עלינו לא להאמין להצהרות בומבסטיות, במילים גדולות או בביטויים מרשימים שאין להם שחר.
במקום זה חשוב להיות ראלי, לחולל שינויים בצניעות ובפשטות. פחות זיהום וסכנות, יותר הקפדה על בטיחות , זה העיקרון שחייב להנחות את מקבלי ההחלטות בכל הדרגים.
שינוי מתחיל קודם כל במעשים, ובהקניה של הרגלים. ורק לאחר מכן אפשר להגיע לסיסמאות. יש לראות את איכות הסביבה והבטיחות כמכלול כולל שאחד תלוי בשני, ואינם תחומים מנותקים, למרות ההפרדה שקיימת במרבית המגזרים האזרחיים.
תיקון מפגע בטיחותי יכול למנוע נזק סביבתי, לכן בטיחות ואיכות הסביבה בהחלט הולכים ביחד. אי לכך צריך לראות איך שני הנושאים משתלבים ויוצרים רווח כפול. ובכלל החומרים המסוכנים הם אתגר לא קטן לאלה העוסקים בדבר מדובר באחסון בטוחתי של פסולת רעילה ומסוכנת לשלום הציבור.
המטרה שהפסולת תגיע לאתר, בלי הפתעות מיותרות בדרך.
מאז הקמת רמת חובב כאזור תעשייה, וכאתר לאחסון פסולת רעילה, לוו אותה מאבקים ציבוריים ופעילויות של גופים שונים כגון:המועצה האזורית רמת נגב, החברה להגנת הטבע, גרינפיס, אדם טבע ודין ואחרים.
מסקרים ומדו"חות שבוצעו בשנים האחרונות ( 1998-2001) ומתלונות הציבור, מתברר כי במהלך עשרים שנות קיום האתר, נגרם נזק סביבתי מקומי ואזורי רחב ממדים ובלתי הפיך המתבטא בזיהום קרקע, מים ואוויר בחומרים מסוכנים ורעילים וזאת כתוצאה מהפעילות התעשייתית ובשל אי נקיטת אמצעים משמעותיים למניעת היוצרות הזיהום וטיפול בלתי הולם.
מחקר בעניין ההשפעות הסביבתיות והבריאותיות של האתר על תושבי האזור הראה כי קיים קשר בין מגורים בקרבת האתר לבין תמותת תינוקות ומומים מולדים לגבי האוכלוסייה הערבית הבדואית אשר חיה בכפר הלא מוכר ואדי אלנעם הסמוך לאתר. נוסף על בעיות הבריאות שנובעות מהשפעה מצטברת של חומרים מסוכנים, מצויים התושבים בסכנה מתמדת של תקלה באתר, המוגדרת כאירוע חומר מסוכן. למעלה מ 5,000 תושבים בשני כפרים בלתי מוכרים (ואדי אלנעם וואדי אלמשאש) מצויים בתוך רדיוס של 5 ק"מ מהאתר - רדיוס המוגדר ע"י המשרד לאיכות הסביבה כרדיוס סיכון. לא קיימת באזור מערכת לגילוי מוקדם והתרעה, ולכן לא קיימת אפשרות אמיתית להבטיח פינוי בזמן במקרים כאלה. גם תרגילי פינוי לא נערכו עד כה.
בחלק ניכר מתלונות התושבים בשנתיים וחצי האחרונות (60-70%) נמצא כי מקור הריחות ברמת חובב. על פי הנתונים ניתן לראות כי בחודשי הקיץ והסתיו קיימת עליה חדה בתלונות מסוג אלה.
- כישלון בבחירת המיקום: ממשלת ישראל קבעה בזמנו כי אזור רמת חובב ראוי להקמת מפעלים כימיים עקב ההנחה שסלע התשתית באזור אטום לחלוטין בפני חלחול מזהמים. מבדיקות הידרולוגיות שנעשו לאחר הקמת האתר התברר כי זיהום תעשייתי מתפשט תת-קרקעית לכל הכיוונים בשל סדקים בשכבות הסלע.
- המתכננים חשבו ש-12 ק"מ מבאר שבע הם טווח בטוח. מתברר שהגזים הרעילים שלעתים מלווים בריחות חריפים מדלגים על תריסר הקילומטרים הללו בקלילות ומגיעים למקומות מרוחקים כמו ירוחם, דימונה ואפילו שדה בוקר, לא כל שכן לבאר שבע, ליישובים הבדוויים הסמוכים (שגב שלום ומאהל שבט עזאזמה) ולמחנות צה"ל. מסקנה: בטווח 20 ק"מ חשופה האוכלוסייה להרעלה.
