יום שלישי, 10 במרץ 2009

התעמרות בקשישים

נושא האלימות נגד קשישים עולה על סדר היום הציבורי לעיתים קרובות מדי, לטעם רבים בחברה תופעה זו איננה זוכה לתשומת לב מוגברת מצד רשויות המדינה הציבוריים והממלכתיים.
יש ומיחסים את המודעות לתופעה החלה על רקע הצגה הולכת וגוברת של אירועי התעללות בכלי
התקשורת, אשר מדיווחים על קורבנות קשישים ברחוב ובבית, ועל פחדים בקרב כלל אוכלוסיית הקשישים.
בכלל בעיית הקשישים איננה רק של מצוקה אישית, זוהי בעייה חברתית מעצם היותה קשורה לקבוצה
מסויימת, ומעצם היותה נובעת מהמבנה החברתי ומכישלון של ההסדרים שהחברה מספקת למניעה
ולטיפול בנפגעי הנגע הזה. הקשישים כקורבן להזנחה, ניצול והתעללות הינה בעיה שממדיה הולכים וגדלים

אי האמון של הציבור ברשויות המדינה מחריף ומתרחב לכלל תחומי החיים.שורש הבעיה טמון באי פיקוח נכון וראוי של הרשויות. אם ברצוננו כציבור לדאוג למיגור התופעה הקשה(התעללות בקשישים) יש לבוא בדרישות חד משמעתיות- ולפנות לגורמים הנכונים שבכוחם לבצע שינוי יסודי לפתירת הבעיה באופן גורף ולא באופן ספציפי בכל מקרה לגופו.

החברה חייבת לגרום לאותם אנשים, היושבים במרומי מגדלי השן- במקומותיהם במשרדי הממשלה השונים בניחותא, להבין שההתרשלות במילוי בתפקידם הורגת אנשים.

עד מתי נזדעק לעבר אנשי החוק והשלטון?

לציבור לא נמאס לרדוף אחריהם?

ברור שכולם ישכחו מהתעללות שעולה לכותרות בחלוף השבוע מהמקרה...

חייבים להבין שרק התקוממות ציבורית רועמת על מערכת השלטון יהיה ניתן לפתור בעיות משמעותיות מעין אלו.

קשה מאוד לאמוד את היקף התופעה, יש כל מיני סוגי התעללויותפיזית, נפשית, מילולית, כלכלית וגם מינית. ההתעללות הנפוצה ביותר היא בדרך כלל הזנחה, ואחר כך התעללות מילולית או נפשית וכלכלית.

בכל פעם שעולה לכותרות ידיעה בהתעללויות בקשישים היא מזעזעת כל בן אנוש, והן ראויות לכל גינוי,עושק קשישים חסרי ישע, מעשי מירמה כלפיהם, והתעללות בהם- והפקרתם בידי מטפלים חסרי סבלנות הם עבירה בפני עצמה והאמונים חייבים לתת את הדין בגין זה.

הלקחים לצערנו אינם נלמדים. קשה מאוד להעריך את היקף ההתעמרות בקשישים, קשישים רבים חוששים להתלונן בשל תלותם בפוגע ומתוך חשש לאבדו.

תמונת הראי לא בהכרח היא מציאותית- ההתעללות הפיזית אולי מצטלמת באופן המזעזע ביותר, ומכך עולה שקיימת נטייה להראות דווקא התעללות מצד עובדים זרים, מאחר והם כוח העבודה בשוק- אבל זו לא תמונה מציאותית.

רוב מקרי ההתעללות קורים דווקא בתוך המשפחהזקנים שמטופלים בתוך המשפחה חלק נכבד מהם סובלים מירידה קוגניטיבית ובעיות התנהגות, שקשה מאוד לטפל בהם. מצידם הם רואים בכך בעיה משפחתית פרטית, ואינם מעוניינים לשתף בה גורמים חיצוניים.

קשישים רבים אינם מודעים לזכויותיהם וחוששים שהתערבות חיצונית תביא להחמרת מצבם- ובכך קשישים חסרי ישע משלמים מחיר גבוה.

מה עושים כשחושדים בהתעללות והאם אפשר למנוע אותה מלכתחילה: אם יש סימנים מחשידים חשוב לעודד ולדבר על זה. דברו עם המטופל לבד- ולא רק בנוכחות המטפל, כדי שיוכל להתבטא בחופשיות בלי לפחד.

חשוב מאד להפגין נוכחות- להראות למטפל שאתם שם, שיש מי שמשגיח. ולבצע ביקורי פתע ועוד.

יום שני, 9 במרץ 2009

האתר: מתהדר בחבורת נשות הזהב, ובעלי הפלטינות

"קפה דה-מרקר" נפתח בסערה. למרות שתחילה נדרש/ה לקבל הזמנה,כיום הוא פתוח לכל.טובים ממני טוענים וגם כותבים במיאוס מופגן תוך שהם מכנים את התופעה בשם "גרפומניה-דפרסיה".

האתר שמתהדר בחבורת נשות זהב, ובעלי פלטינות, קיים בו זיוף אחד גדול - מין סופר מרקט של אנשים ממותגים, הוא אוסף בתוכו אנשי שיווק, סמנכ"לים/ת מכירות, קופירייטרים, תקציבאים, עורכי דין, יח"צנים, עיתונאים ועוד, המיוצרים כמות ברברת חלולה בלתי נתפסת.. ברברת שברובה נחותה מבחינת העניין וכך הופכת במטה קסם לדבר המקובל ביותר, ואני מכנה את ז'אנר הכתיבה הזה "כתיבת שופוני". לסגנון או התוכן כולם מודעים, והן לשווי השוק שלהם. "כולם משווים כמה כוכבים יש להם", - קיים חוסר מודעות עצמית מהסוג הביקורתי? ולכן השאלה מה השלב הבא?

אין בכל זה לומר שאין לאנשים הללו זכות ביטוי. כמובן שיש להם. השאלה היא איזה ביטוי נוצר ובאיזה רמה.

מה יהיה בקפה דה מארקר? דומה שבקפה דה מרקר עולם הבלוגים לא מתקדם הלאה, אלא דווקא נמצא ברגרסיה. במקום שהכותבים הטובים יתקדמו וישלטו במקלדת רמה, כמו בכל פלטפורמה נורמאלית, כאן כל הבררה/ הזבל צפה למעלה- אין לי יותר מדי הסברים לתופעה הזו.

ואין לי הסבר "לפוסטי השופוני" של פרסומאים, או את ניתוחי השוק המשעממים של הסוחרים.לכן הנקודה השלילית היא ירידה ברמה של התכנים.

האתר הזה הוא כמו נתב"ג שלנו- המוכר וידוע בתפקוד לקוי, אבל בכל זאת, אף אחד לא מבטל בגלל סיבה זו חופשה, אז כולם באים. רק לכמה רגעים, אבל באים.

הממשק שלכם מוציא את החשך לגלוש באתר!!! והתשובות שהגולש מקבל מהתמיכה הטכנית משולות:

"לאדם חולה הנוטל אקמול למחלה ממארת." חיפוש המחט הופך לקשה שבעתיים בערמת השחת המכונה "הפוסט דה- מארקר".

אפשר ליצור אתר רשת חברתית מאוד מוצלח, ואפשר ליצור עיתון מאוד מוצלח, ב-"דה מארקר" בינתיים לא הבינו איך אפשר לעשות את זה ביחד. בנוסף ניתן לומר להצמיח רשת חברתית "אינסטנט" זה לא עובד. רשת חברתית מוצלחת נבנית לאיטה. אי אפשר לזרז את זה. הפלטפורמה יכולה לעזור, אבל היא לא עושה את העבודה במקום האנשים.

לטעמי המסר השיווקי השחוק שמשדר "דה מרקר-אם אתה לא כאן, אתה לא קיים", ובכך הופך איכשהו מהבטחה שנועדה לפתות אותך להצטרף, לאיום כוחני מרומז. לאוזן שלי הצרצר הפנימי מתחיל לתהות אולי באמת תכף יהיה להם הכוח לממש את מה שהם מאיימים.....

על לנו לשכוח עבור "דה מארקר" זה מהווה ממאגר מידע עסקי, שנבנה כמעט בלי מאמץ מצידם.

אני מסתפק באיור האפור והאנמית של הקפה; היעדר האנונימיות והעובדה שכולם מזוהים באמת לא מזיז לי, לכל אלה שטוענים אחרת יבושם להם!!!!! אינני רודף כוכבים,אינני מייצרים טקסטים סתמיים שכל מטרתם היא לומר "היי, אני פה! ואינני מנסה להראות עד כמה אני שרמנטי.

זה אחד מתוך 10 אתרים בהם אני כותב בלוגים- זה בעיקר מזכיר כמה טוב לי בפלטפורמות אחרות, הפעילות שלי ב- דה מארקר איננה נובעת מנוכחות עסקית- אלה אינטרנטית נטו. זה לא גורם לי להגביל את עצמי למקומות אחרים נעימים וידידותיים למשתמש לפחות במובן האנושי.

יום ראשון, 8 במרץ 2009

לזכור: הדיבור והכתיבה כלי בעל השפעה

רצוי וכדאי לזכור שדיבור וכתיבה הוא כלי בעל השפעה אדירה על תחושות,הערכה עצמית ובשימוש לא נכון בו אנו עלולים לקלקל לעיתים ולהזיק אף יותר מאשר להניע את העניינים לכיוון הדרוש ,המצופה שלשמו אנו בחרנו להעביר ביקורת.

היה וכדאי להימנע מהעברת ביקורת כאשר אין צורך בכך,מדי יום אכן עומדים תחת ביקורת בנושאים שונים.

למשמע הדברים שייאמרו יש להשתמש במלוא הרגישות הדרושה. אין ספק שהביקורת עשויה להיות קלה יותר,משפיעה יותר,נעימה יותר למבוקר מקבל הביקורת, אלא הרגלים שהאדם מסוגל לשנות בעצמו.

עיתונים אינם מולדים, במרבית המקרים הם רואים תמיד את חצי הכוס. במרבית המקרים מעבירים ביקורת שלילית על ביקורת בונה. נכון האדם מקטנות לא הורגל לראות את הדברים בצורה חיובית בלבד- האם גם אז האדם היה רגיל לכעוס ולא לאהוב את עצמו ? שאז חייו היו טובים יותר.

שמחה בחלקו. ולא משנה כמה יש לו, הוא עדיין מרגיש שחסר לו את הדשא של השכן. אבל זאת כמובן עבודה בעיניים שהאדם עובד על עצמו, כל הזמן מלעיט את עצמו בחסרונות מתפלא שהחיים שלו לא נחמדים.

על האדם לשנן תמיד, לזכור ולשים אל מול עיניו את התכלית!!!

אם אכן רצוננו בביקורת בונה, יש לומר את הדברים החיוביים תחילה. תמיד נעים יותר לשמוע דברים חיוביים.הדברים השליליים - הלא טובים - כאשר יובאו בהמשך הרי שהם יפגעו באופן טבעי הרבה פחות.

תנו לאדם עצמו תחילה להעביר על עצמו ביקורת. נסו להפעיל את הביקורת העצמית שלו במשותף,ביחד עם הביקורת שלכם.אולם בחוכמה וברגישות.המטרה הינה שיפור משותף. הפכו את התפקידים.

לכו על קווים בטוחים של ניסוח: חיובי,הצגת דברים באופן ניטראלי, תארו את הדברים ופחות החוו דעה,שאלו שאלות,נסו לגרום לאדם בצד השני לראות את הדברים מנקודת מבטכם.

הוכחה חיה לכך שאין דבר יותר קשה מאשר להגיד את האמת , עיתונאים צעירים בטלוויזיה מרשים לעצמם לנוע בעצלתיים על הציר שבין מסך המחשב, פינת הקפה והאולפן הממורק. ומהטון הציני בשיחות שהם מקימים. סגורים את הברז למרואיין לאחרי פחות מכמה שניות,

לעתים רחוקות אנו עדים לביקורת עניינית, ברוב המקרים היא איננה רצינית ולא מקצועית. הדבר דורש זמן, ותהליך מצריך לביקורת עצמית. לא ניתן לכתוב ביקורת ראויה לשמה תוך זמן קצר. הביקורת חייבת להיות ממוקדת בנושא הנדון ומעמיקה בו.

ברשת החברתית TheMarker Café' לעיתים קרובות אנו עדים לחילופי המהלומות והחיטוטים בפינצטות איש בדברי רעהו, אני מתרשם כי לכולנו מכנה משותף, לכולם ביקורת כלשהי ולכולנו שאיפה לתקן ולשנות, כל אחד ברמת העוצמה הנראית לו.

מילות המפתח: ביקורת ואלטרנטיבה. נכון, לעתים הביקורת נוקבת והשפה בהתאם חריפה ואף בוטה, אך הבוטות היא לא לשמה, אלא כדי לעורר את המחשבה.

מדי פעם אני נתקל בגולש/ עמית ברשת שמציג את עצמו כעיתונאי- אני מיצר על כך שהם/ן לוקחים/ת את אותו חופש ואותה אי-תלות ומייצר לאור היום דברים שאין להם הקשר למציאות. אפשר לכנות אותם/ן עתירי אינטרסים פרטיים, רוויית תככים, המשוקעת ברדיפות כבוד פתולוגיות.

ייצרי פרסום בלתי-נכבשים, ותאווֹת שררה שעברו זה מכבר את המחצית המפורסמת ועדיין לא די להן איך יכול הפרט ואיך יכול הציבור לסמוך בעיניים עצומות על שיקול דעתם

מי מהם האמור להגן בחירוף-שכל ובתום-לב על זכויותינו? במיוחד כאשר על שער שומר, טיפוסים/ת הידועים/ת וולגרי ובלתי-אמינים לפי ראות עיני, בהתנהלותם הציבורית אינם יכול לשמש מודל ראוי לחיקוי עבור שום אדם מיושב בדעתו. השימוש הרב שעושים אותם עיתונאים בפסקי בצִיטָטִים, פתגמים ומכתמים מפורסמים, שדלה מתוך כול מיני אוספים, עלול לעשות רושם על כול מיני הדיוטות, אבל מכאן ועד לייחס לו הפצת אור-עולם העשוי להדהים את מוחותיהם של חכמי הדור ודורשיו או לפחות לעורר קנאת-סופריםרב המרחק כרחוק בּוֹר הסוּד מהמעיין המתגבר. כאשר טיפוס מסוג זה שומר האתיקה.