קשה להעלות את הכול על הכתב. קצרה היריעה, נושא השואה והגבורה שכל כך חשוב לגעת בו ולהעלות את המודעות בקרב הדורות הבאים. אני חש ומחויב שלא נעשה מספיק ,אני מגדיר את התחושה הזו כתחושה אמיתי של אבדן. השבוע, אני מוצא את עצמי מסתובב סביב הנושא דרך זווית אחרת, ומנסה לעורר ולהעלות את המצב של חלק מדור הניצולים אל אור התובנה. אסור לנו לשכוח את אלה שנרצחו על קדושת השם, ואסור לנו לשכוח, האנטישמים מתגברים בכל העולם.
אסור לנו לשכוח מה שעשו לבני עמנו הנצים המתועבים, ולכן חובה עלינו מחד גיסא לעזור לאנשים שחוו את התופת והזוועות.ומאידך גיסא מיתוס גבורה שימש מופת ומקור כוח לתנועה הציונית, אשר קמה להשיב את עם ישראל לארצו.
אפילו אז, בתוך ימי הזוועה התופת החשוכים היו אנשים שהצליחו לשמור על הגחלת, לעיתים רבות תוך כדי חירוף נפשם ...ואנו מצווים להנחיל את מורשת השואה והגבורה לדור ההמשך.
סיפורי ניצולי שואה הם טראגיים, מופלאים, וססגוניים אשר מצטלבים למסע זיכרונות חושפני ועוצר נשימה. שמצליח לרדת במעלית הלב אל עומק החשיכה ולהגביה עוף משם כשהוא מזוכך וצלול כל כך.
הניסיון מלמד שעם חלוף השנים יותר ניצולי שואה מרגישים גם בצורך לספר את חוויותיהם בשנות מלחמת העולם השנייה והם מכירים בחשיבות התיעוד של סיפור שורשיהם וקורות משפחתם ובהנחלתו לדורות ההמשך.
במשך שנים ארוכות ניסתה מערכת החינוך הישראלית להקנות לתלמידים את "מורשת וזכרון השואה" באמצעות מספרים גדולים ותמונת רוחב כוללות. הניסיון הזה נכשל כשלון חרוץ ופנה מקום להכרה כי דווקא הסיפור האישי מצליח להנחיל את זכרון השואה יותר מכל מיזם גרנדיוזי. תמונה אחת. עדות בודדת. סיפור מסויים. דווקא אלו מצליחים ברוב המקרים 'לשרוט' לנו את הדיסק, ומי שהדיסק האישי שלו נשרט חזקה עליו שיעביר את 'השריטה' הזאת גם לילדיו.
בשנים האחרונות רבים מבני הדור הראשון, והשני, לשואה מוטרדים מהיכולת לשמר את זכרון השואה ולא בכדי. הימים בהם אנו נמצאים הם חלון ההזדמנויות האחרון העומד לשרותינו, שכן בעוד שנים מעטות לא יהיו בינינו דמויות שיוכלו להנחיל את הסיפור המזעזע בגוף ראשון. זה למעלה ויותר משישים שנה חלפו מאז הסתיימה אותה המלחמה ארורה שהביאה בעקבותיה את האסון הגדול על יהודי אירופה, מסביבנו עדיין חיים מקצת ניצולים שעדין לא ספרו את סיפורם האישי לשום גורם אפילו למשפחה הקרובה. האנשים הללו שייכים לדור השתיקה שעקד את עצמו על מזבח זיכרונותיהם מתוך מחשבה שכך יוכל לגדל דור בריא בנפשו. הם האמינו שאין עניין להעביר לדורות הבאים את המרורים שממנו הם אכלו, ולמרות שאי אפשר לשפוט אותם על כך, אין ספק שמדובר בטעות איומה ונוראה מצדם. אין אפשרות להעביר זכרון מתוק מבלי להבין את יסוד המרירות, ואין דרך להבין את ראשוניות החיים וסוד ההישרדות שלנו כחברה מבלי להיחשף למציאות אותה חוו ניצולי השואה וממנה הם באו.
שנועדה לשחרר את אותם ניצולים סופית מן המשא הכבד של זיכרונותיהם ומצד שני להפוך את סיפורם האישי לתהילה חובקת כול.
הפחד של דור השתיקה לא פג אפילו לרגע אחד. מאחר והוא משליך אותם חזרה אל התופת ההיא.
זה נובע מהכעס הגדול שנמשך שנים ארוכות, ואולי עדין לא חלף עדיין. לזה יש להוסיף את הרגשות האשמה המצמיתים והדמוניזציה שמלווה אותם זה למעלה משישים שנה, שמוצא את ביטויה גם בסיוטי לילה חוזרים ונשנים במשך שנים רבות. לכן רבים רואים בזה בעצם כישלון חרוץ של החברה הישראלית שלא השכילה לדובב אותם לדבר.
במקום לענות את התשובה הפורמאלית היבשה ולברוח ולהתנחם, אנחנו יודעים שעובר עליהם גיהינום.יש כאלה בינהם שמרחיקים לכת, ולדעתם אין להם זכות קיום. יש בינהם החושבים שהם מפריעים לנו לחיות. אבל הכול ניתן לתיקון ואחרי אפלה תמיד בא אור, ושם בחוץ יש עולם יפהפה שמחכה גם להם ואם תיתנו לאהבה שלנו לחלחל לתוככם יש להם סיכוי מצוין להחלים.
אך בעל נשכך שהדור השני מדבר: וזכרון השואה נצרב בתודעה של החברה הישראלית על ידי עדויות של הניצולים שפרסו את חוויות הזוועה. והנחילו לדורות הבאים את מורשת השואה. בצד אלה תרמו המחקר ההיסטורי והאמנות לסוגיה - השירה, הספרות והאמנות הפלסטית לעיצוב זכרון השואה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה