בשנים האחרונות המונח "אפרטהייד" הפך לקריאה לפעולה, מעין סמל למאבק יותר מאשר לניתוח היסטורי, פוליטי או משפטי של צורת משטר מסוימת.
המונח אפרטהייד נטבע לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה בקמפיין הבחירות של המפלגה הלאומית האפריקנית בדרום אפריקה, שעלתה לשלטון ב-1948.
הקולות המתרבים שמדביקים לישראל את התווית "אפרטהייד", ובהם הקהילה האירופית, פעילי שמאל ישראלים וזרים יחדיו, ואפילו נשיא אמריקאי לשעבר, הם מבקשים בעצם להשתמש בעוצמה הרטורית להכפיש את ישראל.
אלה המשתמשים בביטוי זה דוגלים ואומרים ללא היסוס: שעם משטר אפרטהייד לא סוחרים, לא באים איתו במו"מ, במשטר אפרטהייד אין פשרות, את משטר האפרטהייד צריך רק להחליף. האפרטהייד היה בנוי על אפליה שמקורה ביולוגי - הגזע, שהפך לבסיס של הפרדות מרחביות, אדמיניסטרטיביות, חוקיות וכלכליות. מרמת המיקרו לרמת המאקרו.
בעוד שבדרום אפריקה בבסיס ההפרדה עמד הגזע מאפיין ביולוגי ולא בר שינוי, בארץ, ההפרדה מבוססת על שאיפות לאומיות והיא אינה טבעית, אלא חברתית ופוליטית. אי אפשר להחיל את מה שקרה בדרום אפריקה על ישראל. בדרום אפריקה לא הייתה התנגשות בין לאומים. היו אלמנטים לאומיים, אך הם הוגבלו למאבק של האפריקנים כנגד הלבנים. הסכסוך בדרום אפריקה היה על שוויון בזכויות אדם, נושא שמעולם לא היה הבסיס לסכסוך הערבי ישראלי. במקרה שלנו, הבסיס לסכסוך הוא לאומי. ישנה התנגשות בין ישויות לאומיות: הקבוצה היהודית והקבוצה הערבית-פלסטינית, כאשר שתי הקבוצות מעוניינות באותה המדינה.
נכון קיים משטר הפרדה, בגבולות 67', והסיבה לכך הטרור שהשתולל מיד לאחר מלחמת ששת הימים- מצד ארגונים פלשתינים נגד האוכלוסייה בישראל. אמנם האינטנסיביות והשפה הפוליטית שונות, אך ההפרדה בין קולקטיב לאומי אחד לאחר היא המאפיין הברור ביותר של צורת השלטון.
מוטיב שלפנינו הולך וגובר, היא לא עוצרת בקו הירוק או בחלוקה בין יהודים לפלסטינים, אלא ממשיכה ומפצלת גם את הפלסטינים בתוך עצמם לתתי קטגוריות: בין עזה לגדה, וגם בתוך הגדה המערבית עצמה
אפרטהייד אינו משקף בשום פנים ואופן את צורת המשטר שנוצרה בארץ במשך 60 שנה שחלפו מאז הכרזת העצמאות,
השימוש בהשוואה הוא מיוחס במיוחד לאנשי שמאל, כיוון שהוא פונה להיגיון עליונות הגזע. היה מוטב שנקרא לילד בשמו: הפרדה. כפי שהאנגלית אימצה את המילה האפריקנית, בלי קונוטציות שליליות כפי שהשמאל מרבה להשתמש במונח זה
אל מול כל הפרדה צריך להציב את אתגר השיתוף, שהוא קריאת תיגר על כל מטרותיה של משטר ההפרדה. אך מה לעשות אין שיתוף פעולה, המצב בשטח שונה ואינו מאפשר לבצע זאת הלכה למעשה.
לכן התמונה המצטיירת היא מעוותת לא נכונה- המאבק האלים לשחרור גם אם יוכח בצדקתו, מחלק ומפריד ועל כן על המאבק להיות לא אלים היא התשובה ההולמת על בסיס פלטפורמות אלו יקום סדר פוליטי חדש.
הביקורת העצמית היא שמבדילה אותנו מהמשטרים סביבנו, היא מעידה על הדמוקרטיה שלנו, ובניגוד לדברי המקטרגים היא עדות לכוח גדול ולא לחולשה.
הדה-לגיטימציה של ישראל מצד השמאל הרדיקאלי, יוצרת חומת אש מדינית שמטרתם להביא לקריסה של ישראל. זאת דרך פעולתם של חוגים אלה-במחשבה הרדיקלית ובהיגיון שהם שמובילים הם יודעים להבחין בכל רחש בחש רדיקלי ולסמנו לרעה.
מה שכן מפתיע שאנשי השמאל הם קבל עם ועדה אינם איזה שהו קומץ סהרורים הוזים, כפי שתמיד חשבנו ואמרנו בנידון, אלא נקודות ברשת בינלאומית מתוחכמת ומסועפת שמאיימת למוטט את ישראל. מגורם שולי ולא רלוונטי נעשינו פתאום לאיום אסטרטגי שעלול להביא לקריסתה מבפנים של ישראל
מדהים לגלות כי הלקח היחיד מההקבלה שעשו בין ישראל של זמננו לאפרטהייד וברית המועצות הטוטליטריות היא שהמשטר הישראלי צריך להדוף את מבקריו טוב יותר משעשו אותם משטרים אפלים.
מדהים ומעודד להסיק את המסקנות שמהן עולה כי השמאל הרדיקלי הוא רב השפעה יותר משאי פעם חשבנו - "אחד האתגרים המרכזיים שעומדים בפני ישראל בעשור השביעי לקיומה", לצד האיום האיראני, הטילים של חיזבאללה והמחילות של עזה.
פתאום סטודנט מלונדון, בלוגר ממונטריאול, ומרצה למדע המדינה מאונ' הרווארד, כבר לא נמצאים מחוץ למשוואה הפוליטית אלא קשורים זה לזה ברשת שנמצאת במרכז המפה הפוליטית. הכיצד להילחם בשם הרע שיוצא לישראל? השמאל לא חשבו לרגע כי כדאי לשנות את המדיניות הדורסנית כלפי העם היושב בציון.
בשוך השמחה על הרלוונטיות החדשה של השמאל הרדיקלי, הדברים העולים מריחים לא טוב. מה זה בעצם אומר: "לשבש את פעולת הזרזים"? על מדינת ישראל לפעול נגד כל סיכול ממוקד של השמאל ברחבי תבל.
אותו פתרון שאותם קיצוניים הציעו ודרשו כבר מסוף שנות ה-60 השמאל הרדיקלי בת ימינו קנה עליו בעלות. אותם מבקרים חסרי מצפון הם בונים את האשמותיהם על שלוש הנחות: ראשית, היהודים לא הזדקקו ומלכתחילה לא הגיע להם בית לאומי.
שנית, הם תולים את הקמת ישראל במניעים קולוניאליסטים ולא בציונות.
ולבסוף, ההנחה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתקיים על רקע גזעני ולא על רקע אתני. מי שדוגל בכך יטען כי המאבק כנגד אפרטהייד הוא מאבק למען זכויות אדם. ישראל היא מדינת אפרטהייד, לפיכך המאבק בעד זכויות אדם הוא מאבק כנגד ישראל. אין טעם להראות לסוג זה של מבקרים כי האוכלוסייה הישראלית הסכימה לסגת מעזה לדוגמה. אי אפשר לשנות את דעתם של המבקרים הלא מצפוניים, כפי שאי אפשר לשכנע אנטישמים להפוך לתומכים ביהודים.
יהיה זה שקר וחוצפה מצד השמאל הטוען ללא הרף כי ישראל אימצה את מדיניות דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. יש להראות לאותם קיצונים כי ישראל מוכנה למו"מ לפתרון הסכסוך, אלה הם אש"פ וחמאס אשר מכשילים מאמצים אלו.
יוזמי ההשוואות למושג אפרטהייד הם על פי רוב העיתונאים עצמם, אנשי ציבור, אנשי אקדמיה בכירים, ופוליטיקאים ישראלים מצד שמאל במפה הפוליטית בישראל, ההשוואות הופיעו בעמודי המאמרים הפובליציסטיים וכן בעמודי החדשות. זאת ועוד, ההשוואות בין ישראל למשטר האפרטהייד התמקדו על פי רוב בהווה ובעתיד אמורפי כלשהו.
לכן השימוש במושג האפרטהייד חייב לשמש כתמרור אזהרה בדרך שהשמאל רוצה ואינו מצליח להוביל.
אסור להצטרף לצביעות של החלטות תנועת פת“ח ושל ד"ר ניב גורדון וחבריו ההזויים מהאקדמיה בישראל, שאם תהיה כאן מדינה עם רוב ערבי, היא תהיה דמוקרטיה ליברלית, עם זכויות אדם יציבות יותר מאלה השוררות ב“אפרטהייד“ שמעברו המערבי של הקו הירוק.
עם נתבונן היטב מבט אחד על משטר החמאס, שקורא לשחוט כל יהודי, ועל תקנון פת“ח שאושרר זה עתה, הקורא להשמדת הישות הציונית, היה צריך להספיק לכנות את ישראל כמדינת אפרטהייד.
ניתן לקבוע ללא סיגים שאין מיעוט אחד בכל רחבי העולם הערבי - לאומי או דתי - שאינו נרדף ומוכה. יש מעט סיבות להניח שחמאס (או פת“ח) ינהגו אחרת עם מיעוט שהוא בעיניהם אויב מושבע.
לכן ההתעקשות על התנגדות לכיבוש, יחד עם דחייה של הרטוריקה הקוראת למשטר הישראלי אפרטהייד, יסודה בתפישת החלוקה. ולכן גם אין זה מקרה שהמונח אפרטהייד שגור על המתכחשים לזכותם של היהודים להגדרה עצמית במדינת לאום משלהם.
אז למי להקשיב? לקולות המוכרים כמו כך שהשמאל הרדיקלי לא רלוונטי, או שמא השמאל הוא האיום האסטרטגי החדש על המדינה?
http://www.news1.co.il/Archive/001-D-139808-00.html?tag=10-40-30
