הנשיא מורסי מדיח את הצמרת הבטחונית

המחיר הכבד ששילמו אזרחי מצרים על הביטחון האישי שלהם היה בין הגורמים המרכזיים למהפכת ינואר 2011 ולסילוק המשטר של מובארק. כדי להבין את נבכי המזרח התיכון - כולל את שורשי הזעזועים האזוריים, את המכשול העיקרי לשלום ואת פשטנות התקינות הפוליטית - יש להכיר את מבוך היחסים התזזיתיים, ההפכפכים והנפיצים באזור ובמיוחד  במצרים. מזרח התיכון מהווה זירה לרעשי-אדמה גיאו-פוליטיים מצפון אפריקה עד למפרץ הפרסי, הגורמים לקריסת משטרים מסורתיים ולנסיקת גורמים רדיקליים, דתיים וחילוניים, ללא שום קשר לסכסוך הערבי-ישראלי ולנושא הפלשתיני. אף משטר ערבי אינו חסין בפני "החורף הערבי" הגועש. יש בינינו החושבים שיש לעלות על "ספינת השוטים" המפליגה לעבר "האביב הערבי". רק לפני כמה שבועות לא היה ברור כיצד יתפתח המאבק בין  הנשיא הטרי המצרי מורסי למועצה הצבאית העליונה, ואם סמכויותיו של הנשיא יאפשרו לו לשנות את מדיניות החוץ והביטחון של מצרים באופן מהותי.

ביטחון הפנים הוא האיום המרכזי שמדאיג את הממשל החדש. שלושה אירועים אלימים שהתרחשו בשבוע שעבר מעידים על הקרקע הלא יציבה שעליה הוקמה הממשלה החדשה. הפעולה בדרום ממחישה את עוצמת המוטיבציה של המחבלים לפגוע לא רק בכוחות ישראלים, אלא גם במצרים הם הפגינו תעוזה ותכנון יוצאי דופן. הפיגוע הזה וקריאת התגר המפורשת מצד פעילי הג'יהאד העולמי על נציג האחים המוסלמים מוביל את הנשיא מורסי בעל כורחו למצב של חוסר ברירה לנוכח הכרזת המלחמה מצד אותן קבוצות חמושות על מצרים. לאחר האירוע הטרגי במשולש הגבולות בדרום במצרים לא עוצרים את הנשימה, וממתינים לראות כיצד בכוונתו של הנשיא מורסי לשקם את "מורא המדינה" בלי לדכא את האזרח.

האנרכיה בסיני מציבה בפני מורסי עצמו אתגר לא פשוט. כיצד ינהג במקרה של פיגוע ראשון משטח מצרים לשטח ישראל בתקופתו? האם יגנה אותו? מדובר בדילמה שהוא עוד יתחבט בה. באופן פרדוקסלי הכאוס בחצי האי סיני שגובר, מזרח התיכון שרותח בהשפעת המהפכות, היבא טריגר להדחת הצמרת הביטחונית במצרים. יתרה מכך הם נתפשים בארץ הנילוס כהשלמה הכרחית של המהפכה האזרחית. ניתוק הצבא מן הפוליטיקה, הגדרתה מחדש של המועצה הצבאית העליונה כגוף מייעץ אבל לא מחליט ויציקת תוכן ממשי לתפקיד נשיא המדינה כמפקד העליון של הכוחות המזוינים במדינה. ובכך תקע את המסמר האחרון בארון המתים במה שאנו מכנים המשטר הישן של מובארק. הדחת הצמרת הביטחונית אמש במצרים יש להניח שלא מדובר כאן ב"אהבת מרדכי" בלבד אלא גם ב"שנאת המן" אך מנגד כבר היום נשמעים קולות מקרב גורמים משפטיים בכירים במצרים שטוענים כי אין תוקף חוקי להחלטת הנשיא מורסי לבטל את התיקון לחוקה שאושר לפני שנכנס לתפקידו. מאחר והנשיא מורסי התחייב להגן על החוק ועל החוקה של מצרים, והצעדים שהכריז עליהם אתמול סותרים את התחייבותו.

חוקה מצרית חדשה טרם נוסחה, היקף סמכויות הנשיא עדיין לא ברור, ולפיכך לא ברור מה יהיה מאזן הכוחות בין הנשיא, הפרלמנט והכוחות המזוינים למרות מיני המהפכה שאירע אמש במצרים. בבוקר שלמחרת הדעות חלוקות האם הממסד הביטחוני ישמור על מעמדו המרכזי בתחומי מדיניות החוץ והביטחון (ובהגדרת הפררוגטיבה הממסדית שלו). יתרה מכך לא צפוי נטרולם הפוליטי המהיר של הכוחות המזוינים בדומה לזה שהתרחש בטורקיה. בואו ולא נשכח הטענות החשובות ביותר נגד טוהר כפיו של הצבא המצרי טמונה במעורבותו עצומת ההיקף בכלכלת מצרים. עד עצם היום הזה תפקידו של הצבא בכלכלת מצרים נותר בגדר טאבו בפוליטיקה המצרית. על-פי הערכות, הצבא המצרי מחזיק בנתח של 40%-25% מכלל הכלכלה המצרית. עם זאת, במשך 30 השנים האחרונות התעקש הצבא להסתיר את המידע בנוגע לאינטרסים הרבים שיש לו בכלכלת המדינה ועל כן הוא לא יוותר בקלות מאחר האחזקות הכלכליות של הצבא כוללות מגוון רחב ומפתיע של פעולות מניבות רווח.   

מבט נוסף שצרכים לתת את הגעת גם היום לאחר הטלטלה בצמרת הביטחונית במצרים הנשיא מורסי עדיין לא מחזיק בשלטון. סמכותו נותרה מעורפלת, ומותנית בהבהרות פורמאליות של חלוקת הסמכויות החוקתית במצרים ויישוב המאבק הפוליטי בין הכוחות המזוינים לבין האחים המוסלמים. עם זאת, אין מקום רב לספק, כי כל מעשיו מכוונים להעצמת כוחה של התנועה, ובכלל זה פעולה פרגמאטית לכאורה, הנדרשת להפסת דעתם של קהלים מבית ומחוץ החיוניים להצלחתו. גמישות פרגמטית איננה בהכרח מקבילה למתינות אידיאולוגית.  האם קיימת אפשרות שהאחים המוסלמים יפנימו בסופו של דבר סוג זה של מתינות בצורה מרומזת ואולי אף יתמכו בה במפורש? תוצאה זו אינה מחויבת המציאות, ויש סיבות טובות להישאר ספקנים!! לבסוף, תהא מסקנת הניתוח אשר תהא, יש לה השלכות מעטות לטווח הקצר על המדיניות הישראלית. כל עוד הסיכוי למתינות לא נפסל בבירור כפועל יוצא של פעולות האחים המוסלמים אשר טרם התבססו בשלטון במצרים באופן מלא, ובפרט כל עוד שחקנים בינלאומיים מרכזיים אחרים ממשיכים להאמין, כי הפרגמטיזם האיסלאמי עשוי לגבור על העיקרון האיסלאמי, על ישראל להמשיך ולנקוט מדיניות של הסתגלות מחושבת ונכונות לשתף פעולה. לישראל אינטרס כפול: אופרטיבית - שמצרים תפעל בסיני נגד הברחות אמצעי הלחימה לעזה ואסטרטגית - שתמשיך לשמש שותף מרכזי בציר הערבי המתנגד לאירן. אין לישראל יכולת להשפיע על החלטתה של מצרים, אבל ייתכן, כי מערכת היחסים שתתגבש בין ישראל למצרים החדשה תהיה מרכיב בהחלטה המצרית ביחס לאירן. בנוסף יש להדגיש שמרכיב מרכזי בזהותה של מצרים הוא ראייתה את עצמה כמדינה הערבית המרכזית ומנהיגת העולם הערבי.

הצרה הגדולה באמת מבחינת ישראל היא המתרחש בסיני. גורמי טרור עולמיים מיקמו בסיני שלוחות. תחנות משטרה מצריות נמצאות תחת התקפות חוזרות ונשנות האם אלה ימים של שקט שלפני סערה? העצמת הפרופיל התקשורתי בנושא האיראני בארצות הברית ובישראל, לאחר כישלון השיחות עם איראן בעניין הקפאת תכנית הגרעין, המצב בגבול הצפון בסוריה, והטלטלה שעוברת מצרים, בסיני מתנהלת רשת ענפה הברחות נשק אסטרטגי שיוכל לפגוע בכל נקודה בישראל שבה עוסקים במקביל הן בחמאס בעזה והן בחיזבאללה בלבנון הנשק זורם כמעט באין מפריע. בינתיים האזור ממילא לא שקט היא תזכורת נוספת למלחמת הצללים שאין בה הפוגה.

אחת השאלות המרתקות שמעלה המצב החדש במצרים קשורה ליחסים בין רצועת עזה לשכנתה מדרום תחת שלטון האחים המוסלמים. לכאורה, החמאס בעזה ותנועת האחים המוסלמיים חולקים את אותה אידיאולוגיה שתי התנועות הפאנטיות לא מייחסות חשיבות משמעותית, אם בכלל, למבנה המדינתי. הן דוגלות בשלטון של חליפות על כל המרחב האיסלאמי. האם זה אומר שהמצרים יעודדו את החמאס לנקוט קו תקיף יותר כלפי ישראל, לעומת השלטון עד כה? כנראה שכן. בכל מקרה, המצרים, שכיבו לא מעט סיבובי אלימות בין ישראל לרצועת עזה יתקשו לשמש כמתווכים מעתה והלאה. בטח לא השלטון הרשמי, אם כי המסד הצבאי המצרי ממשיך במגעיו עם ישראל. יחד עם זאת, נשיא האיסלאמיסטי לאומני, לצד פרלמנט הנשלט בידי האיסלאמיסטים, יחזקו את התפיסה לפיה תפקידה הנכון של מצרים בסבב סכסוך עתידי, שמקורו בעזה, לא יהיה עידודה של הפסקת אש, אלא דווקא תמיכה, הלכה למעשה, בגורמים האיסלאמיסטים בעזה חרף העובדה שחמאס שולט בפועל בעזה מאז שנת 2007, לא החמאס הוא שהכתיב את האירועים האחרונים, אלא דווקא הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני ו-ועדות ההתנגדות העממית. לא זו בלבד שהחמאס לא יזם את מתקפות הטילים, הוא תמך בפומבי בחזרה מהירה לרגיעה. אך בעוד שלחמאס לא היו ייסורי מצפון כלשהם על דיכוי הפת"ח בכל אמצעי אפשרי, הוא לא גילה נכונות להתייחס באותו האופן לג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני או לוועדות ההתנגדות העממית. קיימת דינמיקה פוליטית ברורה במצבים של סכסוך בלתי פתור, המעניקה לגיטימיות לשיח ולפעולה המעצימים את מרכיב העימות. מצב זה מעמיד את הנושאים בנטל השלטון בעמדה לא נוחה עד בלתי אפשרית בכל הנוגע לנקיטת אמצעים חריפים כלפי אלה החופשיים יותר לפעול על סמך נטיותיהם האידיאולוגיות ביחס לישראל, ואשר אינם מטרידים את עצמם יתר על המידה בהשלכות הרחבות של עמדתם. חמאס מעולם לא התפשר על תוכן האידיאולוגיה הקיצונית שלו, אך הנסיבות שבהן הוא פועל כפו עליו לעיתים קרובות להפגין מידה מסוימת של פרגמטיזם בהתנהגותו.