אפיזודה חולפת

קדימה נוסדה מידה רבה כמפלגה של איש אחד. אלמלא שרון הקים אותה, היא לא היתה קמה.
שרון ניהל אותה ביד רמה. הוא היה מקור הסמכות שלה. הקמפיין שלה התבסס כולו עליו. הוא
המוסד העליון של המפלגה, הבוחר לבדו את הרכב הרשימה לכנסת. הוא מגלם את דרכה המדינית. שרון לא הציג דרך מדינית, אלא הסתפק באמירות כלליות ומעורפלות. המסר של מפלגתו היה שיש
לסמוך על שרון. התמיכה הגדולה בקדימה התבססה, במידה רבה, על אמון זה.

מפלגת קדימה של היום היא אופורטוניסטים של שחיתות ומשחקי כבוד, אין לה שום כריזמה או איזה אינטילנציה יתירה. איננה מבטאת הלך רוח אוטנטי בקרב חלק ניכר מהציבור.

"קדימה" עשויה להיות אפיזודה חולפת. אין טעם להתעלם מהצלחתו המדהימה של אריאל שרון להפיץ את מרכולתו הקלוקלת לציבור הבורגני. סיעת קדימה איננו מבטיח במיוחד וכבר ראינו סיעות כאלה נוסקות ואחר-כך מתרסקות. נכון שקיימת אסכולה כזאת בציבור שעברו הסבה לעידן הטכנולוגי ודורשים בגלוי לקיים את זכויות היתר שלהם. אבל כוחה של "קדימה "הוא מנופח מאוד על רקע הבסיס החברתי שלה, ויש להניח שהסיעה תתכווץ באורח משמעותי בכנסת הבאה. בעיקר בגלל השחיתות שדבקה בה ומנהיגותו המפוקפקת של העומד בראשה .

מנגנוני ההשמדה העצמית "בקדימה", ופרשיות השחיתות תוביל בסופו של יום לאיבודן. חרף הדעות הקדמות – יש לקבל את התוויות שקדימה היתה מפלגה זמנית לצורכי בחירות בקדנציה שחולפת.

אין למפלגת קדימה מכנה משותף ברור,ובודאי אין לה בסיס חברתי מוצק ואוריינטציה פוליטית שמקובלת על המעמד הבינוני הישראלי. כמו נצי העבודה ומתוני הליכוד בעבר, קדימה מבקשת לנכס לעצמה שטחים כבושים רבים אבל לשלם עבורם מחיר מינימאלי בדם ובתמיכה בינלאומית.

היא איננה משרתת את רוב בוחריה במדיניות הכלכלית/ חברתית, למרות שיעדיה הם לייצוב המשק ולמניעת אינפלציה במחיר חברתי נסבל מבחינתה,אך מנגד תוך התעלמות מהשכבות החלשות ובידודן הפוליטי תרבותי גם יחד.

קדימה משלמת מס שפתיים לאזרחים הערבים אבל איננה חותרת לשוויון, היא מנסה לרסן את גילויי ההתנגדות הפלסטינית לא בהצלחה גדולה בלשון המאטה,לכן התפוררותה כורח היסטורי.

התנהלותה של "קדימה" רחוקה מלהיות מופת לדמוקרטיה. היעדר תכנית מדינית והסתפקות ב"סמוך" היא תופעה תרבותית שלילית.

האידיאולוגיה של "שטחים תמורת שלום" קרסה לחלוטין, לאחר שנוסתה והתברר שאף היא חלום באספמיה. במיוחד לאחר ההינתקות מחבל עזה, הסכם אוסלו קרס, כיוון שהפלשתינאים לא התכוונו לקיימו ולא קיימו אותו אפילו יום אחד. בסיס ההסכם היה התחייבות לשים קץ למאבק המזוין, ופתרון הסכסוך בדרכי שלום. מאז הסכם אוסלו, לא זו בלבד שהטרור לא פסק אפילו ליום אחד, אלא שהוא הגיע למימדים שלא היו כמותם מאז ראשית המפעל הציוני והסכסוך הישראלי ערבי התעצם ביתר שאת.

אך מנגד יש לומר בגלוי- שגם האידיאולוגיה של א"י השלמה כצו אופרטיבי למימוש, כמעט ואינה קיימת עוד, למעט בקרב מי שדוגל בה מתוך אמונה דתית. כל התקוות אודות גיבושו של רוב יהודי מאסיבי שיאפשר קיומה של מדינה יהודית תוך מתן זכויות אזרח לפלשתינאים, או אודות פשרה פונקציונאלית, אוטונומיה וכן הלאה, התבררו כחלומות באספמיה.עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון הוא ביטוי אוטנטי להלך רוח של חלק גדול מהציבור הישראלי. לכן כולם מבינים היום שאין אפשרות לקיים מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית בלי לחלק את הארץ ולוותר על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

המסקנה המתבקשת שהצד השני לא מבין שאנחנו כאן בשביל להישאר, לא ייתכן שנאמין לצד הערבי מבלי שנבחן באופן מהותי לאיזה כיוון הם הולכים. גם באגף הימני של המפה הפוליטית הייתה התפכחות, ארץ ישראל השלמה הפכה לאידיאל שלא ניתן להשגה אלא במחיר שלא ניתן לשלם אותו מבלי להפוך למדינת "אפרטהייד".. המנהיגים כיום הם פרגמאטיים ולא רק אידיאולוגיים. מנהיג צריך לסמן ולהתוות את הדרך,שהיא דרך עקרונית וערכית.

המאבקים בצמרת מפלגה צצים מעל השטח, הם נתפסים כאיום על יציבותה, אבל מסתבר שב"קדימה" יש דווקא כאלו שמרוצים מהמתחים הפנימיים שמתחילים לבצבץ ,לאחר תרדמת ארוכה ההתמודדות מביאה להתעוררות-בשטח כבר אפשר לראות את ההשלכות.

בין הטוענים לכתר מתחילות ההשמצות ההדדיות לצוץ. כמו שר הפנים וכן שר לביטחון פנים, גם שני המתמודדים הפוטנציאליים האחרים על ראשות קדימה –שרת החוץ ושר התחבורה– מבינים כי כדי לנצח, עליהם לעמוד במשימה אחת: חיזוק כוחם בקרב חברי קדימה. אפילו שרת החוץ לבני התנערה משנת החורף שאליה שקעה, והשמיעה את דבריה בהקשר לפרשיות השחיתות.
הניגוד בין הבועה ששמה קדימה ובין יחסו של כלל הציבור הישראלי זועק לשמיים. בעוד במגרש המשחקים של המפלגת רוחש וגועש בימים האחרונים, המערכת הפוליטית כולה מגלה אדישות כלפי ההתרחשויות הפנימיות במפלגת השלטון. מלבד העיסוק הבלתי נמנע במלחמות הצמרת בקדימה, אף אחד בציבור הרחב או בתקשורת לא באמת מתעניין ולא שואל מה קורה במעמקי האדמה של המפלגה.
התהייה מתעצמת כאשר נזכרים כי רק לפני קצת יותר משנתיים זכתה קדימה לחיבוק חם ואוהד של התקשורת וחלקים גדולים בציבוריות הישראלית. את השלטון היא קיבלה בבחירות 2006 על מגש של כסף, ללא מאמץ ניכר מצד אנשיה או המנגנונים שלה. היום כך נדמה, היא זוכה בעיקר לבעיטות וסטירות. די להתבונן בסקרים המתפרסמים מעת לעת כדי להבין כי הציבור הישראלי מאס בקדימה ובמה שהיא מייצגת. בשבוע האחרון עלתה התזזיתיות המפלגתית מדרגה נוספת, מדובר בקדימון ליום הדין, ההתארגנויות הדילים והקומבינות.