האביב הערבי מתרחש גם בסוריה

הביטוי "האביב הערבי" הוא בלתי מוצלח ולא נותן לנו מפתח להבנת הצפוי בעתיד. מתוך ענני האבק של המהפכות עולה התעוררות אסלאמית, כשברוב המדינות אנחנו צופים לראות את הכוחות האסלאמיים כשחקן המרכזי בפוליטיקה המקומית. המציאות החברתית ששררה בערי סוריה ובדמשק בפרט לפני שנה בלבד התהפכה על פיה, בעשור שחלף מאז עליית בשאר לשלטון ועד להתקוממות, דמשק היתה לעיר מלאת חיים. תרבות הברים פרחה, התיירים פקדו בהמוניהם מלונות בוטיק ומסעדות, סטודנטים ערבים נהרו לעיר והסורים יצרו קשרים עם העולם החיצון. וכל זה למרות שמתחת לפני השטח התקיים פיקוח קפדני, בשאר אסד, שעלה לשלטון בסוריה בשנת 2000 אחרי מות אביו, ועורר תקוות עצומות במערב ש"רופא העיניים מלונדון" יעשה שלום עם ישראל ויביא בשורה לעמו נמוגה לעיני העם הסורי. זה תשעה חודשים מתנגשים סורים רבים, הנחושים להישאר ברחובות, בכוחותיו של משטר שאינו בוחל באמצעים בניסיונותיו לדכא את המרד באכזריות קטלנית, המפגינים ששאבו השראה מהאירועים במצרים ובתוניסיה, יוצאים לרחובות בשל סלידתם מהממשלה הרודנית ומהיעדר ההזדמנויות, ולאו דווקא בגלל המאבקים בין העדות. בשעה שזוועות המשטר הרודני נחשפות בכל התקשורת והסנקציות מכבידות קשות ובכך מגבירות את בידודה של סוריה, לא מן הנמנע שמצב הרוח צנוח פלאים, שירי מחאה נגד הנשיא אסד אינם יוצאי דופן בערי סוריה אך כאשר ילדים בלב הבירה מצטרפים גם הם לשירה מבינים עד כמה התפשט המרד. האירועים האלימים האחרונים קיבלו כעת גוון עדתי, כוחות הביטחון והבריונים העומדים בראש פעולות הדיכוי הם העלאווים. העלאווים גם מאיישים את רוב המשרות במגזר הציבורי - מקומות עבודה מבוקשים ביותר, במדינה שבה שיעור האבטלה הוא דו-ספרתי.

ככל שנמשכות פעולות הדיכוי, תנועת המחאה מקבלת אופי צבאי יותר. קבוצות מרופטות של עריקים מהצבא, שמכנות עצמן "הצבא הסורי העצמאי", החלו להגן על המפגינים בעזרת אזרחים מתנדבים. הם חמושים בנשק פשוט - תעוזתם אינה יודעת גבולות: הם תוקפים שוב ושוב את תומכי אסד, כיום הם מבינים כי מה שקורה שם הוא לא פחות מאשר אינתיפאדה עממית נגד משטר מדכא. אנשי ההתנגדות הללו יודעים כי מצבו של המשטר הסורי בעניין זה זהה למצבם של המשטרים שנפלו במצרים ובתוניסיה, אם לא גרוע ממנו. כיום הם מבינים כי מה שקורה שם הוא לא פחות מאשר אינתיפאדה עממית נגד משטר מדכא. אנשי ההתנגדות הללו יודעים כי מצבו של המשטר הסורי בעניין זה זהה למצבם של המשטרים שנפלו במצרים ובתוניסיה, אם לא גרוע ממנו.

הביטוי "האביב הערבי" הוא שגור בפי רבים אבל בהחלט זהו חורף העמים – האיסלאם עולה וסביר להניח שגם בסוריה הקבוצה האיסלאמיסטית תעלה. הקבוצות האיסלאמיסטיות במדינות ערב מאורגנות הרבה יותר טוב מהקבוצות החילוניות, הן ארגונים ממוסדים, עם תקציבים שקל להם להגיש מועמדות מסודרת לבחירות. ברגע שמדינות ערב עוברים תהפוכות של נפילת משטר רודני זה מתגלגל הלאה והן רוצות רעיון של שחרור והסרה של עול רודני. המשטר בסוריה נשען על מיעוט של 12 אחוז מהאוכלוסייה הנחשב לכופר באיסלאם וחלק ממשטר דיקטטורי שצריך להביא לנפילתו. הרעיון של האביב הערבי שרוצה להפיל רודן אכזר הוא זה שיפיל בסופו של דבר את המשטר בסוריה, נשיאה, בשאר אל-אסד, כבר מחשב את קצו לאחור. פרישתו העתידית, אם יצליח להיחלץ מן המדינה עם משפחתו בחיים, עשויה להיות חיקוי של המודל התימני. השגת הסכם שלום עם אסד, שיהיה כרוך בהחזרת רמת הגולן כולה לסוריה. הימים האלה חלפו מן העולם. ככל שאסד טובח עוד בבני עמו, כך מחריף היחס הישראלי אליו. הוא נתפש כעת כפי שהוא - עריץ צמא דם, שנפילתו תהיה בראש ובראשונה מכה לציר הרדיקלי שבנתה סביבה איראן, המשטר עשוי לקרוס לבסוף גם כתוצאה של שחיקה מתמשכת ומדממת , זו דעתי. "האביב הערבי" משתנה ממקום למקום בהתאם לתנאים הפוליטיים והחברתיים, אולם הם יכולים לאפשר לנו לנתח ולהבין את האירועים סביבנו טוב יותר. לאן יוביל אותנו בסופו של דבר? התשובה עודה חבויה בערפילי העתיד.