- אזור התעשייה הוקם על אגן ההיקוות של נחל הבשור שזורם מערבה לעבר הים התיכון וקשור תת-קרקעית לאקוויפר החוף (מאגר המים העיקרי לארבעה מיליוני תושבים). את הזרימה העילית אפשר (אולי) לסכור, אך את החומרים הכימיים שנעים באטיות מתחת לפני הקרקע שום דבר לא יעצור. לו מיקמו את האתר קילומטרים ספורים מזרחה, מעבר לקו פרשת המים, היו התרכובות הרעילות מוצאות את דרכן לכיוון ים המלח. מסקנה: המתכננים לא בדקו דיו.
- כישלון סילוק החומרים הרעילים: במיתקן היחיד בארץ לטיפול בפסולת רעילה שנמצא ברמת חובב (ומגיעה אליו רק 25% מכלל הפסולת הזאת) התרכזו ב-25 השנים האחרונות מאות אלפי טונות של חומרים רעילים שלא סולקו ולא טופלו. הרעלים הללו קבורים באדמה בחביות שמרביתן התפוררו והחומרים שבהן יחלחלו לקרקע.
- כישלון בריכות האידוי: עד היום לא נמצאה דרך לטפל בשפכי המפעלים. הללו מוזרמים לאגני אידוי ופולטים חומרים רעילים בליווי צחנה נוראה. אומרים שהכל נובע מהחלטה שגויה על ניקוז משותף.
- בעיית הניקוז המשותף: וריכוזי בתוצרי המפעלים, החליטה המועצה התעשייתית לנקז את שפכי המפעלים דרך צינור מרכזי לאגני האידוי. ההחלטה גרמה לערבוב חומרים ממפעלים שונים ולהיווצרות תרכובות שאיש אינו יודע כיצד לפרק אותן, או לטפל בהן.
- כישלון ההמטרה: בייאושם ניסו מנהלי האתר להמטיר את מי השפכים על הגבעות הסמוכות לאגנים מתוך הנחה ש"אידוי" הוא השיטה הנכונה להיפטר מהם. בהתחלה המטירו על הגבעות ואחר כך על האגנים עצמם. התוצאה היתה הרסנית לצמחייה, לאוויר ולצנרת. ההמטרה הופסקה.
- כישלון המיתקן הביולוגי: עקב כישלון ההמטרה, הקימה המועצה התעשייתית מיתקן "ביולוגי" לטיפול בשפכים התעשייתיים לפני הזרמתם לבריכות. המיתקן, בהשקעה גדולה,המתקן מסוגל למטפל ב-5% בלבד מהשפכים. מה שעבד טוב על מודל בגודל גיגית, התגלה כפיאסקו בשטח. כישלון ניטור הארובות: על פתחי הארובות ברמת חובב אין מכשירי מדידה.
לכן מפעלים כימיים, המייצרים כ- 50% מכלל הכימיקלים בישראל. רובם מוגדרים כבעייתיים מבחינה סביבתית, וחלקם הם מהמזהמים ומהמסוכנים ביותר מדינה. אין במדינת ישראל מקום אחר בו מצוי בשטח מצומצם ריכוז גבוה של מפעלים כימיים המייצרים ומטפלים בחומרים כה מסוכנים לבריאות ולסביבה.
מדי יום נפלטים עשרות חומרים רעילים ממפעלי רמת חובב, כולל חומרים הגורמים למחלות נשימה, חומרים בעלי פוטנציאל לפגיעה במערכת הגנטית וחומרים מסרטנים.
את האקט הסמלי של ישיבת הממשלה בבית שערים לפני שבועיים- כביכול לציון שבוע האהבה לטבע, למים ולסביבה. זה הזדמנות לבחון מחדש את דפוסי החלטות ממשלה ובעיניים פקוחות.( ראה דוגמת רמת חובב) אך בה בעת היא מקדמת פרוייקטים מסוכנים לסביבה בעליל, אותה ממשלה מקדמת במקביל הקמת תחנת כוח פחם מזהמת באשקלון; לכן זו "זריית חול בעיני הציבור"
אם הממשלה באמת מתעניינת בבריאות הסביבה והתושבים, עליה להתמודד עם הנושא באופן נחוש ורציני - ולא באמצעות כינוס ישיבות מיוחדות והזדמנויות צילום לעשות רושם.
לחדול מהצהרות המגבירות את המתיחות.מאסנו בתקליט החוזר על עצמו אשר אליו בורחת האליטה.הינו שם מהצהרות גורפות ומכלילות!!!! באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה!!! יש לחשוב מחוץ לקופסא.....
הכינוס המיוחד בבית שערים הוא טעם נפגם, הציבור אינו מטומטם. "מחד גיסא הצהרותיו של ראש הממשלה על פעולותיה של הממשלה למען הסביבה והטבע הן לעג לרש וזריית חול בעיניו של הציבור", ומאידך גיסא ממשלת ישראל מבצעת מדיניות כוללת בעד הבנייה המשתלטת על כל שטח פתוח, ובעד הפגיעה הבלתי נסבלת בחופי הים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה