האביב הערבי החליף סוג אחד של שלטון אוטוריטרי בסוג אחר של שלטון אסלאמיסטי

שנתיים וחצי מאז פרוץ האביב הערבי אפשר לבחון בזהירות המתבקשת את האירועים הללו שאינם מסמנים דמוקרטיזציה אמיתית הם בסך הכול החליפו סוג אחד של שלטון אוטוריטרי בסוג אחר של שלטון אסלאמיסטי לא ליברלי. האזרחים במדינות אלה נמצאים במצב של כעס ותסכול חסרי תקדים.‏ קיים הבדלי גישות אודות המניע העיקרי שהביא לפרוץ אירועי הדעה הרווחת היא כי מדובר בהצטברות של כמה גורמים שהבשילו לכדי נקודת רתיחה בין היתר: תסכול מהמצב הכלכלי: אבטלה גואה, עוני נרחב והעמקת הפערים בחברה. וכמו כן סיבות הנוגעות לחוסר שביעות הרצון מסגנון השלטון העריצי של המנהיגים, שלטון שהתאפיין בשחיתות שלטונית עמוקה, בחוסר סובלנות לריבוי דעות ובדיכוי חמור של זכויות אדם בסיסיות. האביב הערבי הביאה בעקבותיו לסילוקם מהשלטון של ארבעה מנהיגים: בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן. ולראיה: מהפכת ה- 30 ביוני2013, אשר הביאה להדחתו של הנשיא מוחמד מורסי בידי כוחות הצבא רק הטילה את ארץ הנילוס לתקופה של אי-ודאות, ולתוהו ובוהו על סף מלחמת אחים, שגובה מדי יום את חייהם של אזרחים חפים מפשע. ניתן להבחין וקיימים הבדלים בין מדינות שבהן נשאו האירועים אופי המוני של התנגדות למשטרים דיקטטוריים לבין המדינות שבהן התגלגלו האירועים למאבק אלים עד כדי מלחמת אזרחים בין קבוצות כוח שונות על השלטון. לתסכול מהמצב הכלכלי: אבטלה גואה, עוני נרחב והעמקת הפערים בחברה. סיבות אחרות נוגעות לחוסר שביעות הרצון מסגנון השלטון העריצי של המנהיגים, שלטון שהתאפיין בשחיתות שלטונית עמוקה, בחוסר סובלנות לריבוי דעות ובדיכוי חמור של זכויות אדם בסיסיות. היום נטען לומר בבירור שהמאבק נגד ישראל עליו נשענו רוב המשטרים במזרח התיכון כדי לשמור על אחיזתם בשלטון בשם האחדות נגד האויב הציוני, כנראה כבר לא מספיק אחיזה במציאות במזרח התיכון, להוציא מהכלל את שלטון האייתוללות באירן וגרורותיהם. אלה אשר השלו את עצמם ותלו תקווה לעתיד טוב יותר כנראה התבדו, היום ישנם סימנים ברורים שההפיכה בחסות הצבא שהדיחה את שלטון האחים המוסלמים לפני שלושה שבועות היה רק שלב נוסף במהפכה המצרית. מצרים רחוקה מאד למסלול העולה בכיוון הדמוקרטיה. מהדוחים הרבים בתקשורת עולה תמונה עגומה לכל הדעות דיכוי ההפגנות העכשוויות במצרים חריפות מדי.  יתרה מכך יש הטוענים שהכוחות השולטים כעת במצרים נחושים להחזיר את הגלגל אחורה לעידן מובארק.

היום ניתן להבחין שלחלק גדול מהמחאות הציבוריות ברחבי העולם ישנם מאפיינים משותפים לאלה של האביב הערבי. במקרים בהן מצוקות הכלכליות גואה, באירופה הן קשורות למשבר בגוש האירו ובארצות אחרות לבעיות כלכליות מקומיות. המחאות הן לרוב "בשם העם", והן דורשות מעורבות גדולה יותר של "הציבור" בניהול ענייניו המדיניים והכלכליים. בארצות ערב ובמדינות בלתי-דמוקרטיות התביעה היא לדמוקרטיזציה, ובארצות דמוקרטיות הדרישה היא לשקיפות, ביזור כוח כלכלי, ושלטון ייצוגי יותר. רצף התקריות בגבולותינו בצפון ובדרום מציבים את ישראל בפני דילמה, ולמרות הכל טוב עשתה ישראל שלמרות הסמיכות הגאוגרפית למוקדי המהומות, נמנעה מלתמוך בפירוש בצד כל שהוא. ובמקביל פוקחת עין בוחנת על הארגונים האסלאמיים הקיצוניים שהשתלטו על השלטון לאחר גל המחאות הנרחב, "וזאת מאחר שאנו עלולים למצוא את האביב הערבי הופך לחורף איראני". חצי האי סיני בוערת במחאה על הדחת ממשלת האחים המוסלמים בקהיר, ואין מן הנמנע שישראל עלולה לחוש בחלק מתוצאותיהם של זעזועי המשנה שמחוללת ההפיכה הצבאית במצרים. ואילו משטר החמאס בעזה יושב על הגדר  לפי שעה ושומר על ריסון, ממתין כנראה להתפתחויות נוספות במצרים בטרם יגבש את תגובתו. באו ולא נטעה בנסיבות מסוימות עלול החמאס  להוביל גם לעלייה מסוימת במתיחות עם ישראל בעזרת הכוחות ג'יהאד קיצוניים בחצי האי סיני. האם סוף שלטון מורסי בקהיר הוא תחילת שלטון אל-קאעידה בסיני????