המשלחת הישראלית לאולימפיאדה חוזרת מלונדון בידיים
ריקות, בעוד מדינות בסדר גודל של ישראל ממשיכות להוסיף מדליות אולימפיות לרזומה. הכישלון
בלונדון היה כתוב על הקיר, הוועד האולימפי
והיחידה לספורט הישגי. אלה חתומים על כישלון השגת המדליות בלונדון-אכזבת לונדון התחילה
עוד לפני ההכנות האולימפיות. בעשרים השנה שחלפו מאז עלתה הג'ודוקאית
"יעל ארד" ועמיתה לנבחרת אורן סמדג'ה לפודיום בברצלונה שמר הספורט האולימפי
הישראלי על יציבות. התבוסתניות הזו מחזירה את ישראל הספורטיבית לתחילת שנות ה-90 לתקופה
שבה לא היינו זוכים במדליות. היום אחרי לונדון 2012 שוב עולה השאלה שנשכחה בעוון המדליות:
למה הם ולא אנחנו? לגבי התקשורת גם היא איננה יכולה לצאת נקייה מהעניין-עיתונאים
ופרשנים מתלהבים, חסרי משקל סגולי, אבל נפוחים מרוב חשיבות עצמית, ניפחו לנו את השכל
בהגדרת ציפיות גבוהות. וכהרגלם במעש כעת הם הראשונים לנתץ את הגיבורים, שהם עצמם פארו
ערב התחרויות. הכישלון של זרזירי עט שמנפחים לנו את השכל במדורי
הספורט ועל רכילות שעושים פוזות של יודעי דבר ונותנים ציונים כאילו הם המציאו את הספורט
צריך להיפסק. נפיחות עיתונאיות. שמשיעים רעש גדול, מותירים אחריהם
ריח רע, שמתמוגגת במהירות. לנו הצופים מותר לכתוב על זה לא חילול הקודש. לא מדובר פה
בהאשמה של רב בניאוף, אלא בביקורת שבעקבותיה יש לתקן את כל הלקויים.
אז מה עושים שנכשלים? שוב, שתי ציפורים במכה: הרי
לכם "עריפת ראשים" כדי להראות שיש מחיר לכישלון, ובהחלט יש מקום לריענון
בתפקיד אחרי ארבע אולימפיאדות. אין פה דחיפה למצוינות, אבל יש כאן הרבה תירוצים וניחומים.
יש להודות אין מה לצפות ממדינה שבאמת נזכרת פעם בארבע שנים שיש לנו ספורטאים, ואין
זה סוד שמדינת ישראל לא משקיעה בענפי
הספורט אין פה לא כסף ולא תרבות ספורט- כאשר לא משקיעים
אין תוצאות והגיע הזמן לתת על זה את הדעת. זו לא חוכמה להיזכר
פעם בארבע שנים שיש אולימפיאדה. מומחים יסברו: בין היתר שוב
על בעיית השירות הצבאי שעוצר את ההתקדמות ועוד תירוצים לא הגיע העת למתן השערות ורצוי
לבדוק מה הסיבות לכך שמדינות אחרות בסדר גודל של ישראל מצליחות יותר. האם יש להן מכנה
משותף? ומה אפשר לעשות כדי להידמות להן? נקודות
אור היחידה שענף השחייה עשו מה שציפו מהם וקצת מעבר. כך גם בהתעמלות אומנותית נשים.
עם הספר לא תמיד עולה בקנה אחד עם יהדות השרירים,
למרות הכוונות הטובות של אבות הציונות. ראשית כל חשוב להבין מה אמור להיות מקומה
של ישראל בכל הקשור לזכייה במדליה. האם באמת ישראל אמורה בכלל לזכות במדליות? היום מתברר שלא ניתן לסמוך על מודלים שנועדו לחזות
את כמות המדליות שבהן תזכה כל מדינה. מאחר ועפ"י מודלים אלה ישראל אמורה לזכות
בממוצע בשתי מדליות בכל אולימפיאדה וכנראה כאן הטעות. תרבות עיגול הפינות חייב להפסק-ספורט זו עבודה קשה, סיזיפית ורוב הזמן
- נטולת זוהר ותהילה. ולכן המטרה מכאן והלאה חייבת להיות
יותר נגישות ואמצעים פיננסים והמשוואה ברורה: ככל שיותר אנשים ייחשפו לעיסוק בספורט
מסוים כך מבחר הכישרונות הפוטנציאליים גדול יותר והסיכוי לגדל אלוף מתעצם. המטרה - חייבים
להביא יותר ילדים ובני נוער לעסוק באותם ענפים שבהם מדינה כמו ישראל יכולה להיות בצמרת
העולמית. יש, כמובן, גם צורך בתשתיות, במתקני אימונים ובמאמנים ברמה גבוהה, אבל עוד
לפני הכל - במודעות ובהחלטה לתעל את המשאבים הקיימים. נכון, גם אז ישראל לא תהפוך לאימפריה
אולימפית, אבל לפחות תיצור סיכוי לצעד משמעותי קדימה.
בנבחרת השייט שזה היה ענף המוביל נחלנו כישלון
חרוץ-אנחנו רואים כמה קשה להשיג מדליה, אלה שחתמו על התכנית המקצועית הזו הם
המאוכזבים ביותר יתרה מכך האם הקריטריונים שנקבעו לבחירת הגולש היו נכונים? בינוניות
איננה לא להגיד נו-נו-נו אי עמידה בציפיות, חשוב איך ניתן לתקן ולשפר, וכן לחפש מה
השתבש. כאשר בכיר במשלחת טוען בטלוויזיה כי
תהליך האימון התקופתי נעשים ללא מתודולוגיה מובנת וניתוח תהליך האימונים נבחרות רק
בהתאם ליכולות ולמוטיבציה של הספורטאי והמאמן הרלוונטי. שההכנות היו פחות טובות - למה
הוא התכוון? ומה ניתן לעשות הלאה? ומדוע איש לא טיפל בזה לפני התחרויות? יש לעשות
בדק בית מול הציפיות, חיפוש מה השתבש, זיהוי בעיות בטרם האולימפיאדה ולא בדיעבד.
לי קורזיץ הודתה "נכשלתי" המטרה היתה לנצח.
היא לא ניצחה. היא סיימה תשיעית ושישית בסיכום הכללי. בניגוד למנהליה היא איננה מתלהבת
מ"מקום מכובד". למרות שיש פה משאב טבעי של 200 קילומטר חוף. יש פה ענף שלקח
אליפות עולם ב-1969, כשהספורט הישראלי עוד היה על העצים ,הענף הזה היה אמור אחרי הזהב
באתונה ואינספור אליפויות העולם ואירופה - להשיג לבדו - שתי מדליות זהב.
חמישה ספורטאים שלח איגוד הג'ודו ללונדון, משלחת
הג'ודו הישראלית סיימה את דרכה באולימפיאדת לונדון 2012 בטעם חמוץ בלי מדליות, תקווה
שמהולה באכזבה. אבל כולנו יודעים, בעצב רב, שנשמע את המילים איפון
או ווזארי רק בעוד ארבע שנים. רק באולימפיאדה הבאה בריו.
נכון: צריך לשפוט את הספורטאים
לפי מבחן התוצאה, ומנגד לשפוט את העסקנים לפי מבחן התוצאה ומה היו הגורמים לכישלון
הצורב, הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי לצערנו נשארו הרחק מחוץ לפודיום. הזירה האולימפית, היא המקום היחיד שבו מותר לנו לרגע
אחד, פעם בארבע שנים, לזנוח את האידיאולוגיה ואת המאבק לעולם טוב יותר, ופשוט להתמסר
בהתענגות טוטלית לרעיון של מצוינות. האולימפיאדה היא אחת הבמות היחידות שבהן אנחנו
יכולים לחגוג, בלב שלם, דווקא עם המנצחים, עם החזקים, עם הצעירים, עם אלו שמצליחים
לשבריר שנייה לגעת בנשגב. כשמדובר בקדמה מזוקקת, טהורה, של ניצחון הגוף והרוח
על פני חוקי הפיזיקה הפשוטים, אי-אפשר שלא להתמסר אליה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה