תנועות חוץ-פרלמנטאריות במצב "פוליטי משברי". והשפעתן של התנועות הללו על גיבוש המדיניות בזירה הפוליטית בישראל של היום רבה מאוד.
הוויכוח היה רק בשאלה אם הן מביאות נזק או תועלת.
עצם הדיון הוכיח כי הדעה המקובלת היא שאותן תנועות חוץ-פרלמנטאריות אכן הצליחו להשפיע לא רק על דעת הקהל הישראלית אלא גם, ואולי בעיקר, על מדיניות הממשלות במקרים מסוימים.
בעוד שבשנות השבעים והשמונים התאפיינו בעלייתן של תנועות ששורשיהן ומרב פעיליהן נטועים בציבור הרחב, דוגמת-"גוש אמונים" – "שלום עכשיו"- "הפנתרים השחורים " ובמיוחד ידועה לחלק מאיתנו "תנועת המחאה של מוטי אשכנזי" לאחר מלחמת יום הכיפורים ומחדליה, הרי ששנות התשעים הביאו למרכז הבמה תנועות, ארגונים ומכוני מחקר פרטיים בעלי סדר יום אידיאולוגי שבכולם עולה המרכיב האקדמי או הביטחוני על זה העממי. לפתע עלו לכותרות גופים כמו ´המועצה לשלום ולביטחון´, ´מרכז שלם´, ´חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי´, ´מכון ירושלים לחקר ישראל´, ´מרכז אריאל למחקרי מדיניות´ ואפילו ´הקשת הדמוקרטית המזרחית´ שמאחורי חזותה העממית היא תנועה שעיקרה אנשי אקדמיה. הארגונים והתנועות העממיים הקלאסיים המשיכו אמנם בפעילותם, וקמו חדשים כ´שנית גמלא לא תיפול´, ´נשים בירוק´ ו´נשים בשחור´, אך את מרכז הבמה תפסו אותן תנועות פרטיות אך בהחלט ממוסדות. גופים אלה עוסקים בבעיות אקטואליות מתוך מטרה לתת להן פתרונות אד-הוק. יותר מכך: הם נוסדו מתוך מגמה אידיאולוגית, ולכל אחד מהם כיוון מסוים לפי ההשקפה האידולוגית.
בעשור האחרון נמנעו אמנם ממשלות ישראל מלהיעזר במכוני מחקר או תנועות חוץ-פרלמנטאריות המזוהים עם המחנה הלאומי, אך מקבליהם המזוהים עם מחנה השמאל קיבלו יותר מדריסת רגל בעיצוב המדיניות הישראלית, בעיקר בשאלות הרות גורל כמו גבולות והתהליך המדיני, לכן קם המחנה הלאומי ואולי בצדק שדבריו לא נלקחים בחשבון בשאלות הרי גורל למדינת ישראל.
הדוגמה הבולטת ביותר להצלחתם של דמויות מרכזיות מהשמאל לעצב את מדיניות הממשלה, עיצוב במובנה הדרסטי ביותר של המילה, היתה שילובם של שני אנשי אקדמיה מאוניברסיטת חיפה, ד"ר רון פונדק וד"ר יאיר הירשפלד, בצוות משא ומתן סודי, תחת שרביטו של יוסי ביילין ובידיעתו של שר החוץ דאז שמעון פרס. הגו ויזמו את הסכם אוסלו שאומץ בידי ממשלת רבין והפך לתוכנית המדינית של הפלג השמאלי במפה הפוליטית. ולעומת זאת התנועות והמכונים מימין, , מסתפקים בלמזער נזקים ובהשפעה נקודתית. ביטוי לכך שהצלחת התנועות החוץ-פרלמנטאריות הימניות ביטול כוונתו של רה"מ יצחק רבין לפנות את ההתיישבות בתל-רומיידה שבחברון בעקבות טבח הערבים במערת המכפלה בחברון ע"י ברוך גולדשטיין, והאטת קצב ההתקדמות של הסכם אוסלו על ידי יצירת דעת קהל שמנעה התקדמות מהירה לכיוון הסכם הקבע. בדיעבד יסכימו כולם שהסכם אוסלו הביא על ישראל רק אסון והרוגים משני הצדדים.
טענתי כי הימין והשמאל כשלו בניסיונותיהם ליצור כאן חברה שראוי לחיות בה, והחברה בישראל נמצאת בין המייצרים.
רבים בשמאל מייחסים חוסר הבנה של המשמעות החברתית לפעולותיה של הימין, ודן לחומרה את כוחות הימין אשר "ניתקו עצמו במודע מהחלומות והתקוות המשותפות לחברה הישראלית". כך או כך, הם מציגים בפנינו חזון קודר: אם לא תתעשת החברה הישראלית ותפעל בדרך המוצעת לה, הרי שהיא עומדת ליפול בידי אויביה חלילה. אליטות אלה הם צעירים בעלי דיבור זריז מאד, חקייני וריק, עם מעין פיקחות שדית מהירה כשד. הם חלק משכבה בורגנית שפיתחה אמביציות מרקיעות שחקים.
ואז נשאלת השאלה מה הוא הימין בישראל, שכביכול מציג אופוזיציה לכך? השמאל טוען: הימין הם שלוחיהם של אליטות ימניות, שנועדו לנכס לטובת האליטות את העם המנוכר, שאינו אוהב את האדונים המקוריים. אין דמוקרטיה כלל, אלא רק חזות שלה, והימין הישראלי הוא רמייה, כשאנשיו מצטיירים יותר מכל כפה ממלל, מכונות מלל רמייה ריק בשרות נישול עם שכן, והבונוס - האדמות השדודות שכבשנו אחרי מלחמת ששת הימים, לפי טענת השמאל.
אזרחי ישראל ומדינות העולם חייבים להבין שאויבינו תוקפים אותנו ואז מגלגלים עיניים כשאנחנו מחזירים, כאילו רק להם מותר. הם מביימים ומשקרים במצח נחושה. ובגלל אוזלת יד של מדינת ישראל בתחום ההסברה. עלינו להתעורר ולעשות משהו בנדון. לנצל כל במה בינלאומית אם אזרחי העולם יבינו שהפלסטינים מרמים אותם, ומראים להם נקודת מבט מעוותת וצרה של המציאות, שמדינת ישראל שולחת דלק ותרופות למי שמפגיז אותה מדי יום. לכן חייבת לצאת קריאה לכל האנשים היצירתיים שלנו (ויש המון) לעשות מעשה, להתגייס לקרב התקשורתי על עתידה של מדינת ישראל. כי זה כיום שדה הקרב החשוב ביותר. ושם כל אחד יכול לתרום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה