוזזים.

סעדנו במקום במשך כארבע שעות , זה אומר הכל. האוכל היה טעים, יותר מהכל שהפעם היה ערב לחיך האווירה במסעדה היא אוירה חמה מצד אחד ונותנות תחושה של מקצת האווירה בחו"ל. האכפתיות בשירות שקיבלנו זה נטע זר בארצנו, המלצרים לא הפסיקו להתעניין באם הכל בסדר ואם אנו נהנים, השף יצא אלינו מידי פעם מהמטבח ושאל אם הכל בסדר.

ולסיכום נאמר שפעם קיבלנו כבוד מיוחד במינו מתוך אימפרוביזציה ומפי קולות צוות המקום. המוסיקה שנשמעה הובילה אתנו למקום אחר.צוות שיודעים לתת יותר ממה שהם יודעים לקחת. השף מושיק קיבל תגובות חמות על הצלחתו באירופה, והיו סקרנים לכל פיסת מידע בנושא זה. המסעדה נותנת כבוד ללקוחות ומציגה את נפלאות התפריט במחיר הגיוני, גם אם לא עממי.

המנות הוא חלק מהעניין, כמובן, ולא פעם נוצרים על הצלחת מבנים גיאומטריים, יינות מכל רחבי העולם, כולל יינות נדירים משלימים את הארוחה. המטבח קלאסי-מודרני, הדגש הוא על אוכל צרפתי, אבל הוא משלב אלמנטים מרחבי העולם. יחס אישי ומקצוע מצד השף שניגש לשולחן ושוחח עמנו כ- 20 דקות, ולזה שילוב של כל הגורמים הללו, בתוספת הייחודיות של המקום עם הים ברקע, גרמו לנו לחוויה חד פעמית ומרוממת נפש.

יום ראשון, 27 באפריל 2008

חג המימונה נחלת הכלל


חג המימונה נחוג זה כמאתיים שנה ויותר, אולם שורשיו רחוקים יותר יש הסבורים עד למאה השתים עשרה לספירה. במשך הדורת שחלפו קמו ליהודי מרוקו מנהיגים וגדולי בתורה. אשר כתבו ספרים רבים לצד פיוטים והלכה, ספרי סוד הקבלה, פרשניות המקרא והתלמוד. בכל המצבים שמרו יהודי מרקו על מנהגי אבותיהם וחיו חיי תורה ומצות.

חג המימונה היא מורשת של יהודי מרוקו, ומקורו לפני מספר דורות- למימונה, לחג ולכינויו, מקורות רבים והשערות שונות לגבי שמו, אולם אף אחד מאותם מקורות, אינו מוסכם על כולם, כך שניתן לראות בחג שמחה הנובעת ממקורות אקלקטיים. מכל מקום, כל קהילה מעניקה לחג ממנהגיה ובכל סביבה
נפוצו אמונות ומסורות שונות לגבי משמעותו של החג, סיבותיו וסמליו.
להלן כמה דוגמאות: מקור אחד בא על מן המילה "מימון " כל הנראה ע"ש "רבי משה בן מימון- והיום נקבע לפי יום הולדתו או פטירתו של ר' מימון, יש הסבורים כי השם נגזר בערבית מהמלה מימון שפרושה מזל, יש כאלה הטוענים כי המימונה היא חגו של מימון, דמות המופיעה כמלך השדים באגדות היהודיות. אחד ההסברים לקיום החג הוא בניסיון לפייס את מלך השדים בתחילתה של השנה החדשה על מנת שלא יזיק ליבולים או יפגע בבריות. אולם הסבר זה נתקל בקושי אחד והוא אופיו העליז של החג. בחג אין כל תחושה של פחד מפני שדים סמויים. ויש עוד גירסאות נוספות למקור השם ומנהגיו.



הקשר המוסלמי שניתן לחג המימונה-למשמעויותיו נועדו על מנת לטשטש את הקשר הברור בין החג היהודי לבין הסביבה התרבותית מוסלמית. כלומר על מנת לייהד את החג. עד כה הצליחו החוקרים למצוא את המונח מימונה בשני הקשרים בקרב המוסלמים המרוקאים. וכן החג הגדול שניתן לראות כבן זוגו המוסלמי הקרוב ביותר של חג הפסח היהודי "עיד אל כביר ". האירוע המרכזי בחג הוא זבח של בהמה אשר נרכשת ונאכלת על ידי המשפחה המורחבת. ביום קודם לחג עוברים הילדים מבית לבית ומבקשים מזון או כסף בעודם שרים את השיר:

הו לאלא מימונה

הוי בעלת האוהל תני לי ביצה

ביצה בה אוכל לצבוע את לוח הכתיבה שלי

לוח הכתיבה נמצא אצל המלמד

החג נחגוג ביום האחרון של מוצאי חג הפסח, יהודי מרוקו מאמנים שבלילה זה נפתחים השמים וכל בקשה ותפילה מתקבלת. קהילות יהדות המגרב מרוקו, אלג'יריה, טוניסיה ציינו את סופו של חג הפסח בחגיגות המימונה. לחגיגה זו אין כל בסיס הילכתי או דתי. אולם למרות זאת היא עומדת בשורה אחת עם החגים המקודשים ביותר. המימונה היא חגיגה של ההתחדשות והברכה שבאביב. אולם מקורותיו של החג מעורפלים. את חג המימונה יש לראות בשני הקשרים

הקשר ראשון הוא ההסבר לחג מבחינה יהודית.

ההסבר לחג מבחינת הקשר שבין היהודים לבין המוסלמים בסביבה בה חיו. יחדיו זה לצד זה לכן זה מפגש בין תרבויות. ניתן למצוא אם כן הקבלה, קירבה ודמיון בין החגים המוסלמיים לבין החג היהודי. עדות לכך שחיים משותפים באותו חברה של שתי תרבויות שונות יוצרים השפעה הדדית במנהגים , מסורות ואמונות.

היהודים חיו בארצות המגרב כמיעוט בקרב התרבות המוסלמית. החג המימונה בא לידי ביטוי עמוק בקשר שבין שתי התרבויות. אחד ממרכיבי החג המרכזיים במרוקו היה ביחסים בין יהודים לבין מוסלמים. כאשר המוסלמים מופיעים כשותפים בחגיגה. הם מספקים את הירק והלחם לחגיגות המימונה ונותנים אותם כמתנה או בתשלום. בארץ ישראל היה נהוג שיהודים נותנים למוסלמים מצה תמורת לחם שהביאו להם המוסלמים במוצאי הפסח.

החג במרוקו היה שונה מעיר לעיר,אך למרות זאת אך קיימים מספר יסודות משותפים לכולם. ראשית החג נחוג בבית הכנסת של הקהילה אליו מגיעים בליל המימונה כדי לקבל את ברכת הרב. למרות שתפילת ערבית של המימונה היא תפילת חול, היא נשאה אופי חגיגי ביותר עם הרבה פיוטים. בסיום התפילה הקהל היה נושא את הרב אל ביתו בליווי שירים ומחיאות כפיים. שם חיכה לו קהל רב לקבל את ברכתו בברכת הכוהנים.. בד"כ נעשו לפי סדר קבוע מדורי דורות, בליל המימונה נהגו לבקר אצל מספר רבנים, בהתאם לחשיבותם. לאחר מכן מתפנים לבקר את הקרובים, הידידים ואת השכנים. כל אחד נכנס לשכנו מבלי להמתין להזמנה, מברך את המארח בברכת "תרבחו ותסעדו".

מנגד ערכו הנשים את שולחן המימונה בבית. שני צבעים עולים בצורה חזקה בערב החג: הירוק והלבן. הירוק מסמל שמחה בבית במשך השנה, והצבע הלבן בא לידי ביטוי בצבעים בהירים של קמח וחלב כסמל לשנה חדשה, לבנה וטהורה. השולחן מכוסה במפה לבנה, מקושט בירק ובשיבולים ובמרכזו נרות דולקים, קערה גדולה מלאה קמח ובה תקועים נרתיקי פול ירוק כסימן ברכה לשנה ירוקה. כמו כן הניחו צלחות מלאות בדברי מתיקה: פירות יבשים, תמרים, צימוקים, שקדים, אגוזים ועוגיות. חג המימונה מסמל גם את המעבר מחג כשר –ליום חמץ, את החזרה לשימוש בלחם שהיווה את המזון העיקרי של יהודי מרוקו. לשם כך הכינו מאכל מיוחד לערב המימונה הנקרא "מופלטא". זהו מאפה מבצק דק מטוגן על מחבת בשמן, אשר טובלים בחמאה טרייה ובדבש, כדי שתהיה שנה מתוקה. מאכל נוסף הוא הקוסקוס. מאכלים אלה אופייניים לערב המימונה, שכן מקבלים את פני האורחים. כך מתחילים באכילת החמץ מסמלים את יציאת חג הפסח וחזרה לחיים שגרתיים. בשר וקפה לא יעלו על השולחן בערב זה. הבשר בגלל הדם שנשפך, והקפה בגלל צבעו. גם מלח, פלפל וזיתים לא יונחו על השולחן ובמקומם יונח דג טרי כסימן לשנה פורייה ורבייה. חג המימונה מסמל גם את היחסים הטובים בין אדם לאדם, בין היהודי למוסלמי השכן. יחסי הקירבה בין היהודים לבין המוסלמים בולט בחג זה. היהודי דאג לשמור על היחסים הטובים, והחג ביטא וסימל את היחסים שהיו צריכים לשרור משך כל השנה, בין היהודי למוסלמי.

עם עליתם של רוב הקהילה המרוקאית לארץ בסוף שנות החמישים, בתחילה החג היה נחלת יוצאי מרוקו בלבד ובהמשך השתתפו יוצאי מדינות צפון אפריקה נוספות. הניסיון הראשון לחידוש חגיגות המימונה בישראל נערך בשנת 1966, יוזמתו נולדה על רקע רצונם של יהודי מרוקו להתבטא, להילחם בממסד שדרש מהם להתבטל בפניו ולשנות את זהותם, ולהילחם בפערים ובאפליות שהיו מנת חלקם.

ראשי העדה המרוקאית שאפו להפיכת המימונה לחג לאומי. לשם כך הוא פנו לכל מעצבי דעת הקהל הישראלית והזמנו לחגוג ולספוג את המנהגים רוח החג וערכיו המרכזיים: אחווה והכנסת אורחים. בבתים מרוקאיים בערב המימונה, עם הזמן חגיגות הממונה שינו את אופיין מחגיגה סקטוריאלית, לחגיגה עממית ולאומית גם יחד. בחלוף השנים חגיגות המימונה איבדו מערכיהן המשמעותיים והמימונה חזרה שוב להיות "חינגה" המונית והחג הפך לחג פוליטי ואיבד מייחודו, כאשר במקום לשים את הדגש על
האירוח המשפחתי הוא הפך לחג המוני שבו מצטופפים אזרחים רבים מכל העדות בפארקים ועורכים את המנגל הישראלי המוכר. במקורו היה-הנחלת מורשת יהדות מרוקו, כחלק ממורשת עם ישראל.וכן מסורת עתיקה של: "הדלת הפתוחה" –"הכנסת אורחים", וברכת הרב. ובכך איבדו חלק מהמנהגים והערכים שליוו את החג במקור. הרי שמעצם הפיכתה לחג בעל אופי לאומי יותר, מאבדת המסורת חלק ניכר ממאפייניה השורשיים, הנגזרים מהמקורות שהובילו לחג זה.