יום שלישי, 27 בדצמבר 2011
היתכן שתופעת האביב הערבי יתרחש גם ברשות הפלשתינית
ג'נוסייד בעם הארמני
האביב הערבי מתרחש גם בסוריה
אין להתיר את התופעה של הדרת נשים
יום רביעי, 30 בנובמבר 2011
השף מושיק רוט
יום שלישי, 1 בנובמבר 2011
טבח באזרחי סוריה נמשך
יום ראשון, 12 ביוני 2011
מרד העם הסורי בשלטון
מדוע סוריה נודעה לאורך השנים כמדינה שקשה לשלוט בה? כמדינה שהיא באופן כרוני חלשה?
בניתוח חולשותיה סוריה יש להביא בחשבון את האופן בו באה סוריה לעולם. היא באה לעולם בעקבות ההסדרים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. היא מדינה טריטוריאלית מלאכותית שכוננו הבריטים והצרפתיים. עד להקמתה של סוריה בשנות ה-20 מעולם לא הייתה קיימת במרחב מדינה סורית. במצרים, למשל ובניגוד לסוריה הייתה תמיד מסורת של ישות שלטונית עצמאית פחות או יותר ובעלת המשכיות. איראן היא עוד דוגמא שבא הייתה מסורת של ישויות מדיניות המתקיימות בהמשכיות לאורך ההיסטוריה. בסוריה מעולם לא הייתה ישות פוליטית מדינית עצמאית. הפעם הראשונה שישות כזו באה לעולם היא בידי הצרפתים. גם המונח סוריה הוא מונח שלא הייתה לא משמעות פוליטית טרם המנדט הצרפתי.
המהפכות בעולם הערבי יוצרות אשליה שהדמוקרטיה נמצאת מעבר לפינה, דמוקרטיה כשיטת ממשל אינה קיימת במסורת העולם הערבי ואינה תואמת את התרבות הערבית. אנו רואים את המציאות במערומיה הנשיא הסורי מנסה לנהל את המשבר הקשה שפקד את ארצו ולא לנסות ברצינות לפתור אותו. מצבם של מפגינים במשטר דיקטטורי מהסוג שקיים בסוריה הוא טעון-שיתוף פעולה בין המתקוממים נגד המשטר עשוי להביא רווחים גדולים של חירות ודמוקרטיה, אלא שהיעדר אמון בין המורדים, והפחד מפני בגידת השכן או הידיד, גורמים לכולם לפחד ולפיכך לשיתוק מתמשך.
במשך חודשים ארוכים ממשיך העם הסורי להיאבק ללא חת בשלטונם של בשאר אסד וחבורתו מדי שבוע בתום תפילות ימי השישי בסוריה יוצאים רבבות לרחובות הערים בכל רחבי המדינה וקוראים להפלת המשטר, מהומות הדמים נמשכות, המציאות מצביעה שתם מבחנו של הנשיא אסד הוא לא צלח לעצור את התמשכות המהומות בארצו. לבשאר אסד נכונו עוד ימים קשים סביר להניח שלאורך זמן לא יוכלו לעמוד נגד העוצמה של מהפכה מלמטה המתחוללת כביכול מעצמה .בעת הזאת מאבק הדמים בערי סוריה נמשך כשאיתו גובר גם זרם הפליטים הבורחים מבתיהם. ארגוני זכויות אדם בסוריה טוענים כי מעל 1,100 אזרחים נהרגו על ידי כוחות הביטחון מאז פרוץ המהומות מצד מתנגדי השלטון. המהפכה בסוריה היא הצהרת ההמון השואף להפיל את השלטון. מחיר שפיכות הדמים הוא חופש בלבד.
על רקע ההבטחות לרפורמות, לא רק שאינן מתקבלות בסבר פנים יפות בקרב המפגינים, אלא גורמות להחרפת המחאה. כך היה לאחר שהמשטר הכריז על כוונתו לבטל את חוקי החירום במחצית השנייה של אפריל, וכך אירע כאשר המשטר הכריז לאחרונה על שחרור אסירים פוליטיים. משטרו של נשיא סוריה בשאר אסד ממשיך בדיכוי האלים של ההתנגדות לו. כשברקע מתגבשת הכרה בינלאומית שהנשיא הסורי איבד את הלגיטימיות שלו, ובמקביל נרקם שיתוף פעולה בין קבוצות אופוזיציה סוריות לצורך הפלתו, השימוש המופרז בצבא נגד אזרחים מבטא קיצוניות וייאוש גם יחד אצל המשטר הסורי. העובדה שהנשיא הסורי מוכן להקריב את חיי אזרחי סוריה על מזבח המאבק על הישרדותו ובכך חוזר על מעשי אביו, חאפז אל-אסד, לכן אי אפשר להפריד בין טבח חמה לפני 29 שנה, לבין מה שקורה עכשיו. אבל ברור שהעולם השתנה, אז זה לא יכול להיות באותו קנה מידה. מרבית המפגינים נולדו אחרי הטבח ב-1982 הם שמעו על הטבח ההמונים באל חמה, לכן זה גורם להם להיות יותר נחושים לשמור על המחאה שלהם כלא-אלימה. הם לא רוצים חזרה על "מעשי הטבח". השינוי הגדול מתבטא בכך שהמפגינים אינם מהססים להקריב את חייהם, עשויה לגרור את סוריה למלחמת אזרחים מתמשכת. ומנגד מנגנוני דיסאינפורמציה סוריים מנסים לטעון להתערבות חיצונית. למרות מסע הטרור והפחד שמנהלים השליטים הסוריים, על אף ההרג הנמשך והמעצרים התכופים,
מצער מאד שהשלטון הסורי ברשות באשאר אסד מנסה להכניע את התושבים שלה באמצעות שימוש בטנקים, בארטילריה ובצלפים, העם הסורי עובר עינויים קשים על ידי כוחות הביטחון הסוריים, זה מהווה "סמל לפשיטת הרגל המוסרית והחוקית של המדיניות הקיימת של ריסוק ההתנגדות בכל האמצעים הזמינים".ומנגד מועצת הביטחון של האו"ם נמנעה מלגנות את משטר אסד בגין הדיכוי האלים שהוא מפעיל כנגד המפגינים הסורים. הדיונים הסתיימו בכישלון צורב בשל התנגדותן של רוסיה וסין.
בשלב זה קשה עדיין לקבוע מה מידת ההשפעה של הכינוסים וההצהרות מטעם ארגוני האופוזיציה הסוריים על רמת המוטיבציה של המפגינים בשטח. יחד עם זאת, המסרים שמנהיגי האופוזיציה מעבירים בעיקר באמצעות המדיה נופלים על קרקע פורייה.
המציאות החדשה על ישראל להיערך אליה אינה פשוטה לעיכול ועל אחת כמה וכמה לתגובה, בנושא הזה, אפשר למצוא בסיס להבנה ולהסכמה בין ישראל וטורקיה. זו אולי הזדמנות פז עבור ישראל להדגיש עכשיו את הסתייגותה מהדיכוי האלים שנוקט משטר אסד ולתמוך עקרונית במאבק לדמוקרטיה במדינות השכנות.
יום ראשון, 5 ביוני 2011
המון סימני שאלה מטרידים
הדרמה הזו, סביב מה שיקרה או לא יקרה באיראן, נמשכת כבר קרוב לשנתיים. מדובר בדרמה חובקת-עולם, עם עלילות ראשיות, גיבורים טרגיים, סיפורי צבע, התפתחויות משנה וגיבורים זוטרים. כל האופציות צריכות להיות על השולחן, גם אם השימוש באופציה הצבאית צריך להיות האחרון. אך בדברים ובאופן הצגתם יש המון סימני שאלה מטרידים, אם הרושם בציבור כתוצאה מדבריו הוא שיש סימני שאלה בנוגע לביטחון ההנהגה, זוהי ללא ספק פגיעה בביטחון המדינה, והם בגדר "מתנה לאיראנים", יש קודים מוסכמים והוא עבר עליהם. יש כאן תקלה בהתנהלות. פקיד, בכיר ככל שיהיה, צריך לדעת את מקומה של הממשלה.
נכון תפקידה של עיתונות להתריע בשער –אך זו לא בפעם הראשונה שלא מעט עיתונאים שכחו כאן את תפקידם, בלבלו את היוצרות ודימו את עצמם למדינאים ולגנרלים. חלק מהביקורת על ראש המוסד מוצדקת. לפני זמן קצר הוא היה חלק מחבורת שותפי הסוד, השתתף בדיונים הכי רגישים והכי אינטימיים הנוגעים לגורל המדינה והעם. אין לזה צורה שרגע אחרי שפשט מדים וירטואליים יצא למיקרופונים. הכרזותיו של ראש המוסד לשעבר מוציאות משלוותם לא רק את קברניטי המדינה, במידה גוברת של בוטות זה גם מפתיע ומטריד גם אחדים מעמיתיו לשעבר במערכת הביטחון, אך היושר חייבים לומר, שאין תסמין מובהק יותר למצבו החולני של השיח הציבורי בישראל מאשר ניסיונות ההשתקה, ראש המוסד הפורש לזכותו ייאמר כבר כעת שלא גילה ולו סוד מדינה אחד, הוא רק השמיע הערכה קשה, שדומות לה כבר הושמעו בעבר,. הסיכול הממוקד שבצע ראש המוסד הפורש באופציה הצבאית באיראן העסיקה מאד את התקשורת הישראלית מדבריו עולה כי תקיפה צבאית כמעשה בלתי אחראי, אולם משום מה לגבי דברים שאמר בכל הקשור לעסקת טננבאום, שלטעם רבים יש בהם השלכות לעסקה צפויה לשחרור שליט, אינם זוכים לסיקור נרחב מדוע? יש להדגיש שישראל שילמה בחייהם של 231 מאזרחיה עבור שחרורו של טננבאום, נתונים אלה מחזקים את עמדתם של כל אלה שזה מכבר מתריעים אודות מחיר הדמים הכרוך בשחרור מחבלים-ובאשר לתקשורת שכאמור מעדיפה להתעלם מפרק זה בדבריו בגלל הנושא של גלעד שליט ועל כן היא מעדיפה להצניע את הדברים. לא נעים להם לומר אלה מעמותת "אלמגור" צדקו - כאשר שומעים אוטוריטה ביטחונית בכירה שטענותיהם נכונה, ומתריע שאותם אנשים שישוחררו יצאו לחזור אל הטרור. בקשר לפרשת האחים עופר היה טעות מצידו לומר את מה שאמר. מדבריו עולים שע"פ השקפתו תקיפה של מערך הגרעין אינה רצויה, מאחר ולישראל בלבד אין את יכולת לעצור את התוכנית הגרעינית של איראן, במקרה הטוב רק להשהות אותה. תקיפה רק תעכב את התוכנית, אך ההשלכות שלה יהיו כניסה למלחמה אזורית, יתרה מכך מדבריו ניתן להבין: שישראל בעצם התקיפה תספק תירוץ טוב להמשיך להאיץ את תוכנית החימוש שלה ביתר שאת- וזו תהיה עבורם עילה מספקת לומר שהם הותקפו על ידי מדינה שעל פי פרסומים זרים יש לה גרעין ולכן אין לי ברירה אלה להתגונן.
עם כל הכבוד לאיש ובניגוד לרושם שיצרו דבריו , למיטב הבנתם של רבים המכירים את המטרייה-לא ראש המוסד הוא איש המפתח בהחלטה לתקיפה באירן, אלא הרמטכ"ל. בעקבות דבריו הציבור שם סימני שאלה על מידת האחריות של ההנהגה, ולכן זו פגיעה בביטחון המדינה, "ללא ספק".
הדברנות הפתאומית שקפצה על ראש המוסד שפרש- כנראה הוא אזרח חרד ומודאג לכן לא מובן מדוע החליט להטיח בדבריו נגד הנהגת המדינה באומרו ציטוט: "יש רדידות בדיון לגבי האתגרים הביטחוניים של ישראל,הם מנוהלים כולם בסיסמאות. איני כופר בסמכות ובאחריות של ראש הממשלה ושר הביטחון, הם אחראים. אבל כבר אמרתי שלפעמים שכל והחלטה טובה אינם קשורים בעובדה שאתה נבחר". נשאלת השאלה האם לו "מן הראוי כי ראשי מערכות הביטחון הבכירים הפורשים מתפקידם יגזרו על עצמם איפוק בדבריהם בכל הקשור לתחום בו עסקו עד פרישתם לפרק זמן מתאים? המוטיבציה שחלק מן הפורשים מפגינים מייד לאחר סיום תפקידם יש טעם נפגם וזה עלול לפגוע באיזון שיקול הדעת הלאומי. ולמי שהיה ספק בחשיבות חוק הצינון, הרי לאור הפטפטת האחרונה "הספקות הוסרו". האם אין די בהבעת מחאה מנומסת בפורומים סגורים?
הטענה שקברניטי המדינה ובראשם רה"מ ושר הביטחון עלולים לנסות ולברוח מהמשבר הצפוי סביב הכרזת העצמאות הפלסטינית למתקפה יזומה באיראן נשמעת כמו תיאוריית קונספירציה מופרזת. בניגוד לרושם שיצרו דבריו, הדיון העכשווי יוצא לגמרי מחדר הדיונים ועובר למרחב הציבורי.
כמה מאותם ביטכוניסטים, המכירים היטב את התמונה הכוללת טוענים שהדיון האסטרטגי שלפנינו מתנהל במרחב הזמן שבין ספט' 2007 שבו, על מקורות זרים, הפציץ חיל האוויר את המתקן הגרעיני בסוריה, לבין ספטמבר 2011, שאליו מוכוון המהלך הפלסטיני באו"ם. מה שאיננו יודעים הוא מה קרה בין לבין.
ולכן הם מודאגים מהסכנה שההכרזות כגון אלה שנשמעו בימים האחרונים חותרת תחת המאמץ הישראלי לדרבן פעולה בינלאומית אפקטיבית כנגד תוכניות הגרעין של טהראן. בלא חשש איראני אמיתי מהפצצה ישראלית ובלא הבנה במערב שישראל עלולה לשוב לגישת "בעל הבית משתגע", יהיה קשה לצפות לתוצאות חיוביות.
קיים הרושם שראש המוסד אימץ לחיקו את "דו"ח וינוגרד" שבין היתר מתריע : חובת הנאמנות העליונה של אנשי מקצוע היא למקצועם ולתפקידם ולא למי שמופקד עליהם או לארגון שבו הם משרתים. תמיד עדיף להתחיל בדיון ובהתרעה בתוך הארגון ובדרכים מקובלות. אולם, כאשר ממונה או ארגון פועלים לדעתו של איש המקצוע בצורה שיש בה נזק ממשי, עליו להתריע על כך ולא להימנע מעימות עם הממונים. על הפרק עומדת שאלה הרבה יותר עמוקה מזו של האזרח ראש המוסד לשעבר- שאלת אופי השיח האזרחי בישראל? למרות הביקורת, האם יכול להיות שבמקרה שלפנינו שהוא נכנס לקטגוריה אחרת, כזו שההיסטוריה מזמנת לנו פעם בדור.האם יתכן שראש המוסד לשעבר רואה בדמיונו את ועדת החקירה הממלכתית הבאה, מזמנת אותו לעדות ושואלת אותו מדוע לא התריע? יכול להיות שהוא חושב שעל הסיטואציה הנוכחית המציאו את המושג "זכות הציבור לדעת".
מאיפה שלא נסתכל על זה, משהו כאן עקום- דבריו גררו תגובות חריפות מאוד במערכת הפוליטית והביטחונית האם ששכח את כללי הדמוקרטיה? יש פה דבר מעוות ולא תקין, הדיון לגיטימי, אבל צריך להתבצע בדלתיים סגורות. מי שמחליט זה לא הפקידים:בין היתר נאמר: בהתבטאויותיו הפומביות גרם נזק חמור לביטחון המדינה ולפגיעה בכושר ההרתעה.עד רגע זה תוהים רבים בתוכנו מה היה המניע- אך מנגד זה מעורר תדהמה, מאחר והוא האדם שבמשך שמונה שנים הוא האחראי הראשי על עצירת הגרעין שלה ונהנה מההילה הזאת. הביקורת על היעדר התקדמות בכל הקשור לסכסוך ישראלי פלשתיני לא קשור לשמאל או ימין, על דרך קבלת ההחלטות, על התהליך, על הצורך הדחוף ביוזמה, וכו'. אלה דברים לגיטימיים לגמרי. טוב שנאמרים. שוב, גם במקרה הזה, לביקורת שלו יש שותפים רבים וזה איננו חדש.
ראש המוסד רוצה פוליטיקה, אבל לא יכול -האם החוק הדרקוני זה מה שמונע זאת ממנו ללכת לפוליטיקה? – יש להדגיש היום לא ניתן לדלג לאנשים ששירתו את מדינת ישראל עשרות שנים לעסקנות פוליטית בקלילות עליהם להמתין ולהתייבש במדבר הפוליטי שלוש שנים ארוכות. ומכיוון שזה המצב, אז הוא לפחות מדבר. עוד שלוש שנים אף אחד לא יזכור את הימים הללו, ההנחה היא שהוא פועל על פי צו מצפונו.
יום ראשון, 1 במאי 2011
אנטישמיות בת זמננו
האנטישמיות החדשה דומה למה שהיה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל, "בעולם שגלתה ממנו הקדושה, האנטישמיות החדשה היא הגורם המאחד"
כדאי לשים לב, שהשמאל מפנה כתף קרה להתקוממות באיראן. המיליונים שיצאו לרחובות ערי איראן, כדי למוטט את משטר הדיקטטורה של האייאטוללות לא הפעילו אצל אנשי השמאל את מיצי הזעם ודמעות הסולידריות.
הם מפנים אהדה קרה, רווית אדישות, כלפי ההתרחשות המונומנטאלית, ומנצלים את הדרמה התקשורתית פוליטית, תוך שילוב רגליים, רגל על ברך, כדי לייצר את הספין הרגיל שלהם נגד ישראל.
השמאל במערב תמיד היה נדבך חשוב בחוסנם של המשטרים הטוטליטריים המדכאים: כך זה היה בימי ברית המועצות, ימי הדיקטטורה הנאצרית במצרים, סין המאואיסטית, קובה הקסטרואידית והיום משטר הצ'אביזם בוונצואלה, משטרו של אחמדינג'אד באיראן ומשטר ארגוני הטרור ברשות הפלסטינית. אמנם היחס למשטר אחמדינג'אד מסויג במידת מה. בכל זאת: הכחשת השואה, תליות בכיכר, איומי השמדה גלויים ואיסלאמיזם.
את היהודים שונאים על בסיס קבוצתי. "אך יש צורה חמורה במיוחד של דעה-קדומה והיא מופנית באופן כמעט מוחלט רק נגד ישראל, זו הדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. דעה-קדומה שמונעת על-ידי פאניקה. האמונות שלה הן כדלהלן: שהיהודים פועלים להשגת שליטה על העולם ולערעור יציבות העולם; שהיהודים הם חלק ממזימה לשלוט בגויים; שהיהודים מהווים איום תמידי לכל חברה שהם חיים בתוכה. המאפיין את האמונות האלה – שאין להן כל קשר למציאות. אין שום דבר דומה לדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. זוהי פנטסיה פרנואידית. הקשר שלה למציאות הוא כמו האמונה בעב"מים. אך הפחד שנמצא מתחת לפנטסיה הוא אמיתי.
האנטישמיות המניכאית הרואה ביהודים את כל הרשע שבעולם, ומכאן גם הבהלה מהמדינה היהודית כקולקטיב. "הרבה אנשים שאומרים שיש בעיה יהודית, יגידו גם שכמה מחבריהם הטובים ביותר הם יהודים. הליכה לעבר הג'נוסייד מייצגת פתרון לבעיה של קולקטיב, זהו פתרון סופי. זוהי מלחמה נגד רוע אפוקליפטי שיש אפשרות להתמודד איתו רק בדרך אחת – להשמידו.
"האנטישמיות של שנאת יהודים כפרטים על בסיס סטריאוטיפי דעכה. האנטישמיות שלא דעכה זו האנטישמיות המניכאית, שהיא המקור לדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. דהיינו, ראיית היהודים כאומה רבת כוח שכולנו בובות שלה, כולנו קורבנות של הרוע שלה. אחמדינג'אד בנאומו באו"ם ביטא את האנטישמיות הזאת: הוא אמר שכבוד האמריקנים והיושרה שלהם וכבודם של האירופים נפגע על-ידי קבוצה קטנה… האומה הגדולה נדרשת לציית לקבוצה הקטנה המודרכת על-ידי הרשת הציונית.
מאז תחילת שנות האלפים התפשטה רטוריקה במערב שכבר לא ניתן להבדילה מזו של אחמדינג'אד.אינטלקטואלים בעלי שם לא שונים כל כך באמירות שלהם מאחמדינג'אד. ברטוריקה של השנים האחרונות ניתן למצוא את כל האלמנטים של דעה-קדומה מבוססת תבהלה, המכוונת במקום ליהודים – לציונים. מדינת ישראל נחשבת לנאצית, כיוון ש" נאצי" זה אב-טיפוס של רשע.