כאשר התופעה מתגברת והביקורת תופסת כותרות בכל הקשור לדרך התנהלות הממשל ובראש הנשיא אובמה בשל מדניות חוץ ופנים כושלת: החליט "Foreign Policy", אחד מכתבי העת האמריקניים המובילים בתחום היחסים הבינלאומיים, לפרסם כתבת שער המשווה בין אובאמה לנשיא קרטר, הנתפס בקרב חוגים רחבים כנשיא כושל
האייפון מגיע ואיתו ההתלבטות! היא איננה מגיעה מחוגים שמרניים של התרבות הפוליטית האמריקנית אלא דווקא מכתב עת ליברלי הנמצא בבעלות ה"וושינגטון פוסט".
ששני הנשיאים נכנסו לתפקידם כשבכוונתם לצמצם את המעורבות הצבאית האמריקנית מעבר לים. לגבי הנשיא קרטר:לכולם ידועה שזה היה כישלון חרוץ, שנה לכהונה איננו מבשר טובות- ניתן לומר שאין שינוי מהותי בין שני גישות של שני הנשיאים שלפנינו.
למרבה ההרוניה המציאות חזקה יותר: הנשיא אובאמה שולח כעת 30 אלף חיילים נוספים לאפגניסטן, לאחר חודשים ארוכים של לבטים.
ולגבי הנשיא קרטר הוא התפקח-ושינויים המהותיים במדיניותו התרחשו רק בסוף השנה השלישית לכהונתו, כאשר בריה"מ פלשה לאפגניסטן.
יש נקודת השקה אחת הראויה להשוואה בין הנשיאים - והיא התפקיד של איראן כגורם שיקרין על תקופת נשיאותם.
לגבי הנשיא קרטר כולנו זוכרים את הטיפול הכושל בנושא איראן ובהדחת השאה, שבסופו של דבר הביא לעלייתו של חומיני לשלטון.
הבזוי היותר כואב היה זה כאשר הנשיא קרטר הושיט יד לרפובליקה האיסלאמית במהלך 1979 ובתגובה התקבלה בבוז על ידי חומייני, בסופו של עניין ותומכיו של חומיני השתלטו על שגרירות ארה"ב בטהראן והחזיקו בדיפלומטים האמריקנים כבני ערובה במשך 444 ימים.
האבסורד מהשוועה שהממשל של הנשיא אובמה לא למד לקח מן העבר ועדיין נתלה באותה מדיניות של הידברות עם איראן, יתרה מכך לכולנו זכורים המילים של הצורר אחמדינג'אד שבמהלך השנה החולפת בהערה פומבית משפילה, כי ארה"ב חלשה ואינה מסוגלת עוד להגן על האינטרסים שלה.
לפני מספר ימים לרגע נראה היה כאילו הצבת מערך טילי הגנה במפרץ הפרסי מהווה נקיטת יוזמה צבאית חדשה, אלא שמעבר להרגעה חלקית של בעלי בריתם הערבים הסמוכים לאיראן, אין מדובר בשינוי מהותי של המדיניות האמריקנית, כזה שיש בו כדי להשפיע על קצב העשרת האורניום של איראן ועל שאיפתה להצטייד בנשק גרעיני.
יתרה מכך שמענו על מורת רוחו של הנשיא אובמה מהחלטת הסנאט לחוקק הטלת סנקציות חדשות על איראן ובלשון המעטה איננה לרוחו.
הנשיא אובמה עודנו מקווה לפעול מול איראן דרך מועצת הביטחון של האו"ם- אך הו יודע שסין ואף רוסיה אינם רואים עין בעין את כל הנושא הקשור לגרעין.
הסיכויים קלושים עד אפסיים שהרוסים והסינים יסכימו לסנקציות על מכירת מוצרי נפט מזוקקים, כמו בנזין לאיראן. ומנגד אין מוכנות לפעולה חד־צדדית.
הפרובוקציות של משטר האיטולות בטהרן אינן מפסיקות להפך מתגברות ככל שחולף הזמן- איראן בכל זמן נתון בוחנת את תגובת וושינגטון, כולנו זוכרים כאשר צבאה חצה את הגבול לעיראק והשתלט על מספר בארות נפט לפני כמה שבועות. סירות מהירות של משמרות המהפכה נמצאות אף הן בכוננות כדי לבחון את תגובות הצי האמריקני במפרץ הפרסי.
למרבה הצער החולשה של המערב ניכרת בכל הקשור לתוכנית הגרעין של המשטר בטהרן- לכן הממשל האמריקאי עלול למצוא את עצמו במבחן של האיראנים בחודשים הקרובים. לו מן הנמנע שקיים סיכוי סביר של שבירת כל הכלים מצד ההנהגה האיראנית וכל זאת אם האיראנים יגיעו למסקנה שהמערב אינו מסוגל לפעול נגדם, הם עלולים לעצור כל שיתוף פעולה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ולכבות את המצלמות שעוקבות אחר פעילות העשרת האורניום בנתנז.
הדרך שבה הנשיא ברק אובאמה יתמודד עם הפרובוקציות האיראניות ב־2010 תשפיע ללא ספק על האופן שבו הממשל שלו ייבחן.
יש להוסיף: מערכת היחסים בין וושינגטון לבייג'ינג ממשיכה להידרדר מאמצי השכנוע של ארה"ב לתמיכת סין בפירוק הגרעין עלולים להיות בסכנה, אי ההסכמות בין שתי המעצמות עלולות לסכן בין היתר את יכולתה של ארה"ב לרתום את סין לאישור סבב הסנקציות הבא על איראן במועצת הביטחון.
ניסיונותיה הכושלים של ארה"ב לפייס את אירן מזכירים את ניסיונותיה הכושלים של ישראל לפייס את הפלשתינים 
אך בעוד שישראל הבינה את העניין, ארה"ב ממשיכה להאמין כי צריך עוד ועוד להשתדל
האם הוא ישלים עם המציאות של איראן גרעינית ימים יגידו?
מדוע לדעתכם ההשוואה בין שני הנשיאים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה