תסכימו איתי שאמנם הכותרת ברורה ומודגשת, אך ההרגשה היא אין אונים!!!!!חגיגה או חינגה?
אלא זעקות שבר עם בסיס והדגשה, ילדים שגדלים עם דמות אב מפוקפקת, לעתים אלימה, נפקדת-נוכחת מחיי הילד/ה – למרות שומעים את זעקות התקשורת. הכותרות ומאמרי הפרשנות מתחרים זה בזה בחריפותם.
ההתעללות המינית כתסמונת של סודיות עבור הנפגע/ת קשורה הן לגורמים חיצוניים כגון: מצב סוציאו/ אקונומי, חברתי ועוד. לכן יש להן היבטים ספציפיים של סודיות באינטראקציות ההתעללות עצמה, בנוסף לגורמים פסיכולוגיים פנימיים. אונס בתוך המשפחה נהיה להיט בזמננו, החדשות מלאות בכך, אבות ואחים שפוגעים בבת המשפחה, המבייש מכל שהאבא מבצע והאח מצטרף. או אמא החזיקה אותי - ואבא אנס.
מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מדווחת, אחת מתוך שבע נשים המתלוננות על תקיפה מינית, חוותה גילוי עריות מצדו של בן משפחתה.
במקרים של התעללות ממושכת בילדים/ת מנסה הנפגעת לתקשר עם מישהו בתוך המשפחה או מחוצה לה, ולרמוז או לספר על ההתעללות אך אין אוזן כשבת!!! בפעמים רבות מספרות הנפגעות שכאשר ביקשו עזרה מאותם אנשים קרובים, למרבה הצער לא האמינו להן, קראו להן שקרניות או משוגעות, ואף הענישו אותן על דבריהן. בנוסף, גם סוכנויות חיצוניות אינן תמיד מאמינות לדבריהן אינן תמיד מאמינות לדברי הנפגעות. חוסר אמונה זה עובר כחוט השני, בסופו שלך דבר גם למערכת המשפטית.
גם ראיה רפואית ברורה של אונס עדיין אינה מהווה הוכחה משפטית לגבי זהות המתעלל. ולעומת זאת במקרי אלימות פיזית יכולים להישאר סימנים בולטים על גוף הנפגע/ת/.
במקרי אלימות מינית הסוד נשמר גם בשל העובדה שהאלימות היא כלפי איברים אינטימיים, שאינם גלויים. נפגעי התעללות מינית המודעים להליך הפלילי והמשפטי, לכן ברוב המקרים ימנעו, מהגשת
תלונה במשטרה אם אין הוכחות רפואיות
.
נפגעי התעללות מינית נאמר פעמים רבות, לא לגלות על כך דבר לאף אחד בתוך המשפחה או מחוצה לה. כי מה שמתרחש בתוך ההתעללות הוא הסוד בינו לבין המתעלל. סודיות מחוזקת, לעתים קרובות- לא מן הנמנע שמשתמשים באלימות, ואיומים, או ענישה.
קיימים מקרים שנערות צעירות מקיימות קשרים רומנטיים הכוללים יחסים בהסכמה עם בחור המבוגר מהן במספר שנים, וכאשר הן מבקשות לסיים את הקשר הבחור מסרב והנערה עשויה למצוא עצמה מקיימת יחסים נגד רצונה. במקרה זה נאלצת הנערה להתמודד עם ביקורת וחוסר אמון מצד החברה והמערכת המשפטית.
המקרה הגרוע ביותר הוא אונס קבוצתי-מלבד העובדה שאונס קבוצתי הינו בעל השפעה הרסנית על ההערכה העצמית של הנפגעת, לרוב מוצאת עצמה הנאנסת תחת ביקורת המציגה אותה לא כקורבן אלא כנערה מופקרת ולא פופולארית אשר "הביאה את זה על עצמה".
במחקרים שנעשו במשך השנים מראה שלאנסים סדרתיים המאפיינים הבאים: היסטוריה תעסוקתית טובה, מעמד בינוני ומעלה, רמה ממוצעת ומעלה של אינטליגנציה. כן נמצא, שלרבים מהאנסים הסדרתיים יש היסטוריה של מאסרים או אשפוזים קודמים, וליותר משלושה רבעים מהם יש היסטוריה של פגיעות מיניות בילדותם.
היום מקובל להסתכל על עבירת האונס כעבירת אלימות, המבטאת דחף לשליטה וכוח, ולאו דווקא כעבירת מין. רוב מעשי האונס אינם מתחילים בהתנפלות פתאומית, אלא בשיחה בין האנס לבין הקורבן.
ניסיון להוכיח חפותו של אנס על-ידי העלאת פרשיות על קיום יחסי מין מרצון נועד להטות את ההכרעה מן הנושא העומד לדיון, על-ידי הניסיון לשכנע כי אישה השוכבת עם פלוני מרצונה יוצרת בכך תשתית ראייתית שלפיה היא מסכימה לשכב גם עם פלוני ואלמוני. זהו ניסיון שלא יצלח, וראוי הוא שיידחה מכול. היעדר תלונה לבני המשפחה או למשטרה, תוך זמן סביר, בנסיבות של לחץ משפחתי או חברתי,
למשל בעקבות מעשים של גילוי עריות, או בשל פחד הוא תופעה שאינה בלתי מצויה או נדירה. שאלה דומה עלתה, לא אחת, במשפטים מן הסוג דנן. בתי המשפט זנחו את הגישה שלפיה אי-הגשה מיידית של תלונה פוגעת, מניה וביה, באמינותה של התלונה המאוחרת יותר. בדרך כלל צריך לבחון את הנסיבות לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, המחליט לאחר מעשה מה הדרך הנכונה אשר צריך היה לנקוט, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת. לא צריך להעמיד את המבחן על תבונה לאחר מעשה, אלא על מה שחש והרגיש הקורבן בעת ביצוע המעשה והשמעת האיום. בושה מפני היחשפות ציבורית, תחושת עלבון וקלון, חוסר רצון להתנסות במסה החקיקתית והמשפטית וטעמים כיוצא באלה, מעכבים תלונה ולעתים אף גורמים להימנעות ממנה. איום בהשמצה או בהוצאת לעז על קטינה, המושמע מטעם חבורת צעירים, יכול להיות אפקטיבי מאוד המשפט שהם חורצים על הקטינה יכול לקבוע את מעמדה ואף את קיומה החברתי, במסגרת שאליה היא משתייכת, לתקופה ארוכה, האיום יכול להיראות אפקטיבי, גם אם התבונה שלאחר מעשה מלמדת כי תלונה מהירה עשויה להפסיק התנכלות מתמשכת .
יש לפעול בשיתוף פעולה ולשלב בין הגורמים השונים בכדי לפעול למיגור נגע האלימות-ובהם ההסברה, התקשורת, האכיפה, החקיקה והחינוך,ראשית בבית ולאחר מכן במוסדות החינוך.על החברה לתרום את תרומתנו למלחמה בנגע זה, אני בטוח שערכאות הערעור ימצאו את הדרך להחמיר בענישה. וכאשר נגע האונס והאלימות פשט בקרבנו, חובה עלינו להכביד את היד, לא להסתפק במס שפתיים אלא להחמיר בענישה כבדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה