היתכן שתופעת האביב הערבי יתרחש גם ברשות הפלשתינית

התופעה המכונה "סלפייה", שאותו ניתן לכנות "הזרם הסוּני-הפונדמנטליסטי-הקנאי" שבה כלולה גם תנועת החמאס, היא תופעה אמתית הקיימת בחברות הערביות, והיא אינה יציר כפיה של הממשלה, כפי שנדמה לאינטלקטואלים ערבים רבים. משכילים אלו אינם יודעים דבר אודות זרמים אלו, ועוד יותר אינם יודעים דבר על טבעה של האדיקות והזיקה לדת בחברות הערביות, שרואות בשייח' המזוקן שמדבר בשפה קלה ופשטנית על העולם הבא, על גן-העדן ועל הגיהינום, על מותר ועל אסור, מחסה מפיתויי העולם ומהסכנות שבקיום מעשים שיכעיסו את אלוהים. ההטפה הדתית נותנת מענה לרגשות האמתיים האלה בחברות הערביות המוסלמיות, שברובן קיים קשר חזק לגורם הדתי בהן – קשר אמיץ אשר לא חלו בו תמורות משמעותיות.  זירה ביקורתית מלומדת ומבודדת זו עודנה מהווה מונופול בידי אליטות ערביות אזרחיות וחילוניות בלבד, והן מועטות. זוהי אמת מוחלטת וגמורה, ולא ניתן לומר שהמשטרים הערביים – אלו שעברו מן העולם או אלו שעוד יגיעו לקיצם – הם אלה שיצרו את התופעות האלו, שכן זהו דבר הנבצר מיכולתם, אפילו אם ישקיעו את מירב מאמציהם. זהו עניין הנמצא עמוק בתוך הנפש. אמת, הם עשויים להפיק תועלת מהכוח הרוחני החברתי הזה, או לנסות לעשות זאת, אך זהו כוח שקיים עם רשות פוליטית או בלעדיה. אך עלינו לזכור כי הכוחות האסלאמיים האלה, למיניהם (האחים המוסלמים, הסלפים ואחרים) - כולם נמצאים בעצמם בתוך תהליך של תמורות והשתנות. הם אינם רגילים אחרי עשרות שנים באופוזיציה ובמחתרת להיות בשלטון. הוויכוחים הפנימיים ביניהם נוגעים לשאלות העמוקות ביותר הקשורות לדוקטרינה שלהם: במקרה של חמאס, למשל, "כן או לא מאבק מזוין"? חולשת הרשות הפלשתינית והקושי שלהם בקיום שליטה ואכיפה אפקטיבית במיוחד בעזה מאפשר לגורמי טרור גלובאליים ולוקאליים להקים בסיסי יציאה לפיגועים בסמוך לשטח ישראל תוך קבלת מחסה והגנה (במודע או שלא במודע)מהחמאס. ארגוני ופעילי טרור אלה עלולים להתחמש באמצעי לחימה מתקדמים שיסופקו להם על ידי גורמים צבאיים ערביים או שיוברחו אליהם מתוך מחסני האמל"ח והתחמושת שנבזזו בלוב ובמדינות אחרות במהלך המהפכות שהתרחשו בהן. ארגוני הטרור שפועלים נגד ישראל ובראשם הארגונים הפלסטיניים - איסלמיסטיים דוגמת החמאס, הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני וועדות המהפכה העממית, עלולים לפעול ביתר חופשיות נגד ישראל מתוך הערכה והנחה כי ישראל תבחר להבליג ולא תסתכן בהתדרדרות צבאית מקומית אולי אף במלחמה אזורית. אידיאולוגיה איסלמיסטיים רדיקאלית כבר שימשה בעבר מצע פורה להתפתחות ארגוני טרור (דוגמת החמאס) ולהכשרתם האידאולוגית הראשונית של ארכי טרוריסטיים דוגמת מיסד ומנהיג החמאס אחמד יאסין. כבר כיום האידאולוגיה החמאסית קוראת לצעירים לאקטיביזם טרוריסטי ולהצטרף לארגוני טרור ג'יהדיסטיים, להקים ארגוני טרור חדשים וקיצוניים יותר. תהליך זה מתרחש אל מול עינינו ובא לידי ביטוי לאחר שנים של חינוך והכשרה אידאולוגית האיסלאמיסטית.

באופן לא מפתיע, הגדה המערבית נותרה המקום היציב והשקט ביותר באזור בשנה החולפת, גם רצועת עזה, במידה פחותה, נהנית משקט. שני המשטרים הפלסטיניים, זה של החמאס בעזה ושל הרשות בגדה, אינם נתונים כעת לאיום פנימי משמעותי כלשהו. אין אפילו הפגנות נגד שתי היישויות, שאמנם נבחרו בבחירות חופשיות אבל זה שנים אינן מחזיקות בלגיטימציה חוקית. בחמאסטאן ובפתחלנד אין חופש עיתונות, זכויות האדם הבסיסיות מופרות באופן שיטתי, בעיקר ברצועה. לחמאס, שקיבל בשבועות האחרונים החלטה אסטרטגית להתנתק מסוריה זאת לאור המתיחות המתהווה בין הנהגת הארגון לשלטונות בסוריה, חשוב לשוות לעצמו תדמית מתונה יותר, פייסנית, רחוקה ככל האפשר מתמונות ההפיכה האלימה בעזה ביוני 2007 וממעשי הלינץ' בפעילי הפתח. הפתח והחמאס פועלים כל העת מתוך מחשבה שהסטטוס-קוו הנוכחי, מצב ביטחוני וכלכלי רעוע בעזה מול קיפאון מדיני, התנחלויות וכלכלה לא יציבה בגדה, עלול לבסוף להתפוצץ להם בפנים. מכאן הניסיון לרצות את דעת הקהל הנכונות של חמאס להתפשר בעסקת גלעד שליט, הניסיונות של הארגון לשמור על שקט מול ישראל ברצועה ומנגד הפנייה חסרת הסיכוי של הרשות לאו"ם וסירובה לחזור למו"מ עם ממשלת ישראל. הטלטלה הביאה עמה עוד בשורה חשובה לעזתים: פתיחה חלקית של הגבול עם מצרים והאפשרות לצאת לחו"ל. לנוכח הפריחה בענף ההברחות מסיני. החמאס יכול להרשות לעצמו להפסיק לייבא חלק מהסחורות מישראל ולהכניסן לרצועה דרך המנהרות. אך יש להדגיש שמתחת לאפינו, מתפתחת מציאות כלכלית מדאיגה מאין כמותה בגדה ובעזה. הלחץ בשטחים מוזן על ידי המצוקה הכלכלית והוא גובר. מצבם הכלכלי המורע של הפלסטינים, שמתאפיין באבטלה גבוהה אצל הצעירים ותחושה של חוסר תוחלת כלכלית, בשילוב התסיסה במדינות סביבנו, בהחלט מגביר את אי השקט - ללא קשר למצב המדיני.

הסכם הפיוס המפתיע בין הרשות הפלסטינית (פת"ח) לבין חמאס נובע מתוך חולשה ופחד וטומן בחובו שחמאס ישתלט על הגדה ואז הוא יצטרך להחליט האם פניו לקיום ההסכם או למלחמה, או שהפיוס בין חמאס לרשות לא יחזיק מעמד והמציאות העכשווית תשמר. החמאס מעריך בוודאות שבבחירות לפרלמנט שייערכו ככל הנראה בחודש מאי יזכה חמאס "ברוב מוחץ" בגדה המערבית, "רוב גדול יותר מזה שהושגו בעזה בבחירות ב-2006". החמאס שבע רצון מכך שהזרם האסלאמי מוביל מדינות רבות במזרח התיכון והם מעריכים כי בשנה הקרובה התמונה הגיאוגרפית-המדינית באזור תשתנה כליל.  אם חמאס ייכנס לממשלה הפלסטינית – "אסור לישראל לנהל מולו משא ומתן" כל עוד החמאס חרט על דגלו ומצהיר מעל כל במה אפשרית על השמדת מדינת היהודים. הפלסטינים חייבים להבין והם יצטרכו להכיר במדינת ישראל כמדינות הלאום של העם היהודי, וזהו אינו תנאי מוקדם למשא ומתן. ישראל איננה מוכנה שמדינה פלסטינית בגדה תהפוך "למה שקרה בעזה ולבנון", מחימוש מאגרי טילים המאיימים על ישראל.  

ג'נוסייד בעם הארמני

דגם החשיבה שמשל בכיפה בעשור שאחרי 1910 בטורקיה, עודנו נמשך כיום מוטב שנבדוק האם המנטליות והתנאים החברתיים שמתוכם צמחו מעשי רצח העם עודם קיימים. זו הדרך היחידה להבין את נוכחות הפוטנציאל הברברי, הלובש אומנם צורות שונות, אחת הסיבות החשובות ביותר להטלת הטאבו על רצח העם הארמני נעוצה בצמידותם של רצח העם הארמני ושל הקמת הרפובליקה. הקמת הרפובליקה היתה תלויה במידה רבה ברצח העם. מאה שנים לרצח העם הארמני והסחטנות שמאיימת על מי שמעז להזכיר את שואת הארמנים היא נורמה פסולה. רצח העם הארמני, שעשתה האימפריה העות'מאנית בתקופת מלחמה העולם הראשונה זה היה ניסיון שיטתי לעקור את האוכלוסייה הארמנית השלווה ולהביא עליהם חורבן ועוני. אלה לא היו התפרצויות אקראיות של אלימות, אלא טבח כלל ארצי "מכוון מקונסטנטינופול. הגירושים ההמוניים בצו התורכים, שבהם מאות אלפי ארמנים נדחסו לקרונות משא והועברו מאות קילומטרים כדי למות במדבר או בידי יחידות הרג, היו הרבה יותר גרועים מטבח ישיר. הנושא  הכאוב שלפנינו מעורר כל פעם מחדש זעם רב בעבר ובהווה בטורקיה, המסרבת להכיר באחריותה לרציחתם של בין 600 אלף למיליון ו-200 אלף ארמנים, ולכל היותר מכירה ב"סבל" שנגרם להם, טורקיה נלחמת בהיסטוריה, ועד כה - בהצלחה בלתי מבוטלת. רוב הניסיונות להציג את הגליית הארמנים כשואה לא עלו יפה. קשה להעלות על הדעת כמה זמן וכסף השקיעו הטורקים ב-100 השנים האחרונות כדי לעוות את ההיסטוריה ולמנוע מן העולם להציג באופן אמיתי את מה שקרה ב-1915. העם היהודי מספיק חזק מוסרית כדי להכיר "בפשע ההיסטורי". ראשית מדובר כאן בענייני מוסר, למרות הוויכוח המר בין העם הטורקי לעם הארמני אך זה לא יכול להצדיק הכחשה גורפת. מקרים של השמדת המונים התרחשו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, עם זה רבים גורסים כי "במאה העשרים" בוצעו רצח עם- או כפי שרבים מכנים זאת "ג'נוסייד" רבים יותר מכל מאה אחרת בהיסטוריה האנושית, זו היתה פגיעה חמורה ביותר בזכויות אדם, והפגנה קיצונית של אדישות כלפי סבלו של אחר. זה היה הכשל המוסרי, האנושי, הגדול ביותר שידעה המין האנושי בעודו. אין להמעיט בחשיבותן של שמונים השנים שחלפו. מוטל עלינו "לזכור" מציאות שבהיסטוריה שלנו התייחסו אליה כאל לא-אירוע. עיצוב הזהות הלאומית הטורקית היה תפקיד חשוב לא רק בקבלת ההחלטה על ביצוע רצח עם, אלא גם בהכחשה הנוכחית של המעשים ובהפיכתם לטאבו, אסור לנו להסתפק בגינוי בלבד יש לעמוד באומץ מול תחושת הזוועה על מנת שנוכל להבין גם את הדברים הבלתי-נתפסים. נשאלת השאלה: מה המשמעות הנשקפת לחברה בהווה ובעתיד כתוצאה ממדיניות זו, במיוחד כאשר משמעותה של התכחשות כזו היא המשך קיומם של הלך המחשבה ודפוס ההתנהגות שהובילו לרצח העם הארמני?

אנחנו כיהודים צריכים להציף את החשיבה בשאלות רבות שמתעוררות מתוך ידיעה שאנחנו מחויבים שלא לאפשר הכחשת אסון, על כמה וכמה כאשר אנו עומדים בדרישה מוסרית כלפי העולם שהכחשת שואה היא דבר שהעולם לא יכול להסכים לה. הגיע העת שאין להכחיש יותר. למרבה הצער ידנו היתה במעל. במשך שנים סייענו לטורקיה במאמץ ההזוי שלה למנוע זכר הקורבנות הארמנים, ולמנוע החלטות של פרלמנטים שונים בעולם בהכחשה גורפת לטובת העניין. גם מערכת יחסים יחידה מסוגה שיצרה ישראל עם מדינה מוסלמית איננה מצדיקה התעלמות שקטה מסילוף מביש במיוחד של המציאות. אי אפשר לקבל הכחשת רצח עם מכל אדם שהוא, אבל מעל כולם, אי אפשר לקבל אותה מאלה ש"לעולם לא שוב" הוא עיקרון כה מקודש עבורם. ובזמן שאלימות האסלאם הקיצוני שופכת כל כך הרבה דם של חפים מפשע, העמדת פנים בהתייחס לג'נוסייד של 1915, יכולה רק לחזק את אויבינו. רצח העם הארמני הוא עובדה היסטורית שאין עליה עוררין. בושה לכל מי שמתבייש לומר זאת. אם ברצונך הבין ולנתח מעשי אכזריות שבוצעו באופן קולקטיבי, וברצונך למנוע את הישנותם, צריך להפנות תשומת לב גם לקבוצת מבצעי הפשע במקרה שלפנינו למשטר הטורקי הימים ההם.

לא מן הנמנע ששתיקת העולם לנוכח רצח הארמנים היא שהכשירה את הקרקע לרצח היהודים, שכן הגרמנים למדו את השתיקה הכלל עולמית מול רצח הארמנים, שיערו שכך ינהג העולם גם כשיהיה מדובר ביהודים, ויצאו לבצע את רעיון שמכונה "הפתרון הסופי" של העם היהודי. בשנים האחרונות גם חלק מהאינטלקטואלים בתורכיה מדברים על הצורך בשינוי הגישה הרשמית של  ארצם לג'נוסייד. יהיה עצוב אם תורכיה תכיר ברצח העם הארמני לפני ישראל.

