הביקורת מוצדקת כאשר אנו אומרים שמערכת הביטחון נכשלה כישלון מחפיר בכל הנושא הקרוי עיסקת החייל החטוף גלעד שליט-החל מהחטיפה ועד היום.
מעל הכל הדילמה היא קשה ובמיוחד כאשר מדובר- שהעמדה שמציבה מערכת הביטחון באמצעות לובשי המדים מול ההנהגה המדינית מעוררת דאגה עמוקה בלשון המעטה.
בתחילת מאה העשרים השכילה להבין התנועה הציונית שמול שכנינו שהם גם אויבנו אין אופציה של חולשה, וכניעה לסחטנות.
העיקרון הזה בא לביטוי בשורה ארוכה של מאורעות, ולשמחתנו אף הניב הצלחות מסחררות די להזכיר את "מבצע אנטבה"-למרבה הצער היו גם כישלונות כואבים הבולט מכולם הוא כמובן: "רצח הילדים במעלות"
ולמרות הכל כבר משחר הציונות היה ברור לכל בר דעת שאם חס וחלילה ניכנע, ונאפשר לאויב להשיג הישגים בתחום זה המילויים באלימות, סחיטה ואיומים נסכן את עצם קיימינו במקום הזה.
לומר שזה היה קל נחטא לאמת, הגישה הזו לא הייתה מעולם פשוטה להגשמה- ולכן לצידה שילמנו מחירים כבירים בחיי אדם.
הנחלת התבונה והאמונה שלא ניתן לסחוט את ישראל באמצעות איומים, ואלימות- היא זו שאיפשרה למדינה להתפתח ולשגשג ולהגיע לימים האלה.
בין היתר היא שימשה אתראה,וכן מנע לשמחתנו אין ספור ניסיונות חטיפה כולל טרור ועוד.
לכן קיימת הביקורת המוצדקת שדווקא מערכת הביטחון היו אמורים לייצג את עמדת התבונה קרת המזג וחסרת המניעים הזרים.
והכוונה היא:שמן הצדק היתה חייבת להעמיד אופציה צבאית קונקרטית במקרה שלפנינו. אך מי שלא נעשה כך ההנהגה נמצאת בלבטים שקשה לתאר אותם.
כדאי להזכיר שהמקרה שלפנינו זה לא אנטבה, או ביירות- המקום הוא בחצר האחורית שלנו כמה קילומטרים ספורים מכוחותינו בשטח. יש להדגיש מהלך צבאי היא הדרך המועדפת בכל זמן במידה שישנו תנאי בסיס למימושה..
נכון הדבר לא ניתן להשיג מודיעין בעזה, כפי שצה"ל וכוחות הביטחון משיגים מודיעין בהיו"ש. אך מנגד ראשי מערכת הביטחון והנציגים הרשמיים מטעמה- מחוייבים מן הסתם להבהיר להנהגה שללא שליטה אבסולוטית בשטח נגרמת בסופו של דבר פגיעה פטאלית לביטחון המדינה.
ומשלא יצאה לפועל האופציה הצבאית- לפנינו משא ומתן מתיש, שבסופו משלמים מחיר יקר על כישלון שמירת החיל וחטיפתו בידי טרוריסטים
ההסתכלות על אירוע החטיפה חייבת לבוא מנקודת מבט שמבטאת מעגל אסטרטגי שלם שנקודת הבסיס שבו היא מניעת חטיפה, ומאחר ולא הצלחנו במשימה זו חייבת בבוא העת על הכרזת החטיפה לצאת בפעילות מדינית מסיבית להחזרת החייל הביתה-אך למרבה הצער גם כאן נכשלנו.
ישראל ניצבת בפני הכרעה שאיננה פשוטה בתכלית, מדובר בהכרעת ערכית לצד הכרעה ביטחונית כאחת.
מבחינה ערכית מחובתה של המדינה לשמירת חיי אזרחיה בכלל וביתר שאת שמירת חיי לוחמיה.
בכל הקשור לנושא הביטחוני כבר נאמרו הדברים !!!
נקודת המבט שממנה אנו מתבוננים מהצד לעבר מה שקרוי "עיסקת החייל גלעד שליט" היא מעוותת את תמונת המציאות הנוכחית.
אנחנו נמצאים זה זמן רב בנקודת חולשה שבה מתקיימת זעקת כאב מתוך עומק המסתור שנמצא החייל החטוף, וכל זה כשהמפתח לפתרון לא מצוי בידינו.
הדיונים התכופים והאינטנסיביים שהתקיימו בימים האחרונים בניסיון לשים קץ ולהביא לסיום את "עיסקת גלעד שליט" ממחישים לכולנו שוב ושוב את חובתה המוסרית העליונה של המדינה לחייליה ואזרחיה, ולכל אזרח הנשלח מטעם המדינה למשימה בהוראתה החובה הזו היא חובה שאין חשובה ממנה.
הכל, אבל הכל, ובכל מחיר זו לא התשובה הנכונה- את המחיר צריכה הייתה ישראל לשלם קודם כדי למנוע את החטיפה, משנכשלה עליה לעשות הכל בכדי לחזיר את החייל גלעד שליט למשפחתו אבל לא בכל מחיר!!
