הנשיא עשה טעות בהצהרותיו לתקשורת

מרבית נשיאי ישראל בעבר היו פוליטיקאים לפני כניסתם לתפקיד הנשיא. אולם מרגע שנכנס לתפקידו, הנשיא אינו מייצג מפלגה מסוימת ומצפים ממנו שיתעלה מעל לשיקולים מפלגתיים וימלא את תפקידו באופן ממלכתי. מצד שני, למרות שתפקיד הנשיא מוגדר כממלכתי, יש בסמכויותיו ממד פוליטי. תפקידו של הנשיא אף אינו ביצועי ואין הוא מנהל את ענייני המדינה. תפקידו בעיקר ייצוגי וסמלי: הוא מייצג את מדינת ישראל כלפי חוץ - כלפי מדינות אחרות וכלפי יהודי התפוצות, וכלפי פנים - העם בישראל רואה בו סמל לאחדותו. הציבור מצפה מן הנשיא שיהיה דמות העומדת מעל לוויכוחים הפוליטיים והמייצגת את ההסכמה הרחבה בציבור.

יישנם רגעים בחיים שבהם השתיקה הופכת לאשמה, והשמעת קול היא כורח. חובה אזרחית, אתגר מוסרי, ציווי מוחלט שממנו איננו יכולים להימלט. אך את הפריבילגיה הזאת אין לנשיא פרס כאשר חרג מתפקיד והצהיר בראיונות לערוצי הטלוויזיה כי "ישראל לא יכולה לתקוף לבד את הגרעין האיראני". אזרחי ישראל אינם שוכחים שהיו לנשיא המכהן כמה טעויות קרדינליות בעבר הקשורות לביטחון המדינה עוד בהיותו דמות פוליטית: בהיותו שר בממשלת המחדל של שנת 73 שקיבלה התרעות למכביר על כוונת מצרים וסוריה לתקוף את ישראל , הממשלה לא גייסה את הצבא ואפילו מנעה מכת מנע של חיל האוויר-דבר זה גרם לכדור שלג בהתנהלות הלא נכונה מפתיחת המלחמה עד לשלב הבלימה,  פרס טעה כשחשב שאחרי הסכמי אוסלו יהיה פה מזרח תיכון חדש אחרי ההתנתקות יהיה שלום בעזה, ובפועל יורים משם טילים על אזרחי ישראל, והחמורה מכל זוהי ב-81', כשחשב שהפצצת הכור בעיראק היא טעות מצד רה"מ בגין. הפעם הנשיא ממשיך להתערב בנושאים מדיניים ולכן זו קריאת תיגר חמורה על הדרג המדיני. בכל מדינה מתוקנת הדרג המדיני הוא שמחליט, הנשיא היא דמות שאמורה להישאר ייצוגית בלבד. אמירות כאלה פוגעות בכושר הפעולה של ישראל והן גם מהוות "פגיעה בדמוקרטיה". הדברים בהם הנשיא הביע דעה מסכנים את ביטחון המדינה. דבריו של האזרח מס' 1 בישראל משתמע מהם, שהאייתוללות באיראן יכולים להמשיך לייצר פצצת אטום ולישון בשקט.

הנשיא חייב לעמוד מעל למחלוקות פוליטיות ועליו לסמל את האחדות הלאומית בעם. יש מרחק רב בין לנקות עמדה, לבין חתרנות ומניפולציה. הנשיא פרס הצטרף למרבה הצער לוויכוח הקולני מעל דפי העיתונות והמדיה האלקטרונית וזה גורם למדינה נזקים עצומים. זה לא ויכוח שצריך להתנהל כפי שהוא מתנהל, זה דבר שחוצה יבשות ומשודר לכל העולם. זה משחק לידיים של האיראנים ושל האמריקנים וחבל. מעניין מה היתה התגובה של השמאל בישראל באמצעות עיתוניו לו פרס היה מדבר בזכות נתניהו וברק. הגיע הזמן שאנשי הרוח מטעם עצמם יפסיקו ללהג כאילו התבונה המוחלטת רק אצלם. על מקבלי ההחלטות למרות הוויכוח המיותר המתנהל כיום לפעול בקור רוח ובתחבולות יצירתיות הנוצרות בחשיבה שמחוץ למסגרת הקופסא ובכך נשאיר את כל העולם פעורי פה.

מחול השדים המתחולל בתקשורת בנושא הגרעין האיראני

כמעט שני עשורים חלפו מאז החלה ישראל להזהיר את העולם מפני תוכנית הגרעין של אירן. במשך עשר שנים התעלם העולם מהאזהרות שלנו. רק ב-2002, כאשר נחשף המפעל הסודי להעשרת האורניום בנתאנז, העולם השתכנע. ואולם מאז שוב אבדו שמונה שנים שלא יסולחו בפז בטרם הקהילה הבינלאומית החלה להטיל סנקציות חמורות על אירן. עם כניסתו של רה"מ הנוכחי לתפקיד ישראל ביקשה להבהיר עפ"י "מקורות זרים "כי על רקע הכוונה האמריקאית לפתוח בדיאלוג דיפלומטי עם איראן, שבידיה אופציה התקפית ריאלית כנגד תוכנית הגרעין של טהראן. ולכן ללא הסדר שיניח את דעתה, מאותתת ישראל, ייתכן שלא תהיה לה ברירה מלבד לתקוף. הקלישאה הידועה שבה כל האופציות מונחות על השולחן הייתה נכונה, תהיה נכונה. אך קשה להבין את הבליץ התקשורתי המתרחש בימים אלה מעל במות התקשורת השונות ע"י עיתונאים בכירים כגון: נחום ברנע, שמעון שיפר, אמנון אברמוביץ' ולווייניו הרבים בתקשורת האלקטרונית. העיתונים והתקשורת האלקטרונית יודעים כי הם מזינים את הפולמוס הציבורי הנשכני ביותר שהיה אי פעם על עתידנו בנתונים שאינם יכולים להיות בדוקים לא על ידם ולא על-ידי הציבור. הם משתמשים בנו ומשעבדים את כולם לאי ידיעה תהומית באמצעות ידיעות מפוקפקות מכל היבט זאת שערורייה לכל דבר. הם קובעים גורלות בנושא שאין להם בו שום ידיעה עדכנית ורלוונטית.  לחגיגה הזאת מצטרפים אנשי מערכת הביטחון לשעבר שהם כבר מחוץ לתמונה המודיעינית, מי יותר ומי פחות. סרקזם הוא כידוע ציניות לעגנית וארסית. סרקזם היא תפיסת עולם בו אתה מכה את היריב, גם זה האידיאולוגי, על לא עוול בכפו. הסרקזם מנצל חוסר אונים מובנה שהרי היריב לא ישיב באותה מטבע אם בכלל. מה השלב הבא שאליהו הנביא ירד מהשמיים עם הבטחה מאחמדינג'אד שהוא לא התכוון וזה רק בצחוק.

הגדילה לעשות וביקשה לקבוע העיתונאית המלומדת " בכתבה בעיתון הארץ שכותרתה: "ביביטמן" האם היא מומחית לרחשי לב וכליות" שיודעת לקרוא את רחשי הלב והמחשבות עד עכשיו חשבתי שהיא רק אדם מוכשר אבל כעת אני רואה שהיא גם קוראת לב וכליות. איזה ראיית עולם מעמיקה. יישנם רגעים בחיים שבהם השתיקה הופכת לאשמה, והשמעת קול היא כורח. חובה אזרחית, אתגר מוסרי, ציווי מוחלט שממנו איננו יכולים להימלט.

הפטפטת הזאת מיותרת לחלוטין בוודאי כשמדובר בסוגיה כל כך רגישה. על רקע ההתבטאויות והדיווחים האחרונים בנוגע לשאלת תקיפה ישראלית באירן - עשויות לסכן את ההתקדמות של המאמץ הבינלאומי נגד הגרעין האירני באפיקים אחרים. השיח הציבורי בעניין הגרעין האירני –היא ברברת מיותרת. השיח הציבורי-פוליטי בעניין הגרעין האיראני והאפשרויות האופרטיביות העומדות על הפרק הגיעו לשיאים הטומנים בחובם סכנה אמיתית למדינת ישראל. מצב אבסורדי של ברברת מיותרת מציבה את מדינת ישראל במסלול התנגשות בלתי-נמנע למעשה מול אירן. הגדילה לעשות יו"ר מר"צ שהציעה לקבוע בחוק לחייב את הממשלה לקבל אישור מיוחד ומראש "מוועדה סודית" של הכנסת אם תחליט הממשלה לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. במקביל אין לשלול את הלגיטימיות של השיח המתפתח בחברה בעניין איראן לחלוטין; אולם כאן יש להבדיל בין אלו המתווכחים באם להשלים עם קיום איראן גרעינית או להפציצה בטרם תגיע ליכולת של הרכבת פצצה גרעינית – זהו כאמור דיון לגיטימי , אך חשיפת פרטים מבצעיים העלולים ליידע את איראן בדבר תקיפה אפשרית ולהתכונן אליה במעוד מועד היא בלתי מתקבלת על הדעת. את הקרדיט להחליט על צעדים מבצעיים צריכים לתת לאלו האמונים על כך, במקביל "נקודת האל-חזור "  מתקרבת לכן על עם ישראל להתכונן ליום פקודה.

למרבה הצער שפע של הסנקציות שננקטו על ידי העולם וארצות הברית אינן נושאות פרי, בסרקזם מאופק ישראל כמעט מלגלגת על הסנקציות והעיצומים שארה"ב של אובמה כל כך מתגאה בהם. עפ"י הצהרות של הממשל בישראל קיים תאום בכל דבר ועניין עם ארצות הברית למרות חילוקי הדעות האמריקאים לא מפסיקים להביע את התנגדותם הנחרצת לתקיפה ישראלית. בפגישות ה"סגורות" הם חוזרים על מחויבותם שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, ועל כך שארה"ב ערבה לכך. האמריקאים דבקים בעמדתם, השרירה וקיימת מאז מלחמת המפרץ הראשונה שביטחון המפרץ הפרסי הוא מעניינה של אמריקה, ואל לה לישראל להתערב, כי הנושא קשור לביטחון הלאומי של סעודיה ויתר מדינות המפרץ עתירות הנפט. כזכור, באותה שנה ישראל ספגה התקפת טילי סקאד על עריה, וראש הממשלה דאז, שמיר, אולץ לא להגיב.  כאשר רגע השין יהיה מוחשי ופתרון מושכל לא יהיה באופק בין ישראל לממשל האמריקאי, וחלוקי הדעות יעמיקו אין להוציא מכלל אפשרות שיש סיטואציה שהמוצא האחרון יהיה שישראל תתקוף לבדה את מתקני הגרעין האירני ובכך יכולה להפתיע את ארצות הברית ,כיוון שעל אובמה שאחרי הבחירות אי-אפשר לסמוך, ומכיוון שאובמה האכיל מרורים את ישראל במשך ארבע שנים, בתחילה בפומבי ואחר כך בחדרי חדרים. ישראל לא תמסור לאחרים את האחריות לגורלה. ובוודאי ישראל איננה סומכת על אחמדינג'אד, אשר מסוגל לעשות הכול כדי להישאר בשלטון.

אין בצה"ל ולא בשום גוף ביטחוני אחר רצון להמרות את פי הדרג המדיני. גם ראשי הצבא למדו פרק בדמוקרטיה והם יודעים היטב מהם נהלי העבודה בין הדרג המחליט והדרג המבצע. הנוסחה המעט פשטנית הזאת במשוואה של פצצה או הפצצה, היכן היא עומדת תלוי את מי שואלים. התנהלותה של התקשורת בנושא הגרעין האירני, הפעלת הלחץ התקשורתי על מקבלי ההחלטות בין היתר באמצעות עריכת סקרי דעת קהל ופרסומם שוב ושוב במהדורות החדשות, הינם ניסיון ברור להשפיע על מקבלי ההחלטות, להלך עליהם אימים ולהרתיעם מלקבל את ההחלטה שהם סבורים שעליהם לקבל, בעניין מניעת מדינת הטרור אירן להפוך למעצמה גרעינית ולהשיג נשק להשמדה המונית, על-מנת להשתמש בו להשמדת ישראל, הינה התנהלות מופקרת וחמורה שאין שני לה! העיתונות הישראלית רוחשת ובוחשת בסוגיית הגרעין האיראני. במיוחד בימים אלה- העוף הצולע שוחה דווקא בביצה הישראלית. מכל חלון ומכל דלת, מכל תדרוך ומכל שיחה, מכל הדלפה ומכל פליטת פה מצלצלים הפעמונים אירן העדויות על כך ששעת ההכרעה לפנינו מגיעים מכל מקום. הידיעות והסקירות המלומדות של אנשי תקשורת, עיתונאים, ופרשנים, נועדה למטרה אחת ויחידה: מלחמה על דעת הקהל בישראל בכל הקשור לגרעין האירני. ראוי, שכל מי שהם סבורים שהם מבינים משהו ויכולים לתרום משהו מקצועית צבאית ו/או מדינית לקבלת ההחלטה הגורלית שיתכבדו ויביעו דעתם בפורומים הסגורים והמסווגים. נכונים בפרט לכל אלה שנכשלו מבצעית בתפקידם בעבר, וראוי שיגלו מעט יותר צניעות עם העצות שלהם. די להפקרות המסכנת את כולנו! לאור המזרח התיכון החדש, זה של האיסלאם הקיצוני שהנשיא אובמה הוביל  את דעת הקהל במערב בחיזיון התעתועים על דמוקרטיה ושלום קורם עור וגידים ממש בימים אלה לנגד עינינו.

ידיעות אחרונות " שספג מכה כלכלית קשה מ"ישראל היום" הוא "אנטי בנימין נתניהו במוצהר" לפאניקה המתגלגלת אחראים לא במעט עיתונאים ופרשנים למיניהם, המזהירים מפגיעה קשה במדינה ובאזרחיה המלבים את האש ועושים דה-לגיטימציה דווקא נגד נתניהו וברק. מוביל בכך עיתון ידיעות אחרונות וכמה מפרשניו, שנוקטים קו מערכתי ברור ומסוכן: כאילו נתניהו וברק פועלים משיקולים זרים תוך סיכונה של מדינת ישראל. האם יש לחשוד בברק שתולדות המדינה ויחסי הדרג האזרחי והדרג הצבאי לאורך שנותיה נשכחו ממנו? זה מגוחך לטעון שבנימין נתניהו, ואהוד ברק, עדיין לא מימשו את שאיפותיהם לניצחונות מהוללים ומחפשים לעצמם מבצע סיני משלהם, הישג שנרשם לזכות דיין ופרס.

גם ביקורת קטלנית על החזרה הגנרלית  לא תוכל לדחות את הבכורה או לבטל את ההצגה עם המצב יצרך זאת. מעניין לראות כשטיל גרעיני איראני יכוון לעבר מדינת ישראל, איך היוצרות תסתובבנה כנגד צמד המנהיגים חסר האחריות שלא פעלו בזמן. נתניהו וברק הם לא נגד מדינת ישראל כפי שכמה עיתונאים ופרשנים מציירים אותם בימים אלה ההנהגה חייבת לקבל את התמיכה והשותפות המלאה של כולנו ביום שתיפול ההחלטה כולם בפנים.

ישראל צריכה להפיק לקחים מהעבר הרחוק- היסטוריה מרבה לערוך מאזן תועלת ונזק למבצע, שהקרין על האזור- גם בעת ההיא היתה התרסה מצד הממשל האמריקאי בקריאת הלך הרוח של הנשיא דיוויד אייזנהאואר- התקרבות יום הבחירות לנשיאות בארצות הברית, שבוע לאחר תחילת המבצע ששת הימים, הממשל ובראשם הנשיא לא ריככו את תגובותיהם כי אם להפך אלא הקשיחו אותה- ויצאו בהצהרות בלי אמריקה, המהלך נועד לכישלון, שהיה גם מפלה אישית למחולליו. הנמשל ברור. מבצע ישראלי נגד הגרעין האיראני עלול למחזר את צד החובה של  מבצע קדש בלי צד הזכות- חשש זה מקנן במוחם של מתנגדי התקיפה נגד מתקני הגרעין באירן הנאמדת בעיניהם כגדולה מכוחה ההתקפי, ההגנתי והמדיני של ישראל. גם לפני פרוץ מלחמת ששת הימים ניסתה ארצות הברית למנוע את פריצתה. לכן אם זה עניין קיומי העמדה האמריקאית חשובה כקליפת השום. גם שׂימת רגליים ותקיעת מקלות בגלגלים מצד רוסיה אשר מזהירה כי הסנקציות החדשות שהטיל ממשל הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, על תעשיית הנפט האירנית יפגעו ביחסים בין המעצמות. גם ההצהרה הזאת בעת הזאת משמשת טריגר לממשל אובמה. אירופה וארה"ב אכן הטילו סנקציות מסוימות על משק הנפט והבנק המרכזי אולם בישראל טוענים שלא די בהן ויש להביא בחשבון אפשרות של פעולה צבאית. גישה ישראלית תקיפה זו הביאה מספר בכירים אמריקנים – ביניהם שר ההגנה, רמטכ"ל ארה"ב, וכן ראש המודיעין הלאומי – להעריך בצורה פומבית כי ישנה סבירות גבוהה שישראל תתקוף עוד השנה את איראן.

לסיכום:יכולת מעשית של איראן להפיק רווח כלשהו ממתקפת מנע מפתיעה הינה מוגבלת, ולכן זהו הצעד האחרון שאיראן תרצה ליישם - וזאת משום שהאינטרס האיראני העליון הוא "להרוויח זמן" – באמצעות תחבלנות בין לאומית ומשחק דיפלומטי מתוחכם שנועד לאפשר לה להשיג נשק גרעיני. ברגע שתשיג איראן נשק זה אזי מעמדה ישתנה לחלוטין והיא תשיג כמעט "חסינות" ממתקפה עליה .בדיוק כפי שצפון קוריאה נהנית מ"חסינות" מול דרום קוריאה וארה"ב, וזאת בשל הארסנל הגרעיני שברשותה .לעומת זאת ישנם סיכונים אפשריים משמעותיים אחרים בלחימה מול איראן - הפעלת טרור עולמי -הפעלת חמאס וחיזבאללה, ואף צבא סוריה, וכן לוחמת סייבר. בהקשר לכך חשוב לציין כי חמאס נרתע מלתקוף את ישראל מאז מבצע "עופרת יצוקה" לגבי הצבא הסורי הוא עסוק מאוד במאבק ב"צבא סוריה החופשית" ועוד מגוון רחב של קבוצות אתניות שהם חלק מהפסיפס של האוכלוסייה הסורית, וארגונים אסלאמיים קיצוניים .יש לזכור שחולשתה של סוריה מקרינה באופן ישיר גם על ארגון חיזבאללה בלבנון. לזה יש להוסיף את איום לוחמת הסייבר דרך המרחב האינטרנטי שהינו איום מוחשי, אולם ישראל נחשבת למדינה חזקה בתחום לוחמה זה, הן בתחום ההגנתי והן בתחום ההתקפי.

הצתות ושריפות בזדון

אם רק עכשיו נפל לך האסימון אנחנו באמת בבעיה!!! חובה עלינו להפנים שהצתת השריפות ברחבי הארץ היא פעילות טרור! עלינו להשתחרר מ"מחשבות צמחוניות" כאילו יש פה תעלולי נערות של מתבגרים טיפשים, מי שמצית - מבצע מעשה טרור! ההצתות נועדה לפגוע ברכוש ובנפש! לכן יש להתייחס אליה ככזו - ולפיכך יש לפגוע במציתים. בקיץ הנוכחי זינק מספר ההצתות על רקע לאומני. ההצתות מכוונות גם למתקנים אסטרטגיים ובסיסי צה"ל. עם נתבונן היטב נגלה כי המציתים זוכים להדרכה טכנית מקיפה, עידוד ותמיכה דתית של אנשי הג'יהאד העולמי גורמים המעורים בנושא מציינים שמדובר "בהתארגנויות של פלגים פנאטים פלסטינים" על רקע לאומני/חבלני. גל ההצתות הפוקד את מדינת ישראל, מקורו בקריאה של ארגוני טרור פנאטים, לפעילים ולאנשים המזוהים עם הרעיון הג'יהאד, לאמץ את שריפת היערות ככלי חשוב במלחמתם במדינת ישראל. הצתות חורש במכוון הינה הפעם הראשונה בה עולה הנושא לסדר היום הציבורי בישראל. היעדים שמוצתים ומועלים באש נבחרים מתוך מחשבה תחילה וכוונה לפגוע בכמה שיותר יעדים במסגרת השריפה שתפרוץ ותשתולל, והמגוון רחב מאד. אין שום דבר ספונטני בהצתת חורש. בנאדם לא קם בבוקר ומחליט להצית יער שרצה הגורל ובמקרה החורש נושק לעורק תחבורה מרכזי, או שהוא קרוב למבני מגורים של אזרחים מן השורה. לקבוצה הפנאטית הזאת יש אינטרס ראשון במעלה לחולל תהו ובהו נגד מדינת ישראל ונגד העם היהודי, כמו נגד המערב בכלל והאומות המתנגדות באופן פעיל לתפישת העולם ג'יהאדית המקודמת על ידי ארגונים שונים מזרמים שונים .יש פנים רבות ושריפת היערות הם צד אחד בלבד של מלחמת הקודש האסלאמית הזו, הצד הפירומני אם נרצה, ארגונים אלה נענים לקריאה להילחם באויביו של אללה באמצעות הצתת יערות.

הג'יהאד העולמי שהוא חלק בלתי נפרד מארגון אל-קאעידה מאיים לפתוח בחזית חדשה במאבקו נגד המערב ואין להוציא מכלל אפשרות שגם נגד ישראל: "בכותרת חזית הסביבה" עפ"י דיווח בעיתון הבריטי "סאנדיי אקספרס" גורמי מודיעין יירטו מסרים של פעילי הארגון, המאיימים להצית שריפות יער מסביב לעולם כדי לזרוע בהלה ולפגוע בכלכלת המערב. בדיווחים שיורטו מדברים הפעילים באופן מפורש הצתת שריפות. ארגון ג'יהאד ייקח גם אחריות על שריפת היערות. אתם יכולים לדמיין את האימה שהדבר יכול  לגרום. הצתת שריפות היא פעולה שגם תאים קטנים ועצמאיים של רשת הטרור העולמית יכולים להוציא לפועל מבלי להיחשף או לחשוף את מפעיליהם. שריפת יערות היא שיטת לוחמה המותרת על ידי האיסלאם, וכהוכחה מובאים ציטוטים רלוונטיים מהקוראן. היתרונות של שריפה, אומרים חכמי הדת, היא פגיעה בקורבנות רבים, פגיעה במוקדי תיירות, יצירת מחסור בעץ לתעשייה, יצירת קושי עבור שירותי ההצלה והכיבוי.

לא יכול להיות שיהיו כל כך הרבה שריפות יום אחרי יום במספר מוקדים. ובמרבית המקרים הכן יש כאן יד מכוונת ומעשה מכוון? לכן לא קשה לחשוב שמדובר בהצתות מכוונות. זה קורה הרבה לצערנו הרב בקיץ זה חשוב שכולנו נפנים שפעילות ההצתה היא פעילות טרור נטו!, המשטרה מודעת לזה, אבל קשה לה מאוד לעלות על המציתים. יש לרדוף עד חורמה אחרי מציתים פוטנציאלים זה עניין בטחוני מדרגה ראשונה לכל דבר ועניין!!!כנראה שיש לפעול אחרת עם חשיבה חדשה.  

החדשות הרעות הן ששריפות הענק שהשתוללו באחרונה בארץ יצרו פצע נופי, שעתיד לכאוב עוד שנים רבות. ולכן הלב נחמץ למראה אלפי הדונמים של יער נטוע או חורש טבעי, שהופכים בתוך שעות לאדמה חרוכה ומפויחת. המחזות הקשים של השריפה מעוררים מחדש סידרה של שאלות ותהיות: האם ניתן בכלל למנוע שריפות בהיקף כזה. אין סתם שריפה, זה או הצתה או רשלנות ועל כן המשטרה מחויבת לבדוק את המקרים לבדוק את המקרים גם לאחרונה, לבדוק את הרצף ולראות אם יש כאן יד מכוונת. אנו רואים בזה תופעה מתחילת הקיץ. כל הצתה היא מעשה נבזי כלפי בע"ח, צומח וכדוה"א לדאבוננו החורש הטבעי הולך ונשרף . אלה לא רק העצים ושאר צמחים אלא גם חיים של חיות בר רבות, בעיקר אלה שאינן מסוגלות לברוח או נלכדות בלהבות. התופעה חוזרת מדי שנה בשנה, והרמזים הם שמדובר בהצתות. גם אותם מנובלים ששורפים את היערות ייעצרו ואז גם הם יצטרכו לשלם בחירותם.

במרבית שריפות החורש המשטרה לא מצליחה לאתר חשודים בהצתה. גורם ההרתעה אינו פועל. משום מה, המשטרה לא נותנת עדיפות ראויה לחקירת הצתות שהן למעשה פשע. למשטרה יש יכולות הרבה יותר גבוהות ללכוד את המציתים, לבצע פעולות מניעה בהיקפים יותר נרחבים, הענישה משמעותית יותר של אותם עבריינים בהחלט תהווה גורם מרתיע לאותם אנשים שמתכננים להבעיר את הארץ. אם הנזק הכספי הישיר עצום עד כדי כך, האם לא היה כדאי כלכלית להגביר את השמירה האקטיבית ביערות? סיורים רצופים של פקחים בעלי סמכויות, בליווי כלבי גישוש ואמצעים נוספים היו, יכולים למנוע הרבה שריפות מכוונות וגם לחסוך כסף.  

חינוך לא ימנע הצתות זדון, אך הוא עשוי לצמצם שריפות הפורצות מרשלנות. ההצתות הם מעשי טרור מכוונים לכל דבר ועניין שמטרתו לשבור את רוח העם בישראל ולטרטר אותנו ב"שיקום".  

הנשיא מורסי מדיח את הצמרת הבטחונית

המחיר הכבד ששילמו אזרחי מצרים על הביטחון האישי שלהם היה בין הגורמים המרכזיים למהפכת ינואר 2011 ולסילוק המשטר של מובארק. כדי להבין את נבכי המזרח התיכון - כולל את שורשי הזעזועים האזוריים, את המכשול העיקרי לשלום ואת פשטנות התקינות הפוליטית - יש להכיר את מבוך היחסים התזזיתיים, ההפכפכים והנפיצים באזור ובמיוחד  במצרים. מזרח התיכון מהווה זירה לרעשי-אדמה גיאו-פוליטיים מצפון אפריקה עד למפרץ הפרסי, הגורמים לקריסת משטרים מסורתיים ולנסיקת גורמים רדיקליים, דתיים וחילוניים, ללא שום קשר לסכסוך הערבי-ישראלי ולנושא הפלשתיני. אף משטר ערבי אינו חסין בפני "החורף הערבי" הגועש. יש בינינו החושבים שיש לעלות על "ספינת השוטים" המפליגה לעבר "האביב הערבי". רק לפני כמה שבועות לא היה ברור כיצד יתפתח המאבק בין  הנשיא הטרי המצרי מורסי למועצה הצבאית העליונה, ואם סמכויותיו של הנשיא יאפשרו לו לשנות את מדיניות החוץ והביטחון של מצרים באופן מהותי.

ביטחון הפנים הוא האיום המרכזי שמדאיג את הממשל החדש. שלושה אירועים אלימים שהתרחשו בשבוע שעבר מעידים על הקרקע הלא יציבה שעליה הוקמה הממשלה החדשה. הפעולה בדרום ממחישה את עוצמת המוטיבציה של המחבלים לפגוע לא רק בכוחות ישראלים, אלא גם במצרים הם הפגינו תעוזה ותכנון יוצאי דופן. הפיגוע הזה וקריאת התגר המפורשת מצד פעילי הג'יהאד העולמי על נציג האחים המוסלמים מוביל את הנשיא מורסי בעל כורחו למצב של חוסר ברירה לנוכח הכרזת המלחמה מצד אותן קבוצות חמושות על מצרים. לאחר האירוע הטרגי במשולש הגבולות בדרום במצרים לא עוצרים את הנשימה, וממתינים לראות כיצד בכוונתו של הנשיא מורסי לשקם את "מורא המדינה" בלי לדכא את האזרח.

האנרכיה בסיני מציבה בפני מורסי עצמו אתגר לא פשוט. כיצד ינהג במקרה של פיגוע ראשון משטח מצרים לשטח ישראל בתקופתו? האם יגנה אותו? מדובר בדילמה שהוא עוד יתחבט בה. באופן פרדוקסלי הכאוס בחצי האי סיני שגובר, מזרח התיכון שרותח בהשפעת המהפכות, היבא טריגר להדחת הצמרת הביטחונית במצרים. יתרה מכך הם נתפשים בארץ הנילוס כהשלמה הכרחית של המהפכה האזרחית. ניתוק הצבא מן הפוליטיקה, הגדרתה מחדש של המועצה הצבאית העליונה כגוף מייעץ אבל לא מחליט ויציקת תוכן ממשי לתפקיד נשיא המדינה כמפקד העליון של הכוחות המזוינים במדינה. ובכך תקע את המסמר האחרון בארון המתים במה שאנו מכנים המשטר הישן של מובארק. הדחת הצמרת הביטחונית אמש במצרים יש להניח שלא מדובר כאן ב"אהבת מרדכי" בלבד אלא גם ב"שנאת המן" אך מנגד כבר היום נשמעים קולות מקרב גורמים משפטיים בכירים במצרים שטוענים כי אין תוקף חוקי להחלטת הנשיא מורסי לבטל את התיקון לחוקה שאושר לפני שנכנס לתפקידו. מאחר והנשיא מורסי התחייב להגן על החוק ועל החוקה של מצרים, והצעדים שהכריז עליהם אתמול סותרים את התחייבותו.

חוקה מצרית חדשה טרם נוסחה, היקף סמכויות הנשיא עדיין לא ברור, ולפיכך לא ברור מה יהיה מאזן הכוחות בין הנשיא, הפרלמנט והכוחות המזוינים למרות מיני המהפכה שאירע אמש במצרים. בבוקר שלמחרת הדעות חלוקות האם הממסד הביטחוני ישמור על מעמדו המרכזי בתחומי מדיניות החוץ והביטחון (ובהגדרת הפררוגטיבה הממסדית שלו). יתרה מכך לא צפוי נטרולם הפוליטי המהיר של הכוחות המזוינים בדומה לזה שהתרחש בטורקיה. בואו ולא נשכח הטענות החשובות ביותר נגד טוהר כפיו של הצבא המצרי טמונה במעורבותו עצומת ההיקף בכלכלת מצרים. עד עצם היום הזה תפקידו של הצבא בכלכלת מצרים נותר בגדר טאבו בפוליטיקה המצרית. על-פי הערכות, הצבא המצרי מחזיק בנתח של 40%-25% מכלל הכלכלה המצרית. עם זאת, במשך 30 השנים האחרונות התעקש הצבא להסתיר את המידע בנוגע לאינטרסים הרבים שיש לו בכלכלת המדינה ועל כן הוא לא יוותר בקלות מאחר האחזקות הכלכליות של הצבא כוללות מגוון רחב ומפתיע של פעולות מניבות רווח.   

מבט נוסף שצרכים לתת את הגעת גם היום לאחר הטלטלה בצמרת הביטחונית במצרים הנשיא מורסי עדיין לא מחזיק בשלטון. סמכותו נותרה מעורפלת, ומותנית בהבהרות פורמאליות של חלוקת הסמכויות החוקתית במצרים ויישוב המאבק הפוליטי בין הכוחות המזוינים לבין האחים המוסלמים. עם זאת, אין מקום רב לספק, כי כל מעשיו מכוונים להעצמת כוחה של התנועה, ובכלל זה פעולה פרגמאטית לכאורה, הנדרשת להפסת דעתם של קהלים מבית ומחוץ החיוניים להצלחתו. גמישות פרגמטית איננה בהכרח מקבילה למתינות אידיאולוגית.  האם קיימת אפשרות שהאחים המוסלמים יפנימו בסופו של דבר סוג זה של מתינות בצורה מרומזת ואולי אף יתמכו בה במפורש? תוצאה זו אינה מחויבת המציאות, ויש סיבות טובות להישאר ספקנים!! לבסוף, תהא מסקנת הניתוח אשר תהא, יש לה השלכות מעטות לטווח הקצר על המדיניות הישראלית. כל עוד הסיכוי למתינות לא נפסל בבירור כפועל יוצא של פעולות האחים המוסלמים אשר טרם התבססו בשלטון במצרים באופן מלא, ובפרט כל עוד שחקנים בינלאומיים מרכזיים אחרים ממשיכים להאמין, כי הפרגמטיזם האיסלאמי עשוי לגבור על העיקרון האיסלאמי, על ישראל להמשיך ולנקוט מדיניות של הסתגלות מחושבת ונכונות לשתף פעולה. לישראל אינטרס כפול: אופרטיבית - שמצרים תפעל בסיני נגד הברחות אמצעי הלחימה לעזה ואסטרטגית - שתמשיך לשמש שותף מרכזי בציר הערבי המתנגד לאירן. אין לישראל יכולת להשפיע על החלטתה של מצרים, אבל ייתכן, כי מערכת היחסים שתתגבש בין ישראל למצרים החדשה תהיה מרכיב בהחלטה המצרית ביחס לאירן. בנוסף יש להדגיש שמרכיב מרכזי בזהותה של מצרים הוא ראייתה את עצמה כמדינה הערבית המרכזית ומנהיגת העולם הערבי.

הצרה הגדולה באמת מבחינת ישראל היא המתרחש בסיני. גורמי טרור עולמיים מיקמו בסיני שלוחות. תחנות משטרה מצריות נמצאות תחת התקפות חוזרות ונשנות האם אלה ימים של שקט שלפני סערה? העצמת הפרופיל התקשורתי בנושא האיראני בארצות הברית ובישראל, לאחר כישלון השיחות עם איראן בעניין הקפאת תכנית הגרעין, המצב בגבול הצפון בסוריה, והטלטלה שעוברת מצרים, בסיני מתנהלת רשת ענפה הברחות נשק אסטרטגי שיוכל לפגוע בכל נקודה בישראל שבה עוסקים במקביל הן בחמאס בעזה והן בחיזבאללה בלבנון הנשק זורם כמעט באין מפריע. בינתיים האזור ממילא לא שקט היא תזכורת נוספת למלחמת הצללים שאין בה הפוגה.

אחת השאלות המרתקות שמעלה המצב החדש במצרים קשורה ליחסים בין רצועת עזה לשכנתה מדרום תחת שלטון האחים המוסלמים. לכאורה, החמאס בעזה ותנועת האחים המוסלמיים חולקים את אותה אידיאולוגיה שתי התנועות הפאנטיות לא מייחסות חשיבות משמעותית, אם בכלל, למבנה המדינתי. הן דוגלות בשלטון של חליפות על כל המרחב האיסלאמי. האם זה אומר שהמצרים יעודדו את החמאס לנקוט קו תקיף יותר כלפי ישראל, לעומת השלטון עד כה? כנראה שכן. בכל מקרה, המצרים, שכיבו לא מעט סיבובי אלימות בין ישראל לרצועת עזה יתקשו לשמש כמתווכים מעתה והלאה. בטח לא השלטון הרשמי, אם כי המסד הצבאי המצרי ממשיך במגעיו עם ישראל. יחד עם זאת, נשיא האיסלאמיסטי לאומני, לצד פרלמנט הנשלט בידי האיסלאמיסטים, יחזקו את התפיסה לפיה תפקידה הנכון של מצרים בסבב סכסוך עתידי, שמקורו בעזה, לא יהיה עידודה של הפסקת אש, אלא דווקא תמיכה, הלכה למעשה, בגורמים האיסלאמיסטים בעזה חרף העובדה שחמאס שולט בפועל בעזה מאז שנת 2007, לא החמאס הוא שהכתיב את האירועים האחרונים, אלא דווקא הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני ו-ועדות ההתנגדות העממית. לא זו בלבד שהחמאס לא יזם את מתקפות הטילים, הוא תמך בפומבי בחזרה מהירה לרגיעה. אך בעוד שלחמאס לא היו ייסורי מצפון כלשהם על דיכוי הפת"ח בכל אמצעי אפשרי, הוא לא גילה נכונות להתייחס באותו האופן לג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני או לוועדות ההתנגדות העממית. קיימת דינמיקה פוליטית ברורה במצבים של סכסוך בלתי פתור, המעניקה לגיטימיות לשיח ולפעולה המעצימים את מרכיב העימות. מצב זה מעמיד את הנושאים בנטל השלטון בעמדה לא נוחה עד בלתי אפשרית בכל הנוגע לנקיטת אמצעים חריפים כלפי אלה החופשיים יותר לפעול על סמך נטיותיהם האידיאולוגיות ביחס לישראל, ואשר אינם מטרידים את עצמם יתר על המידה בהשלכות הרחבות של עמדתם. חמאס מעולם לא התפשר על תוכן האידיאולוגיה הקיצונית שלו, אך הנסיבות שבהן הוא פועל כפו עליו לעיתים קרובות להפגין מידה מסוימת של פרגמטיזם בהתנהגותו.

אכזבה עם טעם חמוץ

המשלחת הישראלית לאולימפיאדה חוזרת מלונדון בידיים ריקות, בעוד מדינות בסדר גודל של ישראל ממשיכות להוסיף מדליות אולימפיות לרזומה. הכישלון בלונדון היה כתוב על הקיר, הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי. אלה חתומים על כישלון השגת המדליות בלונדון-אכזבת לונדון התחילה עוד לפני ההכנות האולימפיות. בעשרים השנה שחלפו מאז עלתה הג'ודוקאית "יעל ארד" ועמיתה לנבחרת אורן סמדג'ה לפודיום בברצלונה שמר הספורט האולימפי הישראלי על יציבות. התבוסתניות הזו מחזירה את ישראל הספורטיבית לתחילת שנות ה-90 לתקופה שבה לא היינו זוכים במדליות. היום אחרי לונדון 2012 שוב עולה השאלה שנשכחה בעוון המדליות: למה הם ולא אנחנו?   לגבי התקשורת גם היא איננה יכולה לצאת נקייה מהעניין-עיתונאים ופרשנים מתלהבים, חסרי משקל סגולי, אבל נפוחים מרוב חשיבות עצמית, ניפחו לנו את השכל בהגדרת ציפיות גבוהות. וכהרגלם במעש כעת הם הראשונים לנתץ את הגיבורים, שהם עצמם פארו ערב התחרויות. הכישלון של זרזירי עט שמנפחים לנו את השכל במדורי הספורט ועל רכילות שעושים פוזות של יודעי דבר ונותנים ציונים כאילו הם המציאו את הספורט צריך להיפסק. נפיחות עיתונאיות. שמשיעים רעש גדול, מותירים אחריהם ריח רע, שמתמוגגת במהירות. לנו הצופים מותר לכתוב על זה לא חילול הקודש. לא מדובר פה בהאשמה של רב בניאוף, אלא בביקורת שבעקבותיה יש לתקן את כל הלקויים.

אז מה עושים שנכשלים? שוב, שתי ציפורים במכה: הרי לכם "עריפת ראשים" כדי להראות שיש מחיר לכישלון, ובהחלט יש מקום לריענון בתפקיד אחרי ארבע אולימפיאדות. אין פה דחיפה למצוינות, אבל יש כאן הרבה תירוצים וניחומים. יש להודות אין מה לצפות ממדינה שבאמת נזכרת פעם בארבע שנים שיש לנו ספורטאים, ואין זה סוד שמדינת ישראל לא משקיעה בענפי הספורט אין פה לא כסף ולא תרבות ספורט- כאשר לא משקיעים אין תוצאות והגיע הזמן לתת על זה את הדעת. זו לא חוכמה להיזכר פעם בארבע שנים שיש אולימפיאדה. מומחים יסברו: בין היתר שוב על בעיית השירות הצבאי שעוצר את ההתקדמות ועוד תירוצים לא הגיע העת למתן השערות ורצוי לבדוק מה הסיבות לכך שמדינות אחרות בסדר גודל של ישראל מצליחות יותר. האם יש להן מכנה משותף? ומה אפשר לעשות כדי להידמות להן?  נקודות אור היחידה שענף השחייה עשו מה שציפו מהם וקצת מעבר. כך גם בהתעמלות אומנותית נשים.

עם הספר לא תמיד עולה בקנה אחד עם יהדות השרירים, למרות הכוונות הטובות של אבות הציונות. ראשית כל חשוב להבין מה אמור להיות מקומה של ישראל בכל הקשור לזכייה במדליה. האם באמת ישראל אמורה בכלל לזכות במדליות?  היום מתברר שלא ניתן לסמוך על מודלים שנועדו לחזות את כמות המדליות שבהן תזכה כל מדינה. מאחר ועפ"י מודלים אלה ישראל אמורה לזכות בממוצע בשתי מדליות בכל אולימפיאדה וכנראה כאן הטעות. תרבות עיגול הפינות  חייב להפסק-ספורט זו עבודה קשה, סיזיפית ורוב הזמן - נטולת זוהר ותהילה. ולכן המטרה מכאן והלאה חייבת להיות יותר נגישות ואמצעים פיננסים והמשוואה ברורה: ככל שיותר אנשים ייחשפו לעיסוק בספורט מסוים כך מבחר הכישרונות הפוטנציאליים גדול יותר והסיכוי לגדל אלוף מתעצם. המטרה - חייבים להביא יותר ילדים ובני נוער לעסוק באותם ענפים שבהם מדינה כמו ישראל יכולה להיות בצמרת העולמית. יש, כמובן, גם צורך בתשתיות, במתקני אימונים ובמאמנים ברמה גבוהה, אבל עוד לפני הכל - במודעות ובהחלטה לתעל את המשאבים הקיימים. נכון, גם אז ישראל לא תהפוך לאימפריה אולימפית, אבל לפחות תיצור סיכוי לצעד משמעותי קדימה.

בנבחרת השייט שזה היה ענף המוביל נחלנו כישלון חרוץ-אנחנו רואים כמה קשה להשיג מדליה, אלה שחתמו על התכנית המקצועית הזו הם המאוכזבים ביותר יתרה מכך האם הקריטריונים שנקבעו לבחירת הגולש היו נכונים? בינוניות איננה לא להגיד נו-נו-נו אי עמידה בציפיות, חשוב איך ניתן לתקן ולשפר, וכן לחפש מה השתבש. כאשר בכיר במשלחת טוען  בטלוויזיה כי תהליך האימון התקופתי נעשים ללא מתודולוגיה מובנת וניתוח תהליך האימונים נבחרות רק בהתאם ליכולות ולמוטיבציה של הספורטאי והמאמן הרלוונטי. שההכנות היו פחות טובות - למה הוא התכוון? ומה ניתן לעשות הלאה? ומדוע איש לא טיפל בזה לפני התחרויות? יש לעשות בדק בית מול הציפיות, חיפוש מה השתבש, זיהוי בעיות בטרם האולימפיאדה ולא בדיעבד.

לי קורזיץ הודתה "נכשלתי" המטרה היתה לנצח. היא לא ניצחה. היא סיימה תשיעית ושישית בסיכום הכללי. בניגוד למנהליה היא איננה מתלהבת מ"מקום מכובד". למרות שיש פה משאב טבעי של 200 קילומטר חוף. יש פה ענף שלקח אליפות עולם ב-1969, כשהספורט הישראלי עוד היה על העצים ,הענף הזה היה אמור אחרי הזהב באתונה ואינספור אליפויות העולם ואירופה - להשיג לבדו - שתי מדליות זהב.   

חמישה ספורטאים שלח איגוד הג'ודו ללונדון, משלחת הג'ודו הישראלית סיימה את דרכה באולימפיאדת לונדון 2012 בטעם חמוץ בלי מדליות, תקווה שמהולה באכזבה. אבל כולנו יודעים, בעצב רב, שנשמע את המילים איפון או ווזארי רק בעוד ארבע שנים. רק באולימפיאדה הבאה בריו.

נכון: צריך לשפוט את הספורטאים לפי מבחן התוצאה, ומנגד לשפוט את העסקנים לפי מבחן התוצאה ומה היו הגורמים לכישלון הצורב, הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי לצערנו נשארו הרחק מחוץ לפודיום.  הזירה האולימפית, היא המקום היחיד שבו מותר לנו לרגע אחד, פעם בארבע שנים, לזנוח את האידיאולוגיה ואת המאבק לעולם טוב יותר, ופשוט להתמסר בהתענגות טוטלית לרעיון של מצוינות. האולימפיאדה היא אחת הבמות היחידות שבהן אנחנו יכולים לחגוג, בלב שלם, דווקא עם המנצחים, עם החזקים, עם הצעירים, עם אלו שמצליחים לשבריר שנייה לגעת בנשגב. כשמדובר בקדמה מזוקקת, טהורה, של ניצחון הגוף והרוח על פני חוקי הפיזיקה הפשוטים, אי-אפשר שלא להתמסר אליה.