בכדי להבין את הדברים לעומקם עלינו להתבונן
ולפשפש בעברו של האיש. יש לציין כי נשיא רוסיה ולדימר פוטין היה בעברו איש ביון מקצועי.
בשנות ה-80 הוא שירת חמש שנים במזרח גרמניה מטעם ה-ק.ג.ב והיה אחראי בין היתר על גיוס
סוכנים והפעלתם. התכונות שרכש בעברו ובעיקר כאיש ביון באו לידי ביטוי כבר בעבודתו עם הנשיא ילצין כשהאיש
שעבד במנגנון של הקרמלין - ואפשר להקדים ולומר הם תתגלינה בבירור בעת כהונתו כנשיא בעתיד. תכונות אלה כללו יכולת לעורר
סימפטיה כוח רצון, איפוק והימנעות מחשיפת רגשות; דיוק וסדר וכושר ארגון, ונכונות ליטול סיכון מחושב. תחת הנהגתו של
הנשיא ילצין פוטין מונה לראש "שירות הביטחון
הפדראלי" FSB)מעין המקביל הרוסי
של FBI).
באוגוסט 1999 מינה הנשיא ילצין את פוטין לראש ממשלה, עם מינויו ציפו
מעטים שהיה כמעט פקיד אלמוני, ולא היה מוכר בציבור הרחב או בעולם, יצליח במקום בו נכשלו
קודמיו. יש הסבורים, כי המדובר היה בהפיכת חצר בעלת מספר שלבים בה הצליחו בכירים שחששו
מאי הסדר והאנרכיה אליה הידרדרה הפדרציה הרוסית, להדיח את ילצין ולמנות את פוטין במקומו,
על מנת שימנע את התפוררות המדינה, שנראתה איום ממשי בסוף ימי ילצין. בחודשי כהונתו
הראשונים כראש ממשלה הצליח פוטין ליצור רושם של אדם הדואג לחוק ולסדר במדינה שהפכה
לחסרת חוק. בתור ראש ממשלה נישא על גלי ההצלחה של מדיניותו בצ'צ'ניה, עוטה הילה של
מנהיג חזק המסוגל להבטיח ביטחון אישי וסדר במדינה, ומכאן נסללה הדרך והעלאת האפשרות
כי פוטין יירש את ילצין בתור נשיא הבא של רוסיה. ב-31 בדצמבר
1999 התפטר ילצין במפתיע, ועל פי חוקת הפדרציה הרוסית הפך פוטין לנשיא בפועל. וב-7 במאי 2000
מונה ולדימיר פוטין רשמית לנשיא רוסיה. ולדימיר פוטין, בשנתיים הראשונות לכהונתו הראשונה
כנשיא רוסיה נוצרה לו תדמית של נשיא חזק. בה בעת עורר ביקורת על התנהלותו כנשיא, הן
מצד מבקרים מבית והן מצד ממשלות זרות וארגוני זכויות אדם. יחסיו עם המדינות
שהיו בעבר בברית המועצות, ויחסיו עם אנשי העסקים המכונים "אוליגרכים", שנהנו
מהשפעה, עושר וכוח פוליטי וכלכלי בתקופת ילצין, עמדו אף הם במוקד הביקורת. הוא רדף,
כלא, והגלה את מתנגדיו והתייחס לביקורת נגדו כאל תעמולה אנטי רוסית .נעשו צעדים מבית
להשתקת הביקורת, ויש הטוענים כי רוסיה תחת שלטון פוטין הפכה ל"דמוקרטיה מנוהלת"
בה מרוכז הכוח הפוליטי אצל אדם אחד, ושלטת בה מפלגה אחת. עקרונות מדיניותו הכלכלית
היא שיטה בה שמור מקום חשוב לקפיטליזם של המדינה, תוך השארת מרחב לקפיטליזם הפרטי.
נמתחה ביקורת על "הליברליזם הדוגמטי",
שנועד באמצעים דרסטיים (מעין ריפוי בהלם) לבנות ברוסיה שיטה כלכלית בנוסח מערב אירופה
וארה"ב. בטענה שרוסיה אינה יכולה ואינה צריכה להעתיק את השיטה הכלכלית של ארצות
המערב המפותחות ועליה להשאיר מקום חשוב לפעילותה של המדינה בתחום הכלכלה – במיוחד בענפים חיוניים של הכלכלה בהם ניתן להשיג
רווחים לטווח ארוך בלבד, ולכן יזמים פרטיים
יירתעו מלהשקיע בהם. עיקר הכנסותיה של רוסיה מקורן בייצוא חומרי גלם ובראש וראשונה
נפט וגז. ירידה במחירי הנפט הביאה לטפיחה בחוב
החיצוני שהלך וטפח. עם חלוף המשבר בשוק האנרגיה העולמי בזכות העלייה במחירי האנרגיה בשוק והיציבות הפוליטית ברוסיה שהשפיעה
לחיוב גם על כלכלתה, חובה החיצוני החל לקטון .
אחד מלקחי המלחמה בצ'צ'ניה הוא חיזוק הממשל המרכזי
על חשבון הסובייקטים הפדרליים. לשם כך יזם הקמת גוף מרכזי בשם "הלשכה הציבורית
של רוסיה" שיפקח על פעולות החקיקה ופעולות הממשלות המקומיות בגופים המרכיבים את
הפדרציה הרוסית. כן הציע כי מושלי ונשיאי הסובייקטים הפדרליים לא ייבחרו באופן ישיר,
אלא הוא יהיה זה שיציע אותם, והצעתו תוכל להתקבל או להידחות על ידי בתי המחוקקים המקומיים,
ופעל למיזוגם של כמה מהסובייקטים הפדרליים. במדיניות החוץ של פוטין ניכרו מגמות של המשכיות, אקטיביזציה ושינוי.
בדומה לקודמו, אך ביתר שאת הוא ניסה לפתח קשרים עם המדינות החשובות במערב אירופה, עם
זאת, לא רק התרחק מניהול מדיניות פרו-אמריקאית, אלא טיפח קשרים עם המעצמה המתחרה באמריקה,
סין, וגם עם מדינות עוינות לארה"ב. הוא
ייסד ארגון אזורי – "פורום שנחאי" –
שכלל בנוסף לרוסיה וסין רפובליקות מוסלמיות סובייטיות לשעבר .השכיל לעשות
כאשר ביקר בצפון קוריאה – ארץ שבה ראשי המדינות של בריה"מ ורוסיה מעולם לא ביקרו.
וכן ביקר בקובה, בהצהירו כי ניתוק הקשרים ההדוקים מצד רוסיה עם מדינה זו בעידן הפוסט-סובייטי
היה "טעות היסטורית" הפגנת מדיניות חוץ עצמאית ובוטחת התאפשרה הודות לשיפור
במצבה הכלכלי של רוסיה, שהושג בזכות העלייה במחירי הנפט בשוק העולמי. שיפור הקשרים עם המערב בכלל וארה"ב במיוחד, ניכר במדיניותה
של רוסיה, בעקבות פיגועי הארגון האסלאמי הקיצוני "אל-קאעידה" ב-11 בספטמבר 2001 במגדלי התאומים בניו יורק. הוא מיהר להביע סולידאריות עם ארה"ב ולהציע את שיתופה של רוסיה במלחמה הבינלאומית נגד
הטרור. גם בזירה האפגאנית בתחילת המערכה שכוונו למיגור שלטון הטליבאן על שנתן מקלט
ל"אל-קאעידה" – הגדילה רוסיה את סיועה ל"ברית הצפונית". וזכה שהתבטאה
באספקת דלק, תחמושת, ועוד. רוסיה תחת שלטונו של הנשיא פוטין נתנה למעשה את הסכמתה למתן
בסיסים צבאיים לאמריקאים ברפובליקות סובייטיות לשעבר, הסמוכות לאפגניסטן כדי לאפשר
לארה"ב לפעול נגד הטליבאן. וזאת כנראה למודת הלקח מניסיונה המר ממעורבותה הצבאית
באפגניסטן בשנות ה-80. למרות שרוסיה לא שלחה צבא לכוח הרב לאומי שהוקם באפגניסטן בשלהי
2001. הסולידאריות של פוטין עם ארה"ב וסיועו במלחמה נגד הטליבאן נבעו מרגישותו
לטרור האסלאמי – אותו חוותה רוסיה בדמות הטרור הצ'צ'ני – ורצונו להרחיק את האיום האסלאמי
הקיצוני הן מרוסיה והן מגבולותיה הדרומיים של בנות בריתה הרפובליקות הסובייטיות לשעבר.
הרצון להצבת טילים אנטי בליסטיים בדצמבר2001 ע"י ארה"ב בעת שלטונו של הנשיא בוש
הבן לא התקבלה בעין יפה במוסקבה. בוש הדגיש כי אין
צעדו מכוון כלפי רוסיה- אלא: מערכות נגד טילים המכוונות נגד מדינות "הסוררות" של איראן. נושא הצבת מערכת
אמריקאית נגד טילים במזרח אירופה העיב על הקשרים
הרוסים-אמריקאים. עוד אפשר להוסיף, מתוך פרספקטיבה היסטורית, כי ההתחממות ביחסים בין
רוסיה לארה"ב בעקבות פיגועי ספטמבר הייתה קצרה, ורוסיה של פוטין חזרה בהדרגה לנהל
מדיניות חוץ שכוונה להאדיר את מעמדה כמעצמה גדולה. – מדיניות שלא תאמה ואף נגדה את
האינטרסים של וושינגטון.
מהשקפת עולמו של פוטין, ומתוך פרספקטיבה היסטורית
– ניתן להגיע, להערכה הבאה. קודמו בתפקיד הנשיא,
ילצין, ניסה לנהל את מדיניותה של רוסיה כאנטיתזה
לזו של בריה"מ (על אף שלא נטש לגמרי את המסורת הסובייטית. הדבר התבטא בתחום הפנים, בהשעיה זמנית של פעילות
המפלגה הקומוניסטית, בכלי תקשורת חופשיים, במעבר מהיר להפרטה ולכלכלת שוק – ובתחום
החוץ בניהול מדיניות ידידותית כלפי ארה"ב, עד כדי לפעמים הליכה בתלם אחריה. לעומת
זאת, פוטין, גיבש את מדיניותו כסינתזה בין התקופה הפוסט סובייטית של ילצין לבין התקופה
הסובייטית – וכל זה בלי לזנוח את המסורת הצארית.
ציד המכשפות ההומופובי שמוביל פוטין הוא ברר
היטב את היסודות החיוביים לדעתו, ואשר תאמו את אמביציות השלטון האישי שלו. בתחום
הפנים בדיעבד חזר פוטין לשיטת הדיקטטורה הטוטליטארית ופולחן האישיות של המנהיג שאפיינה את בריה"מ הסובייטית –בהשוואה לתקופת
ילצין, הוא צמצם למעשה את חופש כלי התקשורת,
במיוחד הטלוויזיה, פגע בחופש ההתארגנות המפלגתית,
והפך למנהיג אוטוריטארי-כריזמטי בעל נטיות
דיקטטוריות. ובכך חזור לשיטת הכלכלה הסובייטית,
מתוך מודעות להשלכותיה ההרסניות –
אך משיקולים של יעילות כלכלית וחיזוק כוחה של המדינה, הטיל פוטין הגבלות על כלכלת שוק.
בתחום החוץ בחר פוטין לנהל מדיניות שכוונה להחזיר לארצו את היוקרה כמעצמה גדולה ואף
שוות ערך לארה"ב, לפי מיטב המסורת הסובייטית –למרות פתיחות למערב ולארה"ב בפרט. לאחר הזעזועים וחוסר הבהירות
של תקופת ילצין, מצטיירת תקופת פוטין כעידן
של יציבות שלטונית בראשות מנהיג חזק, לפי מיטב המסורת הצארית/סובייטית. ובכך הנשיא אובמה
איננו ידיד, הרוסים והסינים הם בהכרח "הרעים", ופוטין עת עת הופך אויב. יש
לו יותר אמביציות אידיאולוגיות להיות מעצמת עולם כפי שהייתה ברה"מ לשעבר.
הסנונית הראשונה התבטאה בהכרזות לחוד ומציאות לחוד.
ההסכמות בין מוסקבה לוושינגטון לא קידמו בדבר
את סיום הסבל והמצוקה של ההמונים בסוריה. כמו כן סביר להניח שחומרי לחימה כימיים בכמויות מסוימות יוחבאו, יועברו
לידי שותפים של המשטר כמו חיזבאללה, או שכבר זלגו לידי חלק ממיליציות האופוזיציה. שנית,
98% מהרוגי המלחמה לא נהרגו כתוצאה משימוש בנשק כימי. על אף ההסכמות ביניהן, רוסיה
תמשיך לחמש ולממן את המשטר בהתאמה. בינתיים סופה של מלחמת האזרחים עוד לא נראה באופק
– לא נראה שהצדדים הלוחמים המרכזיים קרובים להתשה או להכרעה. פוטין, מעוניין בהישרדותו
של משטר אסד כדי להגן על ההשפעה והאינטרסים האימפריאליסטיים של רוסיה באזור. בעין אחת היא עושה עצמה דומעת לנוכח פשעי אסד ובעין שנייה קורצת בממזריות
שמביעה שביעות רצון מהמצב. רוסיה בהנהגתו של הנשיא פוטין מודעת לכך שמבחינת האירניים הם לא ממהרים לפצצה. מראות
השקפתם העכשווית אין שום יתרון בחצייה מהירה של הסף הגרעיני, מפני שיש לזה מחיר. אם
תהיה לאיראן פצצה, תהיה גם פצצה סעודית שתגיע לפקיסטן. גם מצרים חידשה את תוכנית הגרעין
שלה, שסאדאת קבר, למרות שהיא בפשיטת רגל. הם יודעים שלא תהיה רק פצצה שיעית, אלא גם
ערבית-סונית. תהיה גם תגובה מערבית קשה אם הם יעשו ניסוי גרעיני. הם רוצים טכנולוגיה
בחזית רחבה, קרובה לנקודת השבירה, אבל לא בוער להם להגיע אליה. השאלה היא אם אובמה
ופוטין יסכימו למצב כזה??? העולם עלה על איראן כי זו סכנה לעולם. הוא לא עושה לנו טובה,
אלא טובה לעצמו. הוא רואה באיראן קומבינציה מאוד מסוכנת של אמביציה אימפריאלית, להיות
ההגמון של המזרח התיכון. חלק מהדוקטרינה של פוטין להחזיר לעצמה את ההכרה המעצמתי- היא
לקרוץ לכוון מצרים לכן הביקור רמת הדרג הרוסית במצרים התקיימה על רקע הפסקת הסיוע האמריקני,
ורוסיה קופצת על ההזדמנות, רוסיה נוקטת בקו פייסני ומחבק.
ולדימיר פוטין הפך את רוסיה לדמוקרטיה של איש אחד
ועזר להציל אותה מאבדון כלכלי ודאי. במקביל לקח אותה לכיוון לא ברור, שבינתיים לא רואים
ממנה מוצא. הנשיא ולדימיר פוטין שואב השראה מסטוליפין, מתברר שיש לו אמביציות
מרחיקות-לכת. הצטרפותן של שלושת המדינות הבלטיות ושל מרבית מדינות "הגוש המזרחי"
לאיחוד האירופי, והמהפכות הצבעוניות שהתרחשו בשלוש רפובליקות סובייטיות לשעבר, פגעו
ביכולת ההשפעה הרוסית באזורים בהם השתרעה בעבר הלא רחוק ברית המועצות. ולדימיר פוטין,
שהקדיש את הקדנציה הראשונה שלו לשיקומה של רוסיה, יצא עם תחילת הקדנציה השנייה שלו
לקרב בלימה, במטרה למנוע את המשך התפשטות ההשפעה המערבית מזרחה. חשוב מכך – בקרמלין
סבורים כי המערכת העולמית החדשה עתידה להקשות על מדינות לקיים קשרים הדוקים עם מעצמות
משני הגושים, בפרט כשנוגעים הדברים למדינה הנמצאת בחצר האחורית של רוסיה. ועכשיו ולדימיר פוטין הנחוש באוקראינה, ובמיוחד בחצי-האי
קרים, עושה לו בית-ספר של הפעלת כוח. הגורם הכי פחות
יציב במשוואה היא כמובן אוקראינה, שם השתעשעו ברעיון ההצטרפות לאיחוד האירופי ולנאט"ו,
אך בה בעת הם נאלצו להתמודד עם החתירה הבלתי פוסקת של הקרמלין נגדם. לחץ מתמשך של ארה"ב
והאיחוד האירופי הביאו את אוקראינה לחתום על פרוטוקול לאכיפת תקני מכס קפדניים בינה
ובין מולדובה, למגינת ליבו שלנשיא רוסיה פוטין. אל מול ההתקרבות הברורה לארה"ב,
מנסות מדינות ברה"מ לשעבר לרקוד על כל החתונות – לצד שמירה על יחסים טובים עם
רוסיה. בתוך המאבק הבין-גושי המאפיין את המלחמה הקרה השנייה,
יש להניח שיימצאו פתרונות של פשרה בין ארה"ב ואירופה ובין רוסיה וסין. בתווך,
יקבלו העמים המקומיים תכתיבים שונים מן המעצמה הפטרונית שלהם, ויצטרכו להכריע בין קבלת
הגזרה לבין התקוממות כנגדה. בכל אחד מחבלי המריבה פוטנציאל האלימות הוא גדול ולצדדים
בשטח אין כמעט אפשרות למצוא פתרון טוב. אם כך יימשכו הדברים
יובילו לשפיכות דמים ועשויים להיות זהים לדיווחים שהגיעו מהאזור בתחילת שנות ה-90 העקובות
מדם. התנהלותו של הנשיא ולדימיר פוטין במשבר באוקראינה
שצבאו פלש לאוקראינה. וכלי תקשורת רבים, אלה הנחשבים למקורבים אליו, תיארו את הפעולה
הצבאית הרוסית כמבצע "שחרור" של האוכלוסייה הרוסית בקרים ולא כמבצע כיבוש
הם לא המציאות בשטח בלשון המעטה. העם האוקראיני לכוד
כעת כחיילים במשחק שחמט גלובלי, הם המפסידים האמיתיים. במקביל מוסקבה
יוצאת בגלוי נגד המתקפה של ארצות הברית על "צביעותה", בטענה כי היא נוקטת
מוסר כפול ובעודה מגנה את הגרעין האיראני, היא מעלימה עין מהצהרות הפרובוקטיביות שמגיעות
מקייב באותו הנושא. פלישת הרוסים לאוקראינה "היא לא סממן לכוח, אלא אות אזהרה
למדינות הסובבות. מוסקבה מפרה ברגל גסה את החוק הבינלאומי, לעומת
זאת כנראה הנשיא פוטין נעזר בצוות פרקליטים, שמפרשים עבורו את החוק הבינלאומי, בצורה
שונה מהדרך שבה המערב מפרש. השכילה מוסקבה לעשות כאשר היא מאשימה כי באוקראינה יש
"השתוללות של נאו-נאצים ואנטישמים", וכי הם פעילים במיוחד בקייב. התושבים באוקראינה
מודאגים, ושומרים לעצמם את הזכות להשתמש בכל האמצעים האפשריים כדי להגן על מולדתם. הדוקטרינה של
נשיא רוסיה מביכה בפשטותה הוא שואף לשמר ולפתח את מרכיבי העוצמה הרוסית, ומוכן להשתמש
לצורך כך במנופי כוח מגוונים, כולל אלימות. פוטין משדק נרטיבים
מגוחכים אך גם ריאליסטיים, שילוב נדיר בין פרופגנדה בסגנון סובייטי. פוטין הוא שחזור
של ברז'נייב, ומדמיין לעצמו שרוסיה תהיה בקרוב חזקה כמו ברית המועצות לשעבר.
בעוד שבאירופה נוטים להימנע מהטלת סנקציות על מוסקבה,
בוושינגטון נוטים להשעות את הסכמי הסחר וההשקעות עם רוסיה. בין היתר מתכוננים
להשעות את שיתופי הפעולה עם ממשלת רוסיה, שהיו חלק מתהליך לקראת קשרי מסחר וכלכלה עמוקים
יותר. הסנקציות המתוכננות נגד רוסיה כוללות: תרגילים משותפים,
וכן דיונים בוועידות משותפות. כעת זה ברור
שהמערב יחרים את ועידת ה-G8 שצפויה להתקיים בסוצ'י ביוני הקרוב.
לאור ההתחממות בחצי האי קרים והמתיחות המתחדשת בין
ארה"ב לרוסיה-המלחמה הקרה שוב כאן, וכולנו יודעים שבמלחמה קרה נלחמים קודם כל
על התודעה. אנו עדים לכך מפרשיות העבר העכשוויות -שיש מקרים שבהם הרוסים חוזרים לחשיבה
ולמנטליות של המלחמה הקרה וזו שלפנינו היא אחד מהן. "דיפלומטיה צריכה להתנהל בצורה
של אריה בעור של כבש ולא להיפך"." דיפלומטיה צריכה להתנהל בצורה של אריה
בעור של כבש ולא להיפך. אני סבור שרוסיה חוזרת למעמדה הצבאי-מעצמתי הקודם, כפי שהיה
בתקופת המלחמה הקרה ולראיה: רוסיה הודיע שהיא מפסיקה את הפיקוח הבינלאומי על
הטילים והמאגרים הגרעיניים. פורשת מטריה צבאית מעל חצי האי קרים. במילים אחרות, מוסקבה
רואה עתה את עצמה חופשית מכל ההתחייבויות הבינלאומית שהיא הסכימה עליהן עם ארה''ב.
פירוש הצעד הרוסי, הוא ביטולו של הסכם "סטארט" שנחתם בין מוסקבה וושינגטון
ב-1991, ואשר הגביל את מספר את מספר ראשי החץ הגרעיניים, הטילים הגרעיניים, והטילים
הגרעיניים המותקנים בצוללות, שמותר לצבאות רוסיה וארה''ב להחזיק. חתימת ההסכם לפני
23 שנה, היה האות לסיום המלחמה הקרה, והתחלת התפוררותה של האימפריה הסובייטית. הסיכוי להתערבות
צבאית של המערב באוקראינה לא קיים, וזה רק מדרבן את פוטין, שמנצל את הפלישה כדי
"לבחון גבולות" ולחזק את השליטה. בקרמלין לא מתרגשים
מהעקיצות האמריקניות. הפגיעה במוניטין לא מדאיגה את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שממילא
חושב שהמערב הדו-פרצופי לא באמת חושב על טובת ארצו. כך שעוד שבוושינגטון בעיקר מדברים,
הרוסים קובעים עובדות בשטח. המעבד הדגיש אם סבב הסנקציות הראשון נגד רוסיה ונגד
בכירים באוקראינה לא יעזור לפתור את המשבר במדינה ולא תהיה השפעה מידית, ישקלו להטיל
סנקציות נוספות על אנשי עסקים רוסים ועל מקורבים לנשיא רוסיה פוטין. מנגד סין הודיע
והדגישה כי הטלת סנקציות אינן הדרך הטובה ביותר כדי להביא לפתרון המשבר. "סין
מתנגדת לקלות בה מוטלות סנקציות בינלאומיות ובשימוש שנעשה בהן כדי לאיים מפני "נקיטת
פעולות". קוראת לכל הצדדים באוקראינה לפתור את הסכסוך דרך משא ומתן שקט ולהשיב
את הסדר לאזור בהקדם האפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה