חוסר נכונות של האוכלוסייה לקבל את המדינה הסורית כפי שהתגבשה בעבר הרחוק, הביאה לכך שהיום המדינה הסורית המצומצמת לא מספקת את מאוויהם של האוכלוסייה העכשווית הסורית. שני תנועות פוליטיות מרכזיות מעורבות בהתפתחות של סוריה. הראשונה - הבעת' והשנייה PPS. תפיסת הבעת' היא אחדות ערבית ויצירת מדינה ערבית אחת. PPS (המפלגה הלאומית הערבית) קוראת ליצירת סוריה רבתי - סוריה הגדולה בה ימוצו השטחים של סוריה או בלאד אל-שאם ההיסטוריים. לפיכך, שתי התנועות מאתגרות את המדינה הסורית. ההרכב של האוכלוסייה בסוריה: 60 אחוז - ערבים סונים. 13%- נוצרים 12%- עלאווים 10%- כורדים 5%- דרוזים. מאז מהפכת הבעת' "אין יותר עדות בסוריה" ולכן המספרים אינם ידועים בוודאות ולא מתקיימים רישומים. מתוך 20 מליון סורים קשה לנו כיום להעריך את מספר המדויק של על עדה ועדה.העדה העלאווית שממנה מגיעים אסד ושותפיו להנהגת הבעת'- מהווה יחד עם שותפיה השיעים רק 13% מהמוסלמים בסוריה.עד לפני כחמישים שנה העדה העלאווית הייתה המפגרת ביותר בסוריה,בנותיה נודעו כמשרתות בבתי העשירים הסונים של דמשק והערים הסוריות הגדולות.מאז שאסד האב תפס את השלטון בשנת 1970 "נשבעו" בני העדה שחרפה זו לא תחזור לעולם,עם חלוף הזמן בהדרגה התעצב בסוריה משטר דיכוי אלים ואפל שנשען על החניתות העלאווית ועל ברית עם האליטה הסונית הכלכלית העירונית, ועם המיעוט הנוצרי.משטר שדגלו האידאולגי הוא הלאומיות הערבית הנאבקת בעמדה קדמית מול המזימות והקנוניות של המערב ושל ישראל וסוכניהן השונים. המשטר של אסד מנסה להרגיע את הרוחות ולספוג את זעם ההמונים,רק לפני מספר שבועות התפאר בשאר אל-אסד כי "סוריה איננה מצרים", וכי בסוריה התקוממות עממית, דוגמת זו שהפילה את משטרו של חוסני מובארק, איננה אפשרית. בשאר הסביר כי בשל מצב המלחמה שבו מצויה סוריה עם ישראל, הוא זוכה לתמיכה מלאה של בני עמו. אלא שגם ישראל כבר אינה יכולה לסייע לבשאר אסד. ואכן, את אלפי המפגינים הגודשים את רחובותיה של דרעא שבדרום סוריה, אין מעסיקה שאלת העימות עם ישראל. מפגינים אלה דורשים רפורמות פוליטיות - ולמעשה את הפלתו של משטרו של בשאר אל-אסד.
עובדת חולשתו של אסאד ידועה למערב כבר מזמן, סוריה היא מדינה סגורה ולכן לא ניתן לדעת מהי רמת השליטה של בשאר אסאד באמת. האם למשטרו של אסד יש יכולות לשרוד ומי שרוצה לאיים עליו, צריך לקחת זאת בחשבון? או האם המשך שליטתו של אסד בסוריה בסכנה?יודעי דבר מעדיפים להגדיר זאת כ"בעיה גוברת של יציבות המשטר". אלטרנטיבה ממשית לנשיא עדיין אין, אבל התסיסה הפנימית בסוריה גוברת. המומחיות של בשאר אסד טמונה ביכולתו לרקוד תמיד על שתי החתונות בבת אחת – מצד אחד הוא מדבר על רצונו להגיע לשלום עם ישראל אך בה בעת הוא מחזק את ברית ציר הרשע עם "שותפו הטבעי" אחמדינג'אד, הנשיא אסד הפך את סוריה לגרורה של איראן וחיזבאללה- יכולתו של אסד לתמרן בצורה כה יעילה בין המחנות השונים היא איפוא פועל יוצא מגישה הסלחנית כלפיו במערב – כולם מדברים על איראן כאיום הגדול ביותר על שלום העולם – אך גם סוריה היא אינה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה. סוריה היא שותפה אסטרטגית של איראן על כל המשתמע מכך.
כמה הרוגים יידרשו בכדי שהמערב ובראשם ארה"ב יתערבו, זו שאל המיליון? הדעה במערב דוגלת עש עתה כי אין די "בבליעת" מדינה צריך גם "לעכל' החשש מפני הפלתו של בשאר אסאד היא מפני עלייתו לשלטון של מישהו רדיקלי יותר וגם אנטי-אמריקני. כולם סבורים שטוב יותר להישאר עם "הפושע" המוכר ולכן לא מופעל עליו לחצים מן המערב . כך או אחרת, האש שפרצה לפני שבוע בסוריה מסרבת לדעוך, וצעדי הדיכוי של המשטר רק מחריפים אותה. אפשר מאוד שבשאר עתיד לגלות שמה היה נכון וטוב בימיו של אביו חאפז - טבח ברוטאלי במתנגדיו, דוגמת הטבח בחמאת בשנת 1982 - אינו מהוה מענה להפגנות מודל שנת 2011 של היום. וכך אנו עדים מדי יום למחזות שלא ניתן היה לעלות על הדעת בשלושים השנים האחרונות, מאז דיכא המשטר במחיר של אלפי הרוגים את המרד האסלאמי נגדו. אגב, באותה עת כמעט שלא היה ידוע מחוץ לסוריה על הנעשה בתוככי המדינה. כך, למשל, על דיכוי המרד בחמאת נודע רק כמה שבועות לאחר שהסתיים. כיום, לעומת זאת, ניתן ללמוד על ההפגנות במדינה עוד במהלך התרחשותן, תודות לפייסבוק וליוטיוב.
פרשנים בעולם הערבי אומרים כי נראה שהנשיא אסד מנסה לנהל את המשבר הקשה שפקד את ארצו ולא לנסות ברצינות לפתור אותו. לפיכך,ההערכות הן שהפגנות המחאה בסוריה נגד המשטר העלווי ימשכו.כשגורלה של כל העדה העלאווית מונח על כתפיו, אסד הבן יעדיף לדכא את המהומות בברוטליות על פני הליכה לרפורמות אמיתיות-המהומות הדמים בסוריה מסרבות לדעוך במהלך השבועיים האחרונים הפגינו אלפים ממתנגדי המשטר באזור העיר הדרומית דרעא ובעוד מקומות ברחבי סוריה, לדברי המפגינים כוחותיו הברוטלים של אסד מנסים להסלים את המצב. המפגינים קוראים לחופש פוליטי, ולהסתלקותו של הנשיא אסד מהשלטון,זעמו של העם הסורי אינו מופנה כנגד קבוצת שרים כושלת או ממשלות המערב, אלה בפרוש נגד אסד עצמו ומדיניותו,נגד הנחלשות הכלכלית של סוריה, ונגד היעדר תקווה לשינוי ובראש לאוריינטציה השיעית שאליה מוביל הנשיא אסד, יתרה מכך במהלך 11 שנות שלטונו של אסד הבן הוא לא פעל ולו פעם אחת נגד האינטרסים של חיזבאללה או התכתיבים המדיניים של טהרן הוא זנח את האינטרסים המקומיים לטובת אלו של האיטולות בטהרן, ולכן הרוב הסוני בסוריה לא אהב זאת בלשון המעטה.אסד מצידו בוחר בפיתרון הקל והצפוי ומשיב לעמו באמרו: ומאשים את המערב וישראל בכל הקשור למהומות המתרחשות ברחבי סוריה. לציבור הסורי יש סיבות טובות למחות נגד המשטר - כלכלה שלא צומחת, שיעורי אבטלה גבוהים, גל של מהגרי עבודה מעיראק שתופסים את מקומות העבודה וגם מידה מוגבלת מאוד של חופש ביטוי. הימים הבאים ילמדו לאן פונה סוריה בהקשר הזה. במקרה הרע יוכל אסד להתנחם בצרת רבים - בתימן ובבחריין המצב לא טוב הרבה יותר.האבסורד הוא שבניגוד למתרחש במדינות ערב במזרח התיכון כגון: טוניס לוב מצרים תימן ובחריין, אין סיבה לחשוש משינוי השלטון בסוריה. זו המדינה הערבית היחידה בה לתנועת "האחים המוסלמים" אין אחיזה משמעותית- ואת ההפגנות מובילים פשוטי ועניי העם המודאגים- ודווקא הם זוכים לכתף קרה מן המערב. אסד האב בחר בסיטואציה דומה לטבוח 30 אלף בני אדם בכדי לשמור על שלטונו, האם זה מה שיידרש מאסד הבן בכדי לזכות לתשומת הלב מהמערב ובראשם וושינגטון?
ככל שחולף הזמן כולם שואלים מי ימצמץ ראשון כפי שאנו מכירים את הנפשות הפועלות חייבים לציין: שגורלה של כל העדה העלאווית מונח כאן על כף המאזניים- להמשך שליטה, אולי רפורמות איטיות חסרות משמעות, או לגיא הריגה ושחיטה שהשלטון יודע לבצע זאת היטב, לצד דיכוי ברוטאלי ולעולם מחריש. יתרה מכך: הנשיא בשאר כבר הוכיח כי אינו מוכן לוותר, וכי יעדיף ללכת בדרכו של קדאפי ולא בדרכו של מובארק. השאלה היא האם צעירי סוריה הם שימצמצו ראשונים ויכנעו לדיכוי שמפעיל נגדם בשאר. על כך ילמדו רק הימים והשבועות הקרובים.
