הסכסוך חי ובועט

הסכסוך עתיק יומין זה משליך במישרין על עמדות הצדדים גם היום, אך, מסיבות שונות, אין הציבור הישראלי נחשף למקורותיו, לא דרך מערכת החינוך ולא באמצעות העיתונות לסוגיה. כרכים עבי הכרס של המסמכים הכוללים תצלומים של כל ההזדמנויות שהוחמצו בדרך. הנסתר והנגלה בסכסוך הישראלי-ערבי הוא משחר ההיסטוריה. הבדיקה היא לא רק מי חזק ומי חלש, הסכסוך הערבי-ישראלי נתפס, אצל חלקים מן הציבור, כקונפליקט סביב נושא הפליטים ושאלת "השטחים הכבושים" ממלחמת ששת הימים (יוני 1967). אין דבר שלא ניתן לחלקו. בוודאי כאשר מדובר בשטח, אוכלוסייה ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במשאבים.

ההטרוגניות המוצעות במהלך ההיסטוריה הייתה פרי חשיבה נאיבית כי החלוקה היא פתרון הומאני-דמוקרטי ולא רק פוליטי. הוא אמור היה לתת מענה לתביעותיהם של התושבים המקומיים מצד אחד, ולפתור את מצוקתם של היהודים שברחו מאימת הנאציזם והפשיזם באירופה. הערבים מעולם לא ויתרו על "אף שעל" מן המרחב שהובטח להם אז, בשחר המאה שעברה, והכשילו כל הצעה לפתרון שהועלתה על השולחן, מאז ועד עתה ולראיה: הצהרת בלפור מהווה את תחילת גיבוש הלאומיות הפלסטינית, כתגובה לרעיון הבית הלאומי היהודי. בעקבות הצהרת בלפור התחזקה התנועה הלאומית הערבית, אשר התנגדה להקמת בית יהודי במערב ארץ ישראל ולהגירה יהודית משמעותית לארץ ישראל. מתוך המסמך ניתן ללמוד: שהזכות להקמת הבית הלאומי יהודי, יוביל למדינה עצמאית, בכול החלק המערבי של ארץ ישראל, לרבות שטחי יו"ש דהיום, בהחלט מעוגנת בזכות משפטית בין לאומית שהוענקה לעם היהודי בכלל ולהסתדרות הציונית בפרט. מאז ועד הקמת מדינת ישראל, ובעצם  עד היום, גילו הערבים הן ערביי הארץ והן מדינות ערב התנגדות עיקשת לכול פתרון שאינו כולל מילוי 100% משאיפותיהם הטריטוריאליות בבחינת הכול או לא כלום. ולראיה: בעקבות המרד הערבי הגדול של שנת 1936-19939 נמנע לחלוטין פיתוח הישוב העברי בארץ ישראל, גם צעד זה לא סיפקו את הערבים, הם עמדו על רגליהם האחוריות - התעקשו, לא וויתרו ושאפו בכל העוז לביטול כולל של המחויבות הבריטית להצהרת בלפור. הערבים התנגדו, כהרגלם, לכול תכנית שאינה הקמת מדינה ערבית בכול שטח ארץ ישראל. הדרישה הערבית למילוי המלא והמדויק של התחייבויות "מק מהון לחוסיין", כפי שהם הבינו אותן הנה המוטיב החוזר באופן עקבי בכול הוועידות ובכול המקרים של הדחייה הערבית של כל הפתרונות שהוצעו ע"י ועדות שנות במהלך השנים שחלפו ועד עצם הימים האלה. מאז 1916 אין כל נכונות ערבית להתפשר והם דורשים, עד עצם היום הזה, את מילוין המלא והמדויק. מדיניות ה-"אף שעל" מאופיינת: הדרישה להחזרת כל "האדמות הכבושות" לשליטה ערבית נשענת על תפיסת "המרחב הערבי הטהור" "במסמך מקמהון" ,המהווה את הבסיס לתפיסה הטריטוריאלית של הלאומיות הערבית עד היום לשאלה אם משהו השתנה במזרח התיכון ניתן להשיב במילים הרלוונטיות באופן מיוחד כשתותחי המלחמה רועמים: יש דברים שלא ישתנו לעולם כמו האופי הערבי והמסורת הערבית. לצד אנשי ההשכלה הערבית הכביכול מתונה יש את אוסמה בן לאדן ואת אל קעידה. אין חדש תחת השמש, והוא איננו שולי משתרע על פני כל החברה הערבית. "המנטליות עדיין קבועה ולא השתנתה, וגם לא תשתנה. במילים אחרות – "אין מזרח תיכון חדש". 

ככל שגדל הישוב היהודי בארץ והתחזקה אחיזתו בקרקע ע"י רכישת אדמות והתיישבות, כך גדלה העוינות של ערביי הארץ למתיישבים שנתפסו כמי שמתכוננים לנשל את הערבים מאדמותיהם. זה החל מהעלייה הראשונה (1882) ועד הקמת מדינת ישראל. הערבים תושבי הארץ הבחינו בגידול הדמוגרפי של הישוב העברי וחששו ממנו. התפתחות הישוב היהודי והתנועה הציונית בא"י, חיזקה את המודעות הלאומית של התושבים הערבים והביאה להולדת התנועה הלאומית הפלסטינית. התנועה הלאומית פלסטינית בהחלטה נחושה  החליטה להילחם בישוב העברי בא"י ע"י פעילות פוליטית וע"י טרור. כנגד פעולות הטרור הערביות הפעיל הישוב היהודי כוחות הגנה שחלקם השיבו בכוח על הטרור הערבי, דבר שהגביר את העוינות בין הצדדים. הפלסטינים ומדינות ערב – לא הסכימו לקבל את החלטת החלוקה של כ"ט בנובמבר 1947 פתחו בלחימה נגד הישוב היהודי שהתאפיינה בפעילות טרור כנגד יהודים(מלחמת העצמאות). שטח המדינה הורחב הרבה מעבר לתוכנית החלוקה ונוצר רצף טריטוריאלי בין ממטולה ועד אילת. מבחינות רבות, נזרעו במלחמת העצמאות הזרעים הראשונים (למלחמה הבאות מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ולבנון על כל גלגוליה) משום שהפלסטינים שאפו לחזור למולדתם ומדינות ערב לא יכלו לקבל את התבוסה הצורבת שספגו במלחמה וכל כן ציפו ליום הנקמה במדינת ישראל. "החזרת" ה"שטחים הכבושים" של 1967 לשלטון פלסטיני עצמאי אינה מטרה ארוכת טווח של הלאומיות הערבית. המטרה ארוכת הטווח, שלא הוכחשה ולא שונתה מעולם, היא "מימוש הבטחות מקמהון" דהיינו : יצירת מרחב ערבי טהור ורצוף בין האוקיאנוס ההודי בדרום לתורכיה בצפון, אשר יכלול את כל "הקשת הפורה" לרבות ארץ ישראל. רעיון זה אינו יכול להסכים לקיומה של ישות לא ערבית במרכזו של מרחב זה, והדבר אמור גם באוכלוסיות הלא ערביות האחרות – בלבנון, בסוריה ובמצרים, ולא רק ביהודים הישראליים. על כן, השגת "שלום" עם הפלסטינים ואף עם העולם הערבי בתמורה להחזרת "השטחים הכבושים" של 1967 לשלטון ערבי, לא תהווה פתרון אמיתי ורחוק טווח לסכסוך הערבי-ישראלי, והוא עשוי להיות רק שלב באסטרטגיית השלבים של השתלטות ערבית על ארץ ישראל והלבנט. "ההתנחלויות הן לא שורש הבעיה" אין ויכוח על הצורך בפתרון אך מנגד איננו יודעים מה יקרה בהמשך. אם תהיה התקוממות, צה"ל יודע לטפל בבעיה. אבל מי שיעלה על ישוב יהודי יפגוש באנשים שיגנו על ביתם. מי שמתנגד למדינת ישראל מתנגד בכל רמה ותחום. וזה לא בעיה טריטוריאלית. שורש הסכסוך הוא ההתנגדות למדינת ישראל בכל גבול. הטרגדיה הפלסטינית לא נגמרה בכמה אירועים מכוננים השורש שלה זה לא מדיניות כזאת או אחרת, לא שטחים ולא התנחלויות. השורש של הבעיה הוא הרבה יותר עמוק, וזה עצם קיומה של מדינת ישראל. כל "לוחמי זכויות האדם" מהשמאל הציוני צריכים להבין שההיסטוריה לא החלה ב1967 וכי חזרה לגבולות לפני מלחמת ששת הימים מבחינת הפלשתינים זה עדין ויתור על 70% מהשטח שלהם והם אינם מוכנים לוותר. החסמים שלהם המונעים מהם לחתום על ההסכם אלה חסמים לא רציונאליים. קביעתו המדויקת של הגבול אינה העיקר. ותזוזת הגבול לכאן או לכאן לא תשנה אם הם יהיו נגדנו. בגבולנו יש היום 5 מיליון פלסטינים עוינים. אנו מדינה חזקה ומפותחת, ביכולתנו לשמור על עצמנו. זו המציאות ואנו לא יכולים לשנותה. אנו חיים בתקופה מפוארת בהיסטוריה שלנו, ועלינו לשמור עליה. ונפעל בשכל ועם יהיה הצורך גם בכוח. עצם קיומנו והקמת מדינה יהודית ודמוקרטית מהווה ניצחון עמנו על אלה שניסו לכלותנו לאורך ההיסטוריה. ישראל חפצה להגיע לשלום על בסיס של שתי מדינות לשני עמים. אך התנאי המנחה אותה היא מדינה פלסטינית מפורזת שמכירה במדינה יהודית של עם ישראל והדרך היחידה היא באמצעות שיחות ישירות. כל הניסיונות המתוחכמים בעבר ובהווה להשפיע על התודעה והתרבות של הצד השני לא צלחו בלשון המעטה, רק לחץ צבאי ממשי משמעותי הניב פירות והוא היה אפקטיבי עשרות מונים יותר מ"צריבות תודעה" וניתוחים פסיכולוגיים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים, ופוליטיים. חלק ניכר בחברה הפלשתינית אינו מכיר בזכותה של ישראל להתקיים ומטרתו היא להחליף את מדינת ישראל באמירות האיסלמית. מחנה זה מאמין שכל השטח מהים התיכון ועד לנהר הירדן הוא טריטוריה מוסלמית ולאף גורם אין זכות לוותר  אפילו על חלק מהשטח. ואלה ביננו החושבים שמחנה הרדיקלי זה הוא מצומצם  חיים באשליה. נציגי המחנה "המתון" כביכול למחנה זה אין הרבה תומכים בחברה הפלסטינית. ולכן זכו לכינוי "הבובות של ארה"ב וישראל " השאיפה הפרגמטית של יו"ר הרשות היא למראית עין ונועדה למקסום את כוח ההשפעה אך לשווא היא איננה עומדת בבסיס קסמו של הרעיון הכרה במדינה היהודית, וסיום הסכסוך. הרי ברור שכל הסכם שיחתום עליו המחנה המתון כביכול לא יהיה מקובל על רוב הציבור הפלסטיני. במלים אחרות, אם ייחתם הסכם כזה, הוא לא יביא לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני.