ביג בן הגשם באה בכל הקשור לסלב

בעידן הפוסט מודרניסטי, עידן המדיה, הומצאה הטלוויזיה ונכנסה לכל סלון, והביאה עמה את הרייטינג שאופיין בסוג חדש של גיבורים ­ הסלבריטאים. לא ניתן לעקוב אחרי הכתבות בנושא מבלי לחטוף סחרחורת, כולם מפנטזים על פרסום, הצלחה, עושר ותהילה. בניגוד לימים עברו, שבהם גיבורי התרבות היו אלים או ממציאים דגולים, הגיבורים של היום הם אלה שהצליחו להתפרסם. באמת ובתמים שלא הצלחתי לרדת לעומקו של דברים . "העידן שלנו מאופיין בהתפוררות ערכים, ובהתפרקות מוסדות מרכזיים כמו מוסד המשפחה". המתח בין במה וטלוויזיה קיים תמיד, המדיה היא בועה שמתחזקת ומפמפמת את עצמה על ריק, כדי להעניק לבני האדם קצת משמעות. רבים הבריות בינינו שרוצים להיות מפורסמים בעתיד שלהם, להיות הסלבס של מחר. הם רוצים להופיע על מגזינים, להתארח בתכניות טלוויזיה ולהופיע בסרטים. הם כל כך נחושים במטרה הזאת להיות סלב, שהם שוכחים כמה מהמגרעות של העניין. הסלבס, חוץ מעצם היותם מפורסם אלה אנשים שנודדים מתוכנית טוק שואו אחת לשנייה. עצם היותה מפורסם  לא נותן לו/ה את הלגיטימציה להיות שחקן או שחקנית, והם לא בהכרח מוכשרים. כמעט כל אחד מאיתנו רוצה להיות סלב מפורסם. להופיע בטלוויזיה או בעיתון לקבל הרבה כסף והמון מעריצים. אבל לא כולם יכולים להיות מפורסמים ויש מחיר לכל דבר לפעמים אתה למעלה ולפעמים טעות אחת ואתה למטה. התפיסה שבה כל פלוני הוא בעל פוטנציאלי להיות כוכב עולה ורק צריך הזדמנות רווח במקומותינו המטאפורה רבת העוצמה עוברת כל פרופורציה - כל אחד רוצה להיות כוכב נולד לצפייה ישירה. בחלק מהתוכניות הראליטי יש הידרדרות מוסרית מייצרים תוכניות שמזנות את המסך וגורמות נזק - זה הערך העליון. הם עושים לנו עוד תחרויות ועוד תחרויות ועוד הערצה של עגל הזהב. זה כמו לראות אותו תסריט של סרט רק עם שחקנים אחרים. כך שזה רק מדגיש שבסופו של דבר מדובר בעוד גלגול של שף נולד. הרייטינג מוכיח רק דבר אחד: שהחברה הישראלית רק הולכת ומיטפשת. חברה שכמעט כל המשדרים הכי נצפים בה תוכניות ראליטי  היא חברה אבודה מבחינה רוחנית. חברה שבה "כל אחד רוצה להיות טבח, זמר, כוכב נולד" וחברה שבה כמעט אף אחד לא מעז להציע "מותג" שיש לו שם עברי, היא חברה שצריך לדאוג מאוד לסיכויי ההישרדות שלה. כולנו טבחים/זמרים וכ"ו שממתינים לגילויים, כולם פרפרים שמצפים לבקוע, וכולנו כוכבים פוטנציאליים. כמה כוכבים יש בעולם שעוד לא גילינו אותו. סלבים בגרוש שלא עשו שום דבר וייעלמו כלעומת שבאו ללא השארת שום חותם או יצירה ברת ערך. הרי ברור שאף אחד לא באמת משתתף סתם בשביל הספורט. לא צריך להיות גאון כדי לדעת שמי שמגיע לתכנית ריאליטי רוצה רק דבר אחד- פרסום!!! וזה כמובן לטוב ולרע. כי כשהם הולכים לשם - הרבה מהם לא מודעים להשלכות של הפרסום. החינוך שקיבלתי. לא יכול להיות שכל מי שיודע לדבר הופך שחקן. זה מופרך בעיניי. התופעה הזאת של השילוב לא יכול להיות שברגע שאתה מפורסם אתה יכול לעלות על במה, או להנחות תוכנית טלוויזיה היום, הפריים טיים כבר מתפקע מרוב ייצוג מדמויות אלה, זה מקצוע שלומדים. אתה חייב לצבור קילומטרז' וניסיון. נערים ונערות הופכים/ת למגיש/ות, שמביא/ות אית/ם איזה סוג של שטחיות ורדידות, וקהל הצופים בבית קונה הכל. הסלב הם בעצם גיבורים ללא גבורה. סוג הגבורה שלהם מתאים לעידן השטוח והעני שלנו. הסלאבים האמיתיים הם אלה שימשיכו לשדרג את עצמם כל הזמן, להמציא את עצמם בכל פעם מחדש, לרגש, לרתק. הבריות רעבים לכל פיסת מידע, ולכן נוצרו צלמי הפפארצי. יש כאן משהו דואלי, מעין יחסי סאדו­מאזו. מצד אחד הפרסום והפפארצי הופכים את חיי המפורסמים לגיהנום, אבל בתוך תוכם הסלבס יודעים שזה חלק מהמשחק, וללא הגיהנום הזה אין להם הצדקה, אין להם קיום. בעצם כל צד רוצה להתעלל בצד השני וזה בולט עוד יותר בתוכניות שבהן המנחה או השדרן מתעללים בקהל. הקהל מת והוא מזדהה עם הדמות .קרה כאן דבר מעניין ­ רמסים את החלש, לא את החזק, אבל זה מתאים לישראלים. הישראלים לא מזדהים עם הקורבן. הם מזדהים עם החזק והתוקפן, עם הדורס והרומס קהל שאוהב להרביץ לחלשים.