השבוע ימלאו שלשה עשרה שנים מאז נשא איתן הבר, ראש לשכתו של רבין, את ההודעה הדרמטית והמרה על רציחתו של ראש ממשלה בישראל- ובכך שינה המרצח הנתעב יגאל עמיר את המציאות הפוליטית והחברתית בארץ. השנים שחלפו מעידים כשנים שסועות בחברה שאנו חיים בה, הקרעים אינם קרומיים עור וגידים כפי שזה היה מצופה- החברה הישראלית עדיין שסועה וקשה לראות באופק שינו מהותי , למרות כל הדבורים שאנו שומעים ועדים להם.
תושבי ישראל מרכינה היום ראש לזכרו של ראש-הממשלה, יצחק רבין ז"ל. הדי היריות אשר רצחו את ראש-הממשלה לפני שלש עשרה שנה עדיין מהדהדות באוזנינו. רעידת האדמה שהתחוללה אז, עדיין מרעידה את אמות הסיפים. זעקות השבר אשר נשמעו בהיוודע הרצח עדיין מעוררות צמרמורת. מאז לא חזרנו לאיתננו.
רצח זה זעזע את המדינה, אל בצער הוא לא הביא לעריכת חשבון נפש נוקב בנושאים רבים. במהלך השבוע המציין את רצח רבין יתקיימו אירועי זכרון רבים ומגוונים. עלינו להתמודד עם משבר המנהיגות ולהניח יסודות לתיקון. זו הזדמנות פז לקחת אחריות ולעשות חשבון נפש לאומי לא כדי להתחשבן על העבר ואחד עם השני.
רצח רבין מהווה קו פרשת מים בחיי האומה ומאז נדמה שהחברה הישראלית נמצאת בעיצומו של משבר זהותי - ערכי מתמשך.
יש לחפש דרכים חדשות להגדרת הזהות הישראלית. אחד הסימפטומים המרכזיים של משבר הזהות של החברה הישראלית הוא המנהיגות הישראלית הנחשפת יותר ויותר כנגועה בשחיתות, אופורטוניזם, סקטוריאליות ועוד.
אחד מיסודות המתח בין דת ומדינה/ דתיים וחילוניים הוא קיומו של פער בין הפרקטיקה הדתית, המתקיימת בעיקר אצל הדתיים ובין הרוחניות והחסד המשמשים מושא לחיפוש, יש לפעול לצמצם עד כמה שניתן את הפער העמוק שקיים בחברה בין שני האסכולות- הדתיים, והחילוניים עקב רצח רבין ז"ל. יצירת תרבות יהודית-ישראלית, היונקת מהפרקטיקה ומהטקסטים מבלי לדבוק רק בטקסים.
יש למעט בביטויים כגון: "ארץ מובטחת" "ארץ על תנאי" "סכין בגב האומה". ביטויים אלה רק מפלגים ומוסיפים אש למדורה.
יום הזיכרון לרצח- הוא לא פולחן אישיות ליצחק רבין, לפיכך יש לעסוק בנושאים ממלכתיים; איך זה קרה ולמה זה קרה.
להימנע עד כמה שאפשר מלהציג תכנים מעוררי מחלוקת- לעומת זאת להתמקד לבעיות הקשורות למציאות הבעייתית ולאווירה האלימה הקיימת במדינה גם היום ולהגיע לעמק השווה. טוב וחשוב להתווכח אבל גם לחרוק שיניים, לנשוך שפתיים ולהמשיך יחד, כדי להגיע למטרה המשותפת, כאשר טובתה של המדינה קודמת לכל חשבון אישי ומפלגת.
מאז רצח רבין- קיים שתי תפישות תרבותיות מנוגדות, וקשה מאד לאחד אותם- המעמיק בין הימין לשמאל, ובין דתיים לחילוניים. שתי קבוצות אלה נאבקות על זהותה הקולקטיבית של החברה הישראלית, כשהחלום הנכסף של האחת מהווה חלום בלהות לשנייה.
מי שזוכר את ההלם, את הזעם, את אי האונים, את הבכי, את האבל, שפקדו אותנו בימים ההם, הופכים כיום לימים אדישים וחוסר עניין, ואירועי הזיכרון הופכים יותר ויותר למופעי בידור.
אנחנו או ליתר דיור חלק מאיתנו נתונים בעיצומו של מסע השכחה. עיקר מסע ההשכחה הוא הסטת מוקד הזיכרון מן הרצח הפוליטי ומשמעותו "רבין האיש". זה מצליח בצורה יוצאת דופן; אם בימים שלאחר הרצח יכולנו לומר את המילים החריפות והנכונות כל כך "נזכור מי רצח, נזכור ולא נשכח", הרי שהיום סביר שדבריו היו מוטבעים במבול של גינויים; אחדות האומה היא צו השעה - וצו פיוס. חלק מאיתנו הפך את היום העצוב הזה ליום פוליטי, ובכך שאינו שייך לכלל העם ובכך הפילוג מתעמק
אנו גאים בהיותינו מדינה דמוקרטית, מתן חופש הביטוי. איננו חופש להסית!!!אינו החופש להטיף נגד הדמוקרטיה!!! איננו החופש לסכל מהלכים פוליטיים באמצעות רצח או באופן בלתי חוקי!!! לדמוקרטיה חוקים וכללים ברורים. אנו בחרנו בדרך הזו מתוך בחירה חופשית - לקבל את ההכרעות.. כל אמירה, כל הטפה, כל התבטאות וכל עמדה צריכות להיאמר מתוך שיקול דעת, מתוך זהירות ומתוך אחריות. חילוקי הדעות הן חלק ממהותנו, אך למרות חילוקי הדעות בחברה הישראלית המשותף בתוכנו רב מן המפריד. צריכה להיות הכרה בלגיטימיות הממשלה ובהחלטותיה, הכרה בלגיטימיות של דעות ועמדות שונות. יכולה להיות מחלוקת על מדיניות הממשלה, אך לא על חוקיות החלטותיה.
על החברה הישראלית לעלות על דרך של פיוס לאומי- וחובת כולנו לאתר את מי שלא הפיק לקחים ולזהות מפגעים בחברה אשר אינם תופסים את מלוא המשמעות ממעשה הרצח הנורא ולעקור מן השורש.
רצח ראש-הממשלה אינו שייך למחנה, לכתה או למפלגה זו או אחרת. רצח ראש-הממשלה נוגע לכל אזרח ואזרח. הוא אסון לאומי. רצח ראש-הממשלה הינו עניין הנוגד את המוסר, את המצפון, , את האמונה היהודית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה