תיאודור הרצל מצא את עצמו בסביבה תוססת, מתנדנדת בין קידמה תרבותית
להתקפות ברבריות, עם משטר דמוקרטי שנאבק בטרור, עתיר פרשיות שחיתות פוליטיות וכלכליות,
ואנטישמיות מבעבעת. הרצל בתחילת דרכו לא ידע שהציונות קיימת כבר משנות
ה־80 של המאה ה־19 במזרח אירופה. הוא לא שמע על ועידת פוקושיאן שבקהילה היהודית
במקום התקיים הכינוס הציוני של יהודי רומניה ב-1881, שקדם לקונגרס הציוני בבזל
1897 והתניע את העלייה הראשונה לארץ ישראל, בה הועלו רעיונות טריטוריאליים ואפילו ניצני
רעיונות מדיניים, שהובילו להקמתן של "שומרון "בתחילה ולאחר מכן זיכרון יעקב
,וראש פנה, הוא חשב שהמושבות קמו כמפעל הומניטארי ביוזמת הברון רוטשילד. הוא לא שמע
על תנועת חובבי־ציון. בתקופה זו הוקמו ברומניה עשרות "אגודות לישוב ארץ ישראל"
שחרטו על דיגלן את הסיסמה "יישוב ארץ ישראל על ידי עבודת האדמה". פעילות
האגודות הלכה והסתעפה והורגש הצורך להתארגן במסגרת מרכזית כוללת וכך נולד ועידת
פוקושיאן. זהו הקונגרס הראשון בתולדות עמנו שדגל ביסוד מקלט לעם היהודי בארץ ישראל
והניח את היסודות לציונות הלכה למעשה. עלייה זו הושפעה מתהליכים שהתרחשו באירופה במהלך
המאה ה-19: הצלחת התנועות הלאומיות באירופה, האכזבה מכישלון האמנציפציה ומרוחות האנטישמיות
המודרנית, מצבם הכללי הרע של היהודים במזרח אירופה ופרעות "סופות בנגב" אשר
פרצו באוקראינה ובדרום רוסיה בשנת 1881. כל אלה, יחד עם הכמיהה המתמדת לציון עוררו
אצל מיעוט מקרב היהודים התארגנויות מקומיות ב"אגודות למען יישוב ארץ ישראל"
וכן כינוסים כגון ועידת פוקושיאן (1881) וועידת קאטוביץ (1884). המושג ציונות נולד
עם הרצל וכל דבר לפני כן לא היה ציונות????
המושבה זיכרון
יעקב נולדה בתודעה הציונית בוועידת פוקושיאן- כאשר במחצית נובמבר
1882 קנו נציגים של אגודת 'חובבי ציון' את אדמותיו של אפנדי ערבי-נוצרי תושב חיפה,
ובאוגוסט וספטמבר אותה שנה הגיעו מרומניה בדרך הים כ450- מתיישבים. הם הסתננו לארץ,
עוקפים בכך את האיסור העות'מאני על מהגרים יהודים להיכנס לארץ-ישראל, וב6- בדצמבר
1882 נוסד היישוב זמרין עליה הוקמה זיכרון יעקב בנר ראשון של חנוכה, מקימי המושבה נאבקו על מימוש שאיפתם לחיים נורמאליים
בארץ הזאת רעיונות אלה מוסיפים לפעפע, כך אני מקווה, גם בשולי ההכרה של האדם הבודד,
וקיימת אפשרות שיתפשטו משם לתוך תפישׂת-העולם וישפיעו יותר על החיים ועל ערכם. המתיישבים העריכו שהשלטון הטורקי נוח ליהודים והאמינו
שתחתיו יוכלו לחיות בחירות ובכבוד. תכניתם לבוא לארץ ישראל, לקבל נתינות עות'מאנית,
לרכוש קרקעות ולהקים מושבות חקלאיות עצמאיות. בסתר לבם קננה תקווה לשלטון עצמי, בתכנית זו היו יותר
משאלות לב מאינפורמציה מהימנה. העולים -
"חובבי ציון" - באו לממש מטרות שונות מאלו של "הישוב הישן": לא
לשבת ב"ארבע ערי קודש", אלא להקים מסגרות חקלאיות חדשות (מושבות), שבהן יוכלו
לממש את רעיון העבודה העברית ולהתפרנס מעמל כפיהם. אלה והיו יהודים פשוטים , שומרי
מסורת בעלי משפחות. הם לא ידעו מאומה על המתרחש בא"י ולרובם לא היה קשר מוקדם
עם עבודת האדמה. מכאן גם ההלם הפתאומי עם בואם ארצה מן המציאות הקשה והמייאשת. הטורקים היו
אמנם ערים למצוקת היהודים, אך מנגד לא ראו
בעין יפה את בואם של העולים ממזרח אירופה אבל מצוקה זו עוררה בהם חשש מפני הגירת המוני
יהודים שתגרום לשינוי דמוגרפי ותוביל לתביעת ריבונות של יהודים על ארץ ישראל. השלטון הטורקי הטיל
גזרות שמטרתן הייתה להקפיא את הישוב היהודי בא"י אך למרות הכל יכולתו של השלטון הטורקי לממש את מדיניותו
היתה חלקית בלבד וזאת עקבה בירוקרטיה מסורבלת ארגון לקוי וקשר רופף בין המרכז השלטוני
באיסטנבול לבין הפרובינציות, בעיות חוקתיות, נורמות מינהל ובעיקר שוחד. עקב נקודות
תורפה אלו יכלו המהגרים מרומניה לפעול במידה מסוימת בניגוד לחוק ולמדיניות של האימפריה.
לאחר קשיים רבים הצליחו העולים להיכנס לארץ תמורת שוחד ונעשו מהגרים לא חוקיים, מופקרים
לפורענויות ולניצול, וחסרי זכויות אלמנטריות. הקשיים בשנים הראשונות
ולאורך כל תקופת העלייה הראשונה היו רבים בין היתר: מעמדם הלא חוקי,
אי ידיעתם את שפת הארץ ותמימותם, עשו את המתיישבים טרף קל לנוכלים. ולזה יש להוסיף חוסר הכשרה מקצועית בארצות מוצאם ואי
הכרת התנאים בא"י קודם בואם, קשיי אקלים, מחלות,
חוסר מים, עוינות "הישוב
הישן" כלפי הישוב החדש, והגרוע מכל אנשי הקבוצה שנשארו ברומניה והתחייבו לשמש
לעולים עורף כלכלי, נכזבו מלראות בהתיישבות בזיכרון יעקב פתרון למצוקותיהם וחדלו לתמוך
בהם. שארית כספם של המתיישבים אזלה בניסיונות להישרד, שם הנחלה שרכשו היה "זמארין"
והם קראו לה בשם עברי: "שומרון" לאחר קניית הנחלה, שתמורתה שילמו המתיישבים
כאילו היא מניבה, לא נותרו בידם אמצעים להכשיר את אדמתה הטרשית. תחושת הבדידות,
הניכור, והייאוש, כרסמה בלבות המתיישבים והיה חשש אם יוכלו להתמיד במפעלם החלוצי, עם העלייה על הקרקע
פרצו סכסוכים בין המתיישבים ובין הפקידות חברת הצדקה "כל ישראל חברים" שמונה
למנהל המושבה על ידי הועד של הקבוצה ברומניה. כל הנסיבות האלה גרמו למושבות לבקש את עזרתו של הברון
רוטשילד, הברון היה מעוניין
לפתח ישוב של חקלאים יהודים בארץ ישראל. מספר סיבות הניעו אותו לכך: מצוקתם נגעה ללבו,
כמו כן ביקש להוכיח לעולם, ובעיקר לאנטישמיים במערב שגם יהודים יכולים להיות עובדי
אדמה. למרות תמיכתו
של הברון רוטשילד במושבות, הוא לא בטח במתיישבים "חובבי ציון" התייחס ליהודי
מזרח אירופה כאל "מסכנים" וראה אותם "פחות מוכשרים" מיהודי מערב
אירופה, הברון רוטשילד לא
התחשב בעובדה שהמתיישבים לא היו ילידים פרימיטיביים, אלא אנשים בעלי השכלה ועבר עצמאי,
שבאו לארץ ישראל כדי לממש תפיסת עולם שבמרכזה עומדת חירות אישית וכלכלית. ביטוי לחוסר אמונו
היה שאיכרי המושבות נאלצו לרשום את האדמות שנקנו בכספם לא על שמם, אלא על שם נציגו
של הברון שיטת חסות הברון התבטא בכך: הברון באמצאות נציגו החתים את תושביה
הראשונים של המושבות על חוזים. לפיו הועברו אדמות המושבה וניהולה לידי הברון. המושבות נוהלו על
ידי פקידים ואילו המתיישבים היו במעמד של אריסים תמורת התחייבותו לדאוג לצרכי המתיישבים
וביסוס המושבה בענף גידול הענבים לייצור יין. למתיישבים היו חובות
שהברון לקח לעצמו כתנאי לקבלת הרכוש לבעלותו, למרות שניתנה להם הבטחה מעורפלת שיוכלו
באחד הימים לרכוש את נחלתם בחזרה ולצאת לעצמאות בפועל: אין בחוזה פירוט
עם המתיישבים באם מחזירים העלויות הכספיות
לברון אזי הוא מתחייב להחזיר בחזרה את הרכוש למתיישבים, בפועל לא היה שום
תוכנית עתידית להחזרת השטח לידי המתיישבים לא היה ברור כמה זמן השטחים יישארו
בבעלותו של הברון, ניתן להתייחס בפעול כסוג
של רכישה לצמיתות. בפועל לא ניתן להם מספיק אמצעים כספיים, וזאת בכדי שלא יצליחו להגיע
לעצמאות כלכלית, מחשש פן יתעשרו ויעזבו את ארץ ישראל. הברון לא השכיל לבסס את תכניתו תוך התייחסות לרצונותיהם
ולמטרותיהם של האיכרים, ובמקום לאמץ כדגם את רוח הליברליזם, בחר בשיטה הקולוניאליסטית
שמבוססת על ניצול ושלילת חירות. רוב המתיישבים קיבלו
עליהם את האריסות ואת התנאים המשפילים, אך היה ברור להם שזה נובע מתוך אימת הרעב ומתוך
רצונם להציל את חיי ילדיהם, היה
ברור מלכתחילה שקיומו החומרי של האיכר המובטח על ידי
האדמיניסטרציה זה אינו מוצא. התעלמותו של הברון
וביסוס ותכניתו על משאלות לב יותר מאשר על תנאי המציאות, נדונו לכישלון,
בהבדל אחד: לברון היה די כסף לכסות את מחיר שגיאותיו, יתרון שהציל את המושבות מהתמוטטות. ההקצבה החודשית שנתן לאיכרים ושיטת האפוטרופסות שהנהיג,
אפשרה לפקידים להטיל את מרותם והובילה ליחסים עכורים ביניהם. התנהגותה של הפקידות
ואופי המשטר שנוצר סביבם קוממו את המתיישבים נגדו, אך המרד נרגע לאחר כניעתם של המתיישבים,
שכן הם היו תלויים בכספיו בסופו של דבר, האיכרים חשו שאין הם פועלים בשביל עצמם ולשם רווחתם,
אלא לטובת האינטרסים של הברון. הכרה זו הביאה אותם לחוסר אכפתיות, לעצלות ולחוסר עניין
בקידום המפעל שאין הם שותפים בו. לאחר שרשרת מרידות
שמתרחשת בסוף שנות השמונים של המאה התשע עשרה, החליט הברון לשנות את החלק הכלכלי במדיניותו.
הוא הזרים תקציבי ענק בעזרתם ניטעו אלפי דונמים של כרמים, נבנו יקב גדול, בית חולים
ומגדל מים, נסללו רחובות ונבנו בתי אבן מראה המושבה השתנתה לטובה . בכך הברון האמין
שהרווחה הכלכלית תשקם את האמון שנפגם. בראשיתה של מאה העשרים הבין הברון שמדיניותו אינה
מובילה לרווחיות המושבות ולטיפוח איכרים חרוצים וישרים, במקביל כוחו לא עמד לו לביצוע הרפורמה הנדרשת
מפאת בבריאותו הלקויה,
והרעיון להעבירן לידי האיכרים החריד אותו עד מאד, ההחלטה נפלה והברון פנה במכתב רשמי
להנהלת יק"א, וביקש שתקבל תחת חסותה את מפעלו בארץ ישראל משום שהוא רואה בה
חברה המתאימה לניהול המושבות . בחודש דצמבר 1899 סוכם על העברת מושבות הברון לרשותה
של יק"א, שתתבצע החל מינואר 1900.מכאן והלאה יק"א ניהלה את מושבות הברון
באמצעות "הוועדה הארצישראלית" במימון של הברון רוטשילד.
פקידי יק"א נהגו בזלזול ובהתנשאות במתיישבים יתרה מכך מנגנון
הפקידות היה מנופח, עד כי בזיכרון יעקב נוצר מצב בו היו יותר פקידים מאשר מתיישבים,
ההסבר לקשיים האובייקטיבים שבפניהם עמד הישוב בימים ההם היה היעדר הכמעט מוחלט של
מערכת שירותים ציבוריים ברמה המתקבלת לדעת בתחומי: הכלכלה, החברה, התקשורת, שלא
לדבר בנושא הבריאות ושירותים סוציאליים קהילתיים. לחברת יק"א לא היתה זיקה להתיישבות
בארץ ישראל. על אף שהוקמה כחברה פילנטרופית, למעשה נוהלה כחברה כלכלית לכל דבר שמטרתה
להיות רווחית ומהר. בבואה להבריא את המושבות, בדקה יק"א את האינטרס הכלכלי
בלבד. יק"א ניסתה לבסס את המושבות על משק חקלאי ותעשייתי, שיוכל לנהל ולהחזיק
עצמו. והחדירה שיטות עבודה חדשות וניהול מודרני. אך בכך נכשלה, התברר שלא ניתן לבסס
משק בלא תמיכה קבועה, כי ברגע שהופסקה התמיכה המשק נכנס למשבר, בנוסף החליטה שלפי כמות
האדמה צריכים חלק גדול מן האיכרים, בעיקר המבוגרים שבהם, לעזוב לאלתר את המושבה
ולחזור מאין באו, במקרה שלפנינו אזי זו רומניה. מאידך, יק"א המשיכה את הדפוס שאפיין
את תכניתו המקורית של הברון ויישבה עליהן איכרים חדשים ללא תנאים מספקים כולל ידע
והכשרה. ומנגד יק"א העדיפה להוציא את כספה על רכישת אדמה ולא על ביסוס האיכרים.
לכן האיכרים במושבותיה סבלו ממחסור חמור, מנטישה וממוות כל ימי שלטון יק"א. אנשי המושבות חששו
מיק"א היות ועקרונות החברה היו ידועים: תוך מניעת סיוע שלא יביא תועלת. כמו כן
היה ידוע שיק"א לא פועלת מתוך שיקולים ציוניים ושהמגמה שלה לא לבסס את הישוב בא"י
אלא, לעודד ירידה מהארץ. מדיניות זו בוטאה כך: תמיד ימצאו אנשים חדשים בקרב
היהודים שירצו להיות איכרים, אך מנגד אדמת ארץ ישראל מוגבלת בכמותה. המשמעות
מחייבת מי שאינו מסוגל לחיות לפי תנאים
אלה: זולתה אין בילתה. ימצאו אחרים בקרב הישוב שיבואו במקומם. ואם יהרסו כמה משפחות,
אין הדבר נעלה יותר וצודק ע"פ השקפת יק"א מול גאולת ארץ ישראל.
איכרי זיכרון יעקב שללו מיסוד את הגישה הבלתי
מוסרית שיק"א דגלה בה ולכן לא הסכימו לעזוב את אדמתם, אך היו גם יוצאים מן
הכלל מדובר באיכרים בראותם שיק"א אינה מוכנה ליישב אותו בזיכרון יעקב ואף לא במושבות
אחרות, ובכך נשללה מהם אפשרות פרנסה בארץ חזרו לארץ מוצאם. ביזמתו של אחד התושבים
הוקמה "קומונת הענבים" לימים "אגודת
הכורמים הקואופרטיבית" וחילקו ביניהם את ההכנסות מהענבים שמכרו ליקב. ובכך התגברו
על מדיניות יק"א ועברו את שנות שלטונה ומרבית האיכרים לא עזבו את המושבה. הברון רוטשילד השקיע
מיליוני פרנקים בניסיונות חקלאיים, בהקמת היקבים ובתמיכה כלכלית באיכרים. בשנת
1900 היו במושבות ארץ ישראל קרוב ל – 28,000 דונם כרמים. היקבים בראשון לציון,
וזיכרון יעקב, היווה את מקום העבודה הגדול בארץ ישראל בימים ההם. בשנת 1901 פרצה בו
השביתה הראשונה בארץ ישראל כתוצאה מן השביתה נקבעו חוקי עבודה וזכויות סוציאליות לפועלים.
הישגים אלה היוו פריצת דרך עבור מעמד הפועלים בארץ ישראל. בהמשך הוקמו אגודות שיתופיות
שניהלו את העבודה בענפים השונים, ועבודה היתה בשפע. גם היחסים עם השכנים הערבים הוטבו,
ורבים מהם עבדו במשקי היהודים. ככל שהתקדם הזמן החלו חיים סואנים בזיכרון יעקב .
"עגלות טעונות חביות מלאות ענבים נראו בדרכם ליקב בתקופת הבציר ,והאיכרים שעבודה
רבה נפלה בחלקם, שמחו בעמלם" האיכרים עבדו עוד שנים רבות עד שבניהם הקטנים גדלו
ויכלו לרשת את המשקים.
לאחר מאבקים קשים יק"א נסוגה מניסיונה לחסל
את היישוב, ובסופו של יום מכרה את האדמות לאיכרים בהלוואות ארוכות טווח. כעבור עשרים
וארבע שנים בהם שלטה יק"א, העביר הברון את המושבות לחברה חדשה שהקים – "לחברת פיק"א" זו חידשה את חוזי המכירה
וההלוואות עם האיכרים ואלו המשיכו לפדות אותן. רובם סיימו את תשלומיהם בשנות ה-30 של
המאה העשרים ויצאו לעצמאות. דור המייסדים נמוג לאטו, והשאיר אחריו את המושבה זיכרון
יעקב כעדות חיה להתממשות משאלותיו. סיפורם של מייסדי זיכרון יעקב מאפיין את סיפור העלייה
הראשונה כולה. שבמהלכן נאבקו ברעב, בחולי, בשלטון טורקי עוין ורודף בצע, במצבם כאריסים
כלפי הברון רוטשילד ובמשטר הפקידות, המושחת והמשחית. קבוצת אנשים זו שאפה לאורך כל
התקופה המייגעת להגיע לחיי חירות בארץ ישראל, וליצור תשתית לעלייה המונית של יהודים.
דינמיקה אנושית זו חוצה את הזמן ובזכותה הפרשה ההיסטורית המסוימת נושאת תכנים ומשמעויות
שתוקפם לא פג עד היום. מכאן ואילך, תולדותיה של זיכרון יעקב הן חלק בלתי נפרד מהאתוס
הציוני, ומילים הרבה כבר ספגנו על כך כולנו בלימודינו בבית-הספר, לכן נעצור כאן את
סיפורה ההיסטורי של זיכרון יעקב.