האביב הערבי מתרחש גם בסוריה

הביטוי "האביב הערבי" הוא בלתי מוצלח ולא נותן לנו מפתח להבנת הצפוי בעתיד. מתוך ענני האבק של המהפכות עולה התעוררות אסלאמית, כשברוב המדינות אנחנו צופים לראות את הכוחות האסלאמיים כשחקן המרכזי בפוליטיקה המקומית. המציאות החברתית ששררה בערי סוריה ובדמשק בפרט לפני שנה בלבד התהפכה על פיה, בעשור שחלף מאז עליית בשאר לשלטון ועד להתקוממות, דמשק היתה לעיר מלאת חיים. תרבות הברים פרחה, התיירים פקדו בהמוניהם מלונות בוטיק ומסעדות, סטודנטים ערבים נהרו לעיר והסורים יצרו קשרים עם העולם החיצון. וכל זה למרות שמתחת לפני השטח התקיים פיקוח קפדני, בשאר אסד, שעלה לשלטון בסוריה בשנת 2000 אחרי מות אביו, ועורר תקוות עצומות במערב ש"רופא העיניים מלונדון" יעשה שלום עם ישראל ויביא בשורה לעמו נמוגה לעיני העם הסורי. זה תשעה חודשים מתנגשים סורים רבים, הנחושים להישאר ברחובות, בכוחותיו של משטר שאינו בוחל באמצעים בניסיונותיו לדכא את המרד באכזריות קטלנית, המפגינים ששאבו השראה מהאירועים במצרים ובתוניסיה, יוצאים לרחובות בשל סלידתם מהממשלה הרודנית ומהיעדר ההזדמנויות, ולאו דווקא בגלל המאבקים בין העדות. בשעה שזוועות המשטר הרודני נחשפות בכל התקשורת והסנקציות מכבידות קשות ובכך מגבירות את בידודה של סוריה, לא מן הנמנע שמצב הרוח צנוח פלאים, שירי מחאה נגד הנשיא אסד אינם יוצאי דופן בערי סוריה אך כאשר ילדים בלב הבירה מצטרפים גם הם לשירה מבינים עד כמה התפשט המרד. האירועים האלימים האחרונים קיבלו כעת גוון עדתי, כוחות הביטחון והבריונים העומדים בראש פעולות הדיכוי הם העלאווים. העלאווים גם מאיישים את רוב המשרות במגזר הציבורי - מקומות עבודה מבוקשים ביותר, במדינה שבה שיעור האבטלה הוא דו-ספרתי.

ככל שנמשכות פעולות הדיכוי, תנועת המחאה מקבלת אופי צבאי יותר. קבוצות מרופטות של עריקים מהצבא, שמכנות עצמן "הצבא הסורי העצמאי", החלו להגן על המפגינים בעזרת אזרחים מתנדבים. הם חמושים בנשק פשוט - תעוזתם אינה יודעת גבולות: הם תוקפים שוב ושוב את תומכי אסד, כיום הם מבינים כי מה שקורה שם הוא לא פחות מאשר אינתיפאדה עממית נגד משטר מדכא. אנשי ההתנגדות הללו יודעים כי מצבו של המשטר הסורי בעניין זה זהה למצבם של המשטרים שנפלו במצרים ובתוניסיה, אם לא גרוע ממנו. כיום הם מבינים כי מה שקורה שם הוא לא פחות מאשר אינתיפאדה עממית נגד משטר מדכא. אנשי ההתנגדות הללו יודעים כי מצבו של המשטר הסורי בעניין זה זהה למצבם של המשטרים שנפלו במצרים ובתוניסיה, אם לא גרוע ממנו.

הביטוי "האביב הערבי" הוא שגור בפי רבים אבל בהחלט זהו חורף העמים – האיסלאם עולה וסביר להניח שגם בסוריה הקבוצה האיסלאמיסטית תעלה. הקבוצות האיסלאמיסטיות במדינות ערב מאורגנות הרבה יותר טוב מהקבוצות החילוניות, הן ארגונים ממוסדים, עם תקציבים שקל להם להגיש מועמדות מסודרת לבחירות. ברגע שמדינות ערב עוברים תהפוכות של נפילת משטר רודני זה מתגלגל הלאה והן רוצות רעיון של שחרור והסרה של עול רודני. המשטר בסוריה נשען על מיעוט של 12 אחוז מהאוכלוסייה הנחשב לכופר באיסלאם וחלק ממשטר דיקטטורי שצריך להביא לנפילתו. הרעיון של האביב הערבי שרוצה להפיל רודן אכזר הוא זה שיפיל בסופו של דבר את המשטר בסוריה, נשיאה, בשאר אל-אסד, כבר מחשב את קצו לאחור. פרישתו העתידית, אם יצליח להיחלץ מן המדינה עם משפחתו בחיים, עשויה להיות חיקוי של המודל התימני. השגת הסכם שלום עם אסד, שיהיה כרוך בהחזרת רמת הגולן כולה לסוריה. הימים האלה חלפו מן העולם. ככל שאסד טובח עוד בבני עמו, כך מחריף היחס הישראלי אליו. הוא נתפש כעת כפי שהוא - עריץ צמא דם, שנפילתו תהיה בראש ובראשונה מכה לציר הרדיקלי שבנתה סביבה איראן, המשטר עשוי לקרוס לבסוף גם כתוצאה של שחיקה מתמשכת ומדממת , זו דעתי. "האביב הערבי" משתנה ממקום למקום בהתאם לתנאים הפוליטיים והחברתיים, אולם הם יכולים לאפשר לנו לנתח ולהבין את האירועים סביבנו טוב יותר. לאן יוביל אותנו בסופו של דבר? התשובה עודה חבויה בערפילי העתיד.

אין להתיר את התופעה של הדרת נשים

השתקת הנשים במרחב הציבורי איננה תופעה חדשה, הכותל היא רק דוגמה מני רבות ושימש כמגרש האימונים, כעת המלחמה עברה לרחובות, לזה ניתן להוסיף למרבה הצער רמז לסירובם של חיילים בצה"ל לשמוע שירת נשים, ישראל היא מדינה דמוקרטית. מותרות בה דעות וזרמים שונים, בתנאי שנישאר מדינה אחת. צבא העם הוא צבא שכל בנות העם ובני העם נקראים לשרת בו, ולכל החיילים והחיילות זכויות וחובות שוות, ללא העדפות וללא אפליות. או הושבת נשים ביציע ואיסור עליהן לעלות לבמה לקבל פרסים זו חרפה, ובמקרה האחרון רק אדם קר ואטום יכול להישאר אדיש אל מול ילדה בת 7 הזוכה ליריקות וקללות. היריקה על ילדה בת 7, היא יריקה על כולנו. הוצאת נשים מעין ציבורית, מאוטובוסים - זה פשוט מחפיר בכך מנסים קומץ קיצוניים להחזיר את הנשים לזמנים חשוכים וזה אי צדק נוראי פשוט השפלה. בכותל המערבי משתיקים אותן מהמרחב הציבורי בטענה שהקול שלנו בתפילה הוא תועבה, ומדירים את רגליהן מהמקום כל ראש חודש. שם השתיקו את הנשים בפעם הראשונה במרחב הציבורי, באתר לאומי, שם טענו בפעם הראשונה שקול באשה ערווה, שם הקימו בפעם הראשונה במאות אלפי שקלים מכספי המיסים שלנו שערים נפרדים לנשים ולגברים ושם נגד החוק הקימו "מעבר מהדרין" לגברים שאינם רוצים להתקרב ברחבה לנשים. לא קומץ של חרדים קיצוניים אלא המדינה ורשויות האכיפה  הן אלו שמובילות ונותנות יד להשתקת נשים. עורכי הדין שייצגו את המדינה הם אלו שטענו ש"קול באישה ערווה" הם אלו שנאבקו נגד הזכות של נשים להתפלל בעזרת הנשים בכותל המערבי בקול רם. מי שחשב אז שצריך להיכנע,  לוותר ולשתוק,  טעה בגדול. בעקבות השתיקה הרועמת על ההשתקה,  המאבק עבר לחצר האחורית של כולם . כעת כולן מבינות איך זה מרגיש כשאת רוצה להתפלל או לשיר בקול רם ומשתיקים אותך . לא קומץ חרדים קיצוניים אלה המדינה וראשויות האכיפה.

האם המשטרה תתחיל לפעול נגד אפליית נשים? זו שאלת המיליון!!!! המשטרה חייבת ובמהרה לפעול בתקיפות נגד האלימות הננקטת במרחב הציבורי כלפי נשים עדיף שעה אחת קודם. אסור לתת לקבוצות קיצוניות לפגוע בזכויות הנשים במרחב הציבורי, שחייב להישאר פתוח ובטוח לכלל הציבור ובמיוחד לנשים. המאבק נגד ההדרה הוא לא לנשים בלבד, אלא הוא מאבק על עתידה של מדינת ישראל. אם הדרת הנשים לא תיפסק היא תחדור ותזלוג לכל פינה בישראל. כל מי שדמותה של ישראל יקרה לו, חילוני או חרדי, גבר או אישה חייב להרים את קולו נגד תופעה מחפירה זו. אם זאת יש להבהיר בכל עיר בישראל קיימים שוליים שליליים הפועלים נגד החוק והמוסר, אולם אף אחד לא חושב להאשים בכך את כלל האוכלוסייה, כשם שלא מאשימים את כלל האוכלוסייה בירושלים בכל הקשור באלימות הקיימת במאה שערים.

באו ולא נשלה את עצמנו הדרת נשים קיימת גם בחברה החילונית בייצוג במפלגות, בפוליטיקה, בהדרה מהאליטות ועוד. למי שדמותה היהודית של ישראל חשובה לו, צריך לצאת למאבק ללא פשרות  נגד התנהגות אלימה זו. למרה הצער הריבון במשך שנים אפשר לנהל כאן מדינה בתוך מדינה והכוונה ידועה לכל. יתרה מכך כפי שלא ניתן לקבל את העובדה שרצח על כבוד המשפחה הוא "עניין תרבותי בחברה הערבית והבדואית ", כך לא ניתן לקבל את תופעת הדרת הנשים, המדינה היא ריבונית, והחוקים שלה חלים על כל חברה. המבחן הוא לעם, כולנו מוכרחים להגן על דמותה של מדינת ישראל מול מיעוט שמפר את הסולידריות הלאומית, זה מוטל על כולנו, מראשון האזרחים ועד האזרח הצעיר ביותר.

השף מושיק רוט

המטבח המולקולארי האניגמטי היא חידה מסתורית ובלתי מפוענחת לאורך כל היצירה, וכך נוצר לנו בעצם מסע מורכב ומעניין שלרבים מאתנו איננו מוכר. מדובר בדרך כלל בבישול פורצת דרך שמותחת גבולות, זהו מטבח אקספרימנטלי, עם קו חשיבה ומראה אסוציאטיבי חדש , ולכן הוא מלמד אותנו קו  חשיבה אנושית מרתקת.

מטבח זה משתמש ונעזר בטכניקות חדשות שלא בהכרח הם מתחום עולם הקולינאריה והבישול. לכן נדרש כאן תעוזה יוצאת דופן, שרק מחדדת את העניין לצד ידע בסיסי בתורת הכימיה- לצד שימוש במיכשור וחומרים שבו אנו נתקלים בדרך כל במעבדה , יותר מאשר במטבח. יש כאן רעיון פורץ דרך- לצד תבונה גאונית עם קונספט קריאייטיבי , ובכך התוצאה הסופית מרשימה, זה מאפשר לסועד ליהנות מהתהליך שבסופו ש דבר זה שילוב מקצועי מנצח.

המטבח המדובר מותח גבולות נועזים אל עבר החלום, ויוצא להרפתקה אישית ואומנותית שממריאה לפסגות. כאן המקום לציין ולהדגיש ביתר שאת לכל המהססים שמביטים בעיניים סקרניות בבלי דעת שמתבצץ לנו מול העיניים טרנד חדש שלא ידענו עליו בעבר הרחוק. יתרה מכך כפי שהייתה פריצת דרך בתחום האומנות, המחול, המוזיקה, הקולנוע ועוד, וזכה לפופולריות ועניין רב בקהל הרחב, אין שום מניעה שגם בתחום הקולינארי תעבור טרנספורמציה בתחום הטכנולוגי והתוכן, אחרת ניתקע לנצח עם אותו סגנון ואותן מנות.

הבעיה מתחילה ונגמרת במקום שהטכניקות במטבח המולקולארי שרבים רואים בה כמורכבת ורבת להטוטים במבט ראשון כאן טמונה הבעיה- היא הופכת מאמצעי למטרה עצמה, כאשר הטכניקה משתלטת והשף הופכת אותה לעיקר הכל נופל, שלא לומר מתרסק, וזה מה שמוציא לקולונאריה המולקולארית של רע ולא בצדק. ומנגד כאשר השף משתמש בטכניקות מתוך כנות והבנה עמוקה- כאשר הטכניקות הם רק כלי עזר להגיע לתוצאה המורכבת, החוויה יכולה להיות אדירה ומרתקת.

כפי שאנו עדים בימים אלה לסיקור התקשורתי בעיתונות הכתובה והאלקטרונית , הגיע לארץ השף מושיק רוט שבאמתחתו "שני כוכבי מישלן" שזה הציון הגבוה ביותר שהוענק אי פעם לשף ישראלי, השף הגיע במיוחד " ליריד תעשיות מזון ומשקאות- ישראפוד 2011  שמארגנת "קבוצת שטיר" בגני התערוכה בתל אביב. ביריב משיק השף מושיק רוט סדנאות בבכורה עולמית את "הקונספט שבעת ימי בריאה" בו הקהל עד ללונה פארק של טעמים, לחדשנות בבישול והפילוסופיה שמאחורי זה כאשר השף משתמש באמצעות טכניקות חדשניות, והכל כדי לגרום לעיניים ליהנות לא פחות מהפה.

במסגרת זו נערכה ארוחה בכורה חגיגית חד פעמית על בסיס המטבח המולקולארי- בניצוחם של השף  שלום קדוש השייך למועדון האקסקלוסיבי הגסטרונומי היוקרתי העולמיClud Des Chefs Des Chefs  לצד השף מושיק רוט- במלון הורדוס תל- אביב לפני ימים מספר. אחת המנות שהוגש לאורחים הייתה קומפוזיציה מושלמת של צבע וצורה מעוררת התפעלות ובוויזואליה המרשימה- לשולחן הגיע צלחת ועליה ניצב פסל בצורת לימון צהוב ומהודר, על קליפתו המחוספסת, שבסופו של יום יתברר למוזמנים שהוא עשוי משכבה דקיקה של שוקולד בצבע לימוני ובתוכו מרקם מורכב ומשגע . זה הרבה יותר מורכב ממה שזה נשמע כל מרכיביה היו הרמוניים טווח המרקמים הרחב מהרגיל ושילוב טעמים זה מה שהופך במידה רבה את הסועד למשתתף פעיל בחוויה הכללית ולא ניתן להיות אדישים- ואז החגיגה פרצה גבולות.

טרנדים ומגמות בתחום הקולינאריה משתנים- בתחילה הם עוברים חבלי לידה קשים, אך עם הזמן שחולף מתחיל לחול שיפור, לכן הקולינאריה הישראלית צריכה לצעוד לכוון זה ........

טבח באזרחי סוריה נמשך

הקלסתרון החדש של המהפכנים במזרח התיכון הם שחקנים חדשים שהופיעו בזירה,. אלה הם שחקנים שלא הכרנו עד עכשיו בעולם הערבי ובראשם הרשתות החברתיות, העיתונות, המדיה המודרנית, ובמיוחד יש לתת דגש להדור הצעיר שפתאום ניצב בראש ההמון. הדור שהולך בחזה חשוף ואיננו פוחד יותר מאימת הכדורים והפגזים שנורים לעברו ומפילים בו חללים רבים. הטלטלה הזו מבשרת את סוף הסדר שהתקיים עד לאחרונה במדינות הערביות והסתמך על שלושה דברים עיקריים: מנהיג ותיק ורב עוצמה, מפלגת שלטון החולשת על כל מישורי החיים, וצבא חזק שהפגין נאמנות מוחלטת לשליט. מרכיבים אלו, הם "חוט השני" של המשטרים, מתערערים לנגד עיננו ובניהם גם משטרו העריץ של אסד.

חלפו הימים שבהם סוריה יכלה להסתמך על הרטוריקה של הסכסוך הישראלי פלשתיני, רגע השין מתקרב כל יום שעובר אנו רואים כיצד מחאת הרחוב מצליחה לייצור סדקים בקיפאון הפוליטי בדמשק. מרבית תושבי סוריה חיים בתנאים כלכליים וחברתיים קשים מנשוא. האבטלה ומחירי המזון המאמירים - לצד השחיתות והמגבלות על החופש האישי - הן אותן הסיבות שהביאו להתקוממות במצרים ובתוניסיה. אך כל מה שיש לשלטון בדמשק להציע הוא רטוריקה ריקה מתוכן ושוחד כלכלי. האופציות שנותרו לפיכך בידי המשטר הולכות ומצטמצמות במיוחד לאור חוסר האימון המוחלט בצעדים ובהצעות שהוא מציע לאזרחים.

אוזלת היד של מועצת הביטחון של האו"ם זועקת לשמים -לצד הקריאות הנמשכות להגדיל את הלחץ הבינלאומי, נראה כי בשלב זה עדיין אין במועצת הביטחון של האו"ם נכונות להעביר את הלחץ לפסים צבאיים, במיוחד בגלל ההתנגדות של רוסיה וסין-,משטר אסד השתמש בווטו הרוסי-סיני, בכל אמצעי התקשורת והתעמולה העומדים לרשותו, כדי לתאר את העוצמה שיש בידי משטר אסד, כאשר מאחוריו עומדות שתי מעצמות כמו רוסיה וסין. היום הדיסקט אצל הרוסים השתנה והם טוענים שהבעיות שהצטברו במשך השנים הרבות בסוריה אין יכולות להיפתר בכוח או בעימות יתרה מכך-מוסקבה חושבת כי נכשלה המדיניות של אסד לדכא באש את המרד נגדו וכי אין לו ברירה אחרת אלא לשבת לשולחן הדיונים עם המורדים. לכן מבחינת המערב כל האופציות נשארות על השולחן במטרה ללחוץ על הסורים.  חגיגות הניצחון של אסד היו קצרות מוסקבה מגבירה את הלחץ שלה על אסד והזמינה משלחת של ארגוני האופוזיציה הסורית לבקר במוסקבה.  זו מכה קשה לאסד, מאחר ועד עכשיו רק טורקיה תמכה בגלוי במורדים הסוריים. ובמקביל הלחץ על הנשיא בשאר אסד להפסיק את הרג המפגינים, או לרדת מהשלטון, תוך כדי האפשרות שהוא עומד מול פעולה צבאית מערבית מתקרבת בצעדי ענק. אסאד מתכונן אל הלא נודע לכן משטר בשאר אסד החל בהכנות לחסום אפשרות של מעבר כוחות ערביים, או של נאט''ו, לתוך סוריה ע"י מיקוש גבולותיה עם ירדן וטורקיה. אסד מזהיר ידיה של סוריה אינן כבולות והיא תגיב על כל צעדים נגדה-אם סוריה תותקף, סוריה היא כמו קו שבר, ואם מתעסקים בקרקע גורמים לרעידת אדמה .אסד נמצא בפרשת דרכים מכרעת: מלחמה אזורית, או כניעה לאולטימטומים של המערב ורוסיה בתוכה, לזה מצטרפת קריאה גם מצד הליגה הערבית בעקבות ההפגנות הקטלניות המתחוללות ברחבי סוריה מדי יום ,"דרישות התושבים לחופש ולדמוקרטיה הן דרישות שזקוקות לתמיכה, ולא לקליעים בחזה של המפגינים" והוסיפה: עידן ערבי חדש שמובל על ידי צעירים ששואפים להווה טוב יותר ולעתיד בהיר יותר. לאור המצב העגום בסוריה והמשך הרג אזרחים חפים מפשע הליגה הערבית הוציאה הודעה חריפה ביותר עד כה נגד משטר אסד. הליגה שלחה לדמשק "מסר בהול", שבו הביעה "חוסר שביעות רצונה מהמשך ההרג באזרחי סוריה" יוביל בסופו שהליגה הערבית תצטרף לעמדה המערבית כפי שעשתה במשטר נגד קאדפי.  ארגון זכויות האדם הסורי הוסיפה מסר משלה קראה למועצת הביטחון של האו"ם לפעול באופן מיידי להעמדת לדין של הבכירים הסורים האחראים לירי. "ההתנהגות הברברית הזו, שמכוונת לשמור על הקליקה השלטת בשלטון על חשבון מספר גדל והולך של חיי אזרחים, דורשת פעולה בינלאומית מיידית מעבר לגינויים. יתרה מכך: "הרוצחים במשטר הסורי חייבים לשלם על אחריותם. נהרות דם שנשפכו על ידי המשטר הרודני הזה בארבעת העשורים האחרונים אינם מספיקים". מבחינת טורקיה בת בריתה של סוריה, המהומות בסוריה ובעולם הערבי בכלל מציבות בפניה אתגר חדש, איך אפשר לשמור על  קו של אפס בעיות עם מדינות שכנות כאשר האינסטינקט הבסיסי שלך הוא לתמוך במפגינים. חלק גדול מתוך המפגינים בסוריה הם מוסלמים סונים מה שמקשר אותם באופן טבעי לטורקיה הסונית ומעורר את דעת הקהל הטורקית לתמוך בהם.

המזרח התיכון של 2011 הוא מזרח תיכון ערטילאי, אפוף באבק של מהפכות ובעיקר בסימני שאלה גדולים לגבי העתיד .מהזווית הישראלית: נפילתו הפוטנציאלית של המשטר הדאיגה את ישראל מאז ומתמיד, בין היתר בשל יכולתו לשמור על שקט יחסי בגבול המשותף למדינות. ולזה יש להוסיף את ארסנל הנשק הלא-קונבנציונלי של סוריה שעלול ליפול לידיים של קיצוניים. המזרח התיכון הופך לבלתי יציב, עד שנראה דמוקרטיה יחלוף זמן רב אם בכלל.

מרד העם הסורי בשלטון

מדוע סוריה נודעה לאורך השנים כמדינה שקשה לשלוט בה? כמדינה שהיא באופן כרוני חלשה?

בניתוח חולשותיה סוריה יש להביא בחשבון את האופן בו באה סוריה לעולם. היא באה לעולם בעקבות ההסדרים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. היא מדינה טריטוריאלית מלאכותית שכוננו הבריטים והצרפתיים. עד להקמתה של סוריה בשנות ה-20 מעולם לא הייתה קיימת במרחב מדינה סורית. במצרים, למשל ובניגוד לסוריה הייתה תמיד מסורת של ישות שלטונית עצמאית פחות או יותר ובעלת המשכיות. איראן היא עוד דוגמא שבא הייתה מסורת של ישויות מדיניות המתקיימות בהמשכיות לאורך ההיסטוריה. בסוריה מעולם לא הייתה ישות פוליטית מדינית עצמאית. הפעם הראשונה שישות כזו באה לעולם היא בידי הצרפתים. גם המונח סוריה הוא מונח שלא הייתה לא משמעות פוליטית טרם המנדט הצרפתי.

המהפכות בעולם הערבי יוצרות אשליה שהדמוקרטיה נמצאת מעבר לפינה, דמוקרטיה כשיטת ממשל אינה קיימת במסורת העולם הערבי ואינה תואמת את התרבות הערבית. אנו רואים את המציאות במערומיה הנשיא הסורי מנסה לנהל את המשבר הקשה שפקד את ארצו ולא לנסות ברצינות לפתור אותו. מצבם של מפגינים במשטר דיקטטורי מהסוג שקיים בסוריה הוא טעון-שיתוף פעולה בין המתקוממים נגד המשטר עשוי להביא רווחים גדולים של חירות ודמוקרטיה, אלא שהיעדר אמון בין המורדים, והפחד מפני בגידת השכן או הידיד, גורמים לכולם לפחד ולפיכך לשיתוק מתמשך.

במשך חודשים ארוכים ממשיך העם הסורי להיאבק ללא חת בשלטונם של בשאר אסד וחבורתו מדי שבוע בתום תפילות ימי השישי בסוריה יוצאים רבבות לרחובות הערים בכל רחבי המדינה וקוראים להפלת המשטר, מהומות הדמים נמשכות, המציאות מצביעה שתם מבחנו של הנשיא אסד הוא לא צלח לעצור את התמשכות המהומות בארצו. לבשאר אסד נכונו עוד ימים קשים סביר להניח שלאורך זמן לא יוכלו לעמוד נגד העוצמה של מהפכה מלמטה המתחוללת כביכול מעצמה .בעת הזאת מאבק הדמים בערי סוריה נמשך כשאיתו גובר גם זרם הפליטים הבורחים מבתיהם. ארגוני זכויות אדם בסוריה טוענים כי מעל 1,100 אזרחים נהרגו על ידי כוחות הביטחון מאז פרוץ המהומות מצד מתנגדי השלטון. המהפכה בסוריה היא הצהרת ההמון השואף להפיל את השלטון. מחיר שפיכות הדמים הוא חופש בלבד.

על רקע ההבטחות לרפורמות, לא רק שאינן מתקבלות בסבר פנים יפות בקרב המפגינים, אלא גורמות להחרפת המחאה. כך היה לאחר שהמשטר הכריז על כוונתו לבטל את חוקי החירום במחצית השנייה של אפריל, וכך אירע כאשר המשטר הכריז לאחרונה על שחרור אסירים פוליטיים. משטרו של נשיא סוריה בשאר אסד ממשיך בדיכוי האלים של ההתנגדות לו. כשברקע מתגבשת הכרה בינלאומית שהנשיא הסורי איבד את הלגיטימיות שלו, ובמקביל נרקם שיתוף פעולה בין קבוצות אופוזיציה סוריות לצורך הפלתו, השימוש המופרז בצבא נגד אזרחים מבטא קיצוניות וייאוש גם יחד אצל המשטר הסורי. העובדה שהנשיא הסורי מוכן להקריב את חיי אזרחי סוריה על מזבח המאבק על הישרדותו ובכך חוזר על מעשי אביו, חאפז אל-אסד, לכן אי אפשר להפריד בין טבח חמה לפני 29 שנה, לבין מה שקורה עכשיו. אבל ברור שהעולם השתנה, אז זה לא יכול להיות באותו קנה מידה. מרבית המפגינים נולדו אחרי הטבח ב-1982 הם שמעו על הטבח ההמונים באל חמה, לכן זה גורם להם להיות יותר נחושים לשמור על המחאה שלהם כלא-אלימה. הם לא רוצים חזרה על "מעשי הטבח". השינוי הגדול מתבטא בכך שהמפגינים אינם מהססים להקריב את חייהם, עשויה לגרור את סוריה למלחמת אזרחים מתמשכת. ומנגד מנגנוני דיסאינפורמציה סוריים מנסים לטעון להתערבות חיצונית. למרות מסע הטרור והפחד שמנהלים השליטים הסוריים, על אף ההרג הנמשך והמעצרים התכופים,

מצער מאד שהשלטון הסורי ברשות באשאר אסד מנסה להכניע את התושבים שלה באמצעות שימוש בטנקים, בארטילריה ובצלפים, העם הסורי עובר עינויים קשים על ידי כוחות הביטחון הסוריים, זה מהווה "סמל לפשיטת הרגל המוסרית והחוקית של המדיניות הקיימת של ריסוק ההתנגדות בכל האמצעים הזמינים".ומנגד מועצת הביטחון של האו"ם נמנעה מלגנות את משטר אסד בגין הדיכוי האלים שהוא מפעיל כנגד המפגינים הסורים. הדיונים הסתיימו בכישלון צורב בשל התנגדותן של רוסיה וסין.

בשלב זה קשה עדיין לקבוע מה מידת ההשפעה של הכינוסים וההצהרות מטעם ארגוני האופוזיציה הסוריים על רמת המוטיבציה של המפגינים בשטח. יחד עם זאת, המסרים שמנהיגי האופוזיציה מעבירים בעיקר באמצעות המדיה נופלים על קרקע פורייה.

המציאות החדשה על ישראל להיערך אליה אינה פשוטה לעיכול ועל אחת כמה וכמה לתגובה, בנושא הזה, אפשר למצוא בסיס להבנה ולהסכמה בין ישראל וטורקיה. זו אולי הזדמנות פז עבור ישראל להדגיש עכשיו את הסתייגותה מהדיכוי האלים שנוקט משטר אסד ולתמוך עקרונית במאבק לדמוקרטיה במדינות השכנות.

המון סימני שאלה מטרידים

הדרמה הזו, סביב מה שיקרה או לא יקרה באיראן, נמשכת כבר קרוב לשנתיים. מדובר בדרמה חובקת-עולם, עם עלילות ראשיות, גיבורים טרגיים, סיפורי צבע, התפתחויות משנה וגיבורים זוטרים. כל האופציות צריכות להיות על השולחן, גם אם השימוש באופציה הצבאית צריך להיות האחרון. אך בדברים ובאופן הצגתם יש המון סימני שאלה מטרידים, אם הרושם בציבור כתוצאה מדבריו הוא שיש סימני שאלה בנוגע לביטחון ההנהגה, זוהי ללא ספק פגיעה בביטחון המדינה, והם בגדר "מתנה לאיראנים", יש קודים מוסכמים והוא עבר עליהם. יש כאן תקלה בהתנהלות. פקיד, בכיר ככל שיהיה, צריך לדעת את מקומה של הממשלה.

נכון תפקידה של עיתונות להתריע בשער –אך זו לא בפעם הראשונה שלא מעט עיתונאים שכחו כאן את תפקידם, בלבלו את היוצרות ודימו את עצמם למדינאים ולגנרלים. חלק מהביקורת על ראש המוסד מוצדקת. לפני זמן קצר הוא היה חלק מחבורת שותפי הסוד, השתתף בדיונים הכי רגישים והכי אינטימיים הנוגעים לגורל המדינה והעם. אין לזה צורה שרגע אחרי שפשט מדים וירטואליים יצא למיקרופונים. הכרזותיו של ראש המוסד לשעבר מוציאות משלוותם לא רק את קברניטי המדינה, במידה גוברת של בוטות זה גם מפתיע ומטריד גם אחדים מעמיתיו לשעבר במערכת הביטחון, אך היושר חייבים לומר, שאין תסמין מובהק יותר למצבו החולני של השיח הציבורי בישראל מאשר ניסיונות ההשתקה, ראש המוסד הפורש לזכותו ייאמר כבר כעת שלא גילה ולו סוד מדינה אחד, הוא רק השמיע הערכה קשה, שדומות לה כבר הושמעו בעבר,. הסיכול הממוקד שבצע ראש המוסד הפורש באופציה הצבאית באיראן העסיקה מאד את התקשורת הישראלית מדבריו עולה כי תקיפה צבאית כמעשה בלתי אחראי, אולם משום מה לגבי דברים שאמר בכל הקשור לעסקת טננבאום, שלטעם רבים יש בהם השלכות לעסקה צפויה לשחרור שליט, אינם זוכים לסיקור נרחב מדוע? יש להדגיש שישראל שילמה בחייהם של 231 מאזרחיה עבור שחרורו של טננבאום, נתונים אלה מחזקים את עמדתם של כל אלה שזה מכבר מתריעים אודות מחיר הדמים הכרוך בשחרור מחבלים-ובאשר לתקשורת שכאמור מעדיפה להתעלם מפרק זה בדבריו בגלל הנושא של גלעד שליט ועל כן היא מעדיפה להצניע את הדברים. לא נעים להם לומר אלה מעמותת "אלמגור" צדקו - כאשר שומעים אוטוריטה ביטחונית בכירה שטענותיהם נכונה, ומתריע שאותם אנשים שישוחררו יצאו לחזור אל הטרור. בקשר לפרשת האחים עופר היה טעות מצידו לומר את מה שאמר. מדבריו עולים שע"פ השקפתו תקיפה של מערך הגרעין אינה רצויה, מאחר ולישראל בלבד אין את יכולת לעצור את התוכנית הגרעינית של איראן, במקרה הטוב רק להשהות אותה. תקיפה רק תעכב את התוכנית, אך ההשלכות שלה יהיו כניסה למלחמה אזורית, יתרה מכך מדבריו ניתן להבין: שישראל בעצם התקיפה תספק תירוץ טוב להמשיך להאיץ את תוכנית החימוש שלה ביתר שאת- וזו תהיה עבורם עילה מספקת לומר שהם הותקפו על ידי מדינה שעל פי פרסומים זרים יש לה גרעין ולכן אין לי ברירה אלה להתגונן.

עם כל הכבוד לאיש ובניגוד לרושם שיצרו דבריו , למיטב הבנתם של רבים המכירים את המטרייה-לא ראש המוסד הוא איש המפתח בהחלטה לתקיפה באירן, אלא הרמטכ"ל. בעקבות דבריו הציבור שם סימני שאלה על מידת האחריות של ההנהגה, ולכן זו פגיעה בביטחון המדינה, "ללא ספק".

הדברנות הפתאומית שקפצה על ראש המוסד שפרש- כנראה הוא אזרח חרד ומודאג לכן לא מובן מדוע החליט להטיח בדבריו נגד הנהגת המדינה באומרו ציטוט: "יש רדידות בדיון לגבי האתגרים הביטחוניים של ישראל,הם מנוהלים כולם בסיסמאות. איני כופר בסמכות ובאחריות של ראש הממשלה ושר הביטחון, הם אחראים. אבל כבר אמרתי שלפעמים שכל והחלטה טובה אינם קשורים בעובדה שאתה נבחר". נשאלת השאלה האם לו "מן הראוי כי ראשי מערכות הביטחון הבכירים הפורשים מתפקידם יגזרו על עצמם איפוק בדבריהם בכל הקשור לתחום בו עסקו עד פרישתם לפרק זמן מתאים? המוטיבציה שחלק מן הפורשים מפגינים מייד לאחר סיום תפקידם יש טעם נפגם וזה עלול לפגוע באיזון שיקול הדעת הלאומי. ולמי שהיה ספק בחשיבות חוק הצינון, הרי לאור הפטפטת האחרונה "הספקות הוסרו". האם אין די בהבעת מחאה מנומסת בפורומים סגורים?

הטענה שקברניטי המדינה ובראשם רה"מ ושר הביטחון עלולים לנסות ולברוח מהמשבר הצפוי סביב הכרזת העצמאות הפלסטינית למתקפה יזומה באיראן נשמעת כמו תיאוריית קונספירציה מופרזת. בניגוד לרושם שיצרו דבריו, הדיון העכשווי יוצא לגמרי מחדר הדיונים ועובר למרחב הציבורי.

כמה מאותם ביטכוניסטים, המכירים היטב את התמונה הכוללת טוענים שהדיון האסטרטגי שלפנינו מתנהל במרחב הזמן שבין ספט' 2007 שבו, על מקורות זרים, הפציץ חיל האוויר את המתקן הגרעיני בסוריה, לבין ספטמבר 2011, שאליו מוכוון המהלך הפלסטיני באו"ם. מה שאיננו יודעים הוא מה קרה בין לבין.

ולכן הם מודאגים מהסכנה שההכרזות כגון אלה שנשמעו בימים האחרונים חותרת תחת המאמץ הישראלי לדרבן פעולה בינלאומית אפקטיבית כנגד תוכניות הגרעין של טהראן. בלא חשש איראני אמיתי מהפצצה ישראלית ובלא הבנה במערב שישראל עלולה לשוב לגישת "בעל הבית משתגע", יהיה קשה לצפות לתוצאות חיוביות.

קיים הרושם שראש המוסד אימץ לחיקו את "דו"ח וינוגרד" שבין היתר מתריע : חובת הנאמנות העליונה של אנשי מקצוע היא למקצועם ולתפקידם ולא למי שמופקד עליהם או לארגון שבו הם משרתים. תמיד עדיף להתחיל בדיון ובהתרעה בתוך הארגון ובדרכים מקובלות. אולם, כאשר ממונה או ארגון פועלים לדעתו של איש המקצוע בצורה שיש בה נזק ממשי, עליו להתריע על כך ולא להימנע מעימות עם הממונים. על הפרק עומדת שאלה הרבה יותר עמוקה מזו של האזרח ראש המוסד לשעבר- שאלת אופי השיח האזרחי בישראל? למרות הביקורת, האם יכול להיות שבמקרה שלפנינו שהוא נכנס לקטגוריה אחרת, כזו שההיסטוריה מזמנת לנו פעם בדור.האם יתכן שראש המוסד לשעבר רואה בדמיונו את ועדת החקירה הממלכתית הבאה, מזמנת אותו לעדות ושואלת אותו מדוע לא התריע? יכול להיות שהוא חושב שעל הסיטואציה הנוכחית המציאו את המושג "זכות הציבור לדעת".

מאיפה שלא נסתכל על זה, משהו כאן עקום- דבריו גררו תגובות חריפות מאוד במערכת הפוליטית והביטחונית האם ששכח את כללי הדמוקרטיה? יש פה דבר מעוות ולא תקין, הדיון לגיטימי, אבל צריך להתבצע בדלתיים סגורות. מי שמחליט זה לא הפקידים:בין היתר נאמר: בהתבטאויותיו הפומביות גרם נזק חמור לביטחון המדינה ולפגיעה בכושר ההרתעה.עד רגע זה תוהים רבים בתוכנו מה היה המניע- אך מנגד זה מעורר תדהמה, מאחר והוא האדם שבמשך שמונה שנים הוא האחראי הראשי על עצירת הגרעין שלה ונהנה מההילה הזאת. הביקורת על היעדר התקדמות בכל הקשור לסכסוך ישראלי פלשתיני לא קשור לשמאל או ימין, על דרך קבלת ההחלטות, על התהליך, על הצורך הדחוף ביוזמה, וכו'. אלה דברים לגיטימיים לגמרי. טוב שנאמרים. שוב, גם במקרה הזה, לביקורת שלו יש שותפים רבים וזה איננו חדש.

ראש המוסד רוצה פוליטיקה, אבל לא יכול -האם החוק הדרקוני זה מה שמונע זאת ממנו ללכת לפוליטיקה? – יש להדגיש היום לא ניתן לדלג לאנשים ששירתו את מדינת ישראל עשרות שנים לעסקנות פוליטית בקלילות עליהם להמתין ולהתייבש במדבר הפוליטי שלוש שנים ארוכות. ומכיוון שזה המצב, אז הוא לפחות מדבר. עוד שלוש שנים אף אחד לא יזכור את הימים הללו, ההנחה היא שהוא פועל על פי צו מצפונו.

אנטישמיות בת זמננו

האנטישמיות החדשה דומה למה שהיה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל, "בעולם שגלתה ממנו הקדושה, האנטישמיות החדשה היא הגורם המאחד"

כדאי לשים לב, שהשמאל מפנה כתף קרה להתקוממות באיראן. המיליונים שיצאו לרחובות ערי איראן, כדי למוטט את משטר הדיקטטורה של האייאטוללות לא הפעילו אצל אנשי השמאל את מיצי הזעם ודמעות הסולידריות.

הם מפנים אהדה קרה, רווית אדישות, כלפי ההתרחשות המונומנטאלית, ומנצלים את הדרמה התקשורתית פוליטית, תוך שילוב רגליים, רגל על ברך, כדי לייצר את הספין הרגיל שלהם נגד ישראל.

השמאל במערב תמיד היה נדבך חשוב בחוסנם של המשטרים הטוטליטריים המדכאים: כך זה היה בימי ברית המועצות, ימי הדיקטטורה הנאצרית במצרים, סין המאואיסטית, קובה הקסטרואידית והיום משטר הצ'אביזם בוונצואלה, משטרו של אחמדינג'אד באיראן ומשטר ארגוני הטרור ברשות הפלסטינית. אמנם היחס למשטר אחמדינג'אד מסויג במידת מה. בכל זאת: הכחשת השואה, תליות בכיכר, איומי השמדה גלויים ואיסלאמיזם.

את היהודים שונאים על בסיס קבוצתי. "אך יש צורה חמורה במיוחד של דעה-קדומה והיא מופנית באופן כמעט מוחלט רק נגד ישראל, זו הדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. דעה-קדומה שמונעת על-ידי פאניקה. האמונות שלה הן כדלהלן: שהיהודים פועלים להשגת שליטה על העולם ולערעור יציבות העולם; שהיהודים הם חלק ממזימה לשלוט בגויים; שהיהודים מהווים איום תמידי לכל חברה שהם חיים בתוכה. המאפיין את האמונות האלה – שאין להן כל קשר למציאות. אין שום דבר דומה לדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. זוהי פנטסיה פרנואידית. הקשר שלה למציאות הוא כמו האמונה בעב"מים. אך הפחד שנמצא מתחת לפנטסיה הוא אמיתי.

האנטישמיות המניכאית הרואה ביהודים את כל הרשע שבעולם, ומכאן גם הבהלה מהמדינה היהודית כקולקטיב. "הרבה אנשים שאומרים שיש בעיה יהודית, יגידו גם שכמה מחבריהם הטובים ביותר הם יהודים. הליכה לעבר הג'נוסייד מייצגת פתרון לבעיה של קולקטיב, זהו פתרון סופי. זוהי מלחמה נגד רוע אפוקליפטי שיש אפשרות להתמודד איתו רק בדרך אחת – להשמידו.
"האנטישמיות של שנאת יהודים כפרטים על בסיס סטריאוטיפי דעכה. האנטישמיות שלא דעכה זו האנטישמיות המניכאית, שהיא המקור לדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. דהיינו, ראיית היהודים כאומה רבת כוח שכולנו בובות שלה, כולנו קורבנות של הרוע שלה. אחמדינג'אד בנאומו באו"ם ביטא את האנטישמיות הזאת: הוא אמר שכבוד האמריקנים והיושרה שלהם וכבודם של האירופים נפגע על-ידי קבוצה קטנה… האומה הגדולה נדרשת לציית לקבוצה הקטנה המודרכת על-ידי הרשת הציונית.

מאז תחילת שנות האלפים התפשטה רטוריקה במערב שכבר לא ניתן להבדילה מזו של אחמדינג'אד.אינטלקטואלים בעלי שם לא שונים כל כך באמירות שלהם מאחמדינג'אד. ברטוריקה של השנים האחרונות ניתן למצוא את כל האלמנטים של דעה-קדומה מבוססת תבהלה, המכוונת במקום ליהודים – לציונים. מדינת ישראל נחשבת לנאצית, כיוון ש" נאצי" זה אב-טיפוס של רשע.