לזכר הנופלים
זכור אלוהים
את בניו ובנותיו אשר חרפו נפשם במאבק על המדינה - בדרך
את חילי צבא-הגנה-לישראל אשר נפלו במלחמות ישראל.
יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה
וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכות הכבדות.
יהיו גבורי הדרור והניצחון הנאמנים והאמיצים
חתומים בלב ישראל לדור-דור.
ההנצחה הינה מילוי החוב המוסרי של המדינה לנופלים שהקריבו חייהם למען הקמתה וקיומה.
ההנצחה, מעצם הגדרתה, חורגת ממעגלי הפרט ומקבלת משמעות ציבורית. היגון והשכול הם נחלת הקרובים ביותר וחלק מצנעת הפרט. בניגוד להם חייב הזיכרון להיות נחלת החברה כולה ולהוות חלק מן הזיכרון הקולקטיבי של העם כולו.
היום בעידן האינטרנטיות יש לאנשים זהות וירטואלית. הם נכנסים לצ'טים, מנהלים בלוגים, מדברים במסנג'ר וחברים ברשתות חברתיות. זוהי במה ראויה לשמה שנביע את דעתנו הפומבית ויכולת התקשורת הבלתי מוגבלת שהאינטרנט מספק, לצד שמירה על מעטה האנונימיות.
השנה אנו מציינים 60 שנה למדינת ישראל, אלו 60 שנים של זיכרונות, זיכרונות של אנשים. ביום הזיכרון, ננציח את העבר, נרגיש את ההווה ונביט קדימה כלפי העתיד.
הזמן אינו מתחיל בעבר, עובר להווה וממשיך לעתיד. הזמן מתחיל בהווה ומתפצל בו זמנית גם לעבר, גם להווה וגם לעתיד. או אולי נכון יותר לומר שהזמן מתחיל בנצח שהוא ההווה של הווה ומשם הוא מתפצל אל העבר, אל ההווה ואל העתיד שאנחנו מכירים. לתפוס את מהלך הזמן שבין זיכרון להיסטוריה: זה האתגר שמציבה היום כל מלחמות ישראל, ממלחמת הקוממיות ועד עצם היום הזה.חשיפה לכל, אך למרבה הצער המלחמות הנמצאות באיזור הדמדומים, עלינו להפוך אותם למודעות עצמית ולא להצדיק אותם בשם זהות זו או אחרת. אסור להתייחס אליהן כאל פרשנויות ומתודות היסטוריות. יתרה מזו אין דרך לחסום, הרי המציאות שנוצרה עדיין איתנו, איתה השאלות המרכזיות. מלחמת מגן או לא,להחזיר את השטחים עם לאו וכך אלה ואלה. ואובייקטיבי המשמעות אינה "נשאבת" אלא מובנית בתהליך הפרשנות. אך משמעויות מובנות שכאלו אינן בלתי מוגבלות. כאשר מפרשים עוולה הפרשנות היא תכליתית.
אנחנו חוזרים לשאלות היסוד איך התגלגלנו לכך שהתשובה לשאלה הפכה עניין של חיים ומוות.
במרכז הוויכוח האמור מצד אחד, מלחמת העצמאות והנכבה, מדינת כל-אזרחיה לפי השקפה של הפוסט ציוני, והשמאל הישראלי. ומצד שני מדינה יהודית ודמוקרטית שרוב הציבור היהודי הנאור עומד מאחוריה. הניסיון והחוויה עצמה של הישראלים בשטחים אחרי 1967 הלכו לאיבוד במרוצת השנים. בעיני הערבים המשתתפים בוויכוח, מאז 1948 הכל נסב שישראל בחטא נולדה, ראו בכיבוש פרק נוסף בלבד במדיניות של דיכוי עם, והמטרה היתה להוכיח את עוולות הציונות או לחלופי לא להצדיק את תקומת עם ישראל בארצו. ומנגד אלה שראו את תפקידם כשומרי החותם של הזהות הציונית וראו בכיבוש שהמציאות הכתיבה, ובמלחמה שנכפתה על ישראל.
ההיסטוריה מוכיחה שאכן, לא היה מנוס מתחיית ישראל בארצו ללא מלחמה העצמאות. ידוע ידעו צוררי ישראל, כי כדי להשמיד את עמנו עליהם תחילה להכרית את מעיינות רוחו, ועל כן תמיד ביקשו לעקור מן השורש את פרי הגותו ומסכת מוסרו הכתובה.
עם שקם מאשפתות האפר לתקומה, וניערו מעל עצמם את האפר על חורבן העבר, והקימו את בנין ההווה
ומתוך האין יצרו יש. זו תעלומה מופלאה של הציונות איך הצליחו בעלי השכול העמוק והנורא לא רק שלא ליפול ולהישבר , לא רק להישאר עמידים ויציבים, אלא לבצע את הקשה מכל, להפוך לעם ומדינה.
פתרון לאומי-מדיני של בעיית היהודים הוא הפתרון היחידי,ולא כעסם הלא מוצדק נגד מדינת ישראל ביום חגה, וזאת על-ידי אי-הנפת דגלי הלאום. בעיני השמאל הקיצוני, ישראל כמדינה יהודית היא לצנינים כבר מזמן. תוקפי המדינה מימין טועים בגדול, מפני שהמדינה בעצמה נפלה קרבן למעשי ממשלות ישראל לדורותיהן. כי מה זו מדינה, אם לא עם פלוס ארץ פלוס ריבונות – ובשלושת אלה בדיוק פגעו ממשלות אוסלו. גם יורשתה, המכהנת עכשיו, מאיימת על המדינה בכוונותיה ובתכניותיה להקים מדינה פלשתינית בלב הארץ. מי יישאר להניף את הדגל העברי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה