הפולמוס עם השמאל הוא ויכוח סרק ושואף לאפס בכל תחום שנבחר לעלות לדיון-התרסקות הסכמי אוסלו היא הנקודה הארכימדית של התרסקות השמאל בישראל,ולכן חשוב לנתח כיצד מדיניות גרועה מייצרת היסטוריה מדממת שמהווה כשלעצמה קמפיין הסברה מבריק.
החברה היהודית עברה בעת החדשה בא"י את הניסיון ראשון שהוביל אותה למלחמת אחים חד-צדדית, למרבה המזל לא התדרדרה למלחמה כוללת משום רצוני של הצד המותקף שלא להשיב מלחמה.
כך התנהל צייד הסיזון שערכו אנשי ש"י של ההגנה בעזרת הפלמ"ח באנשי האצ"ל והלח"י בשנות הארבעים של המאה הקודמת; זו הייתה מלחמה מכוערת של "יפי הבלורית והתואר נערי הפלמ"ח ושירות הידיעות הש"י של ההגנה.
ניסיון שני היה הטבעת ספינת המעפילים נושאת הנשק והלוחמים פליטי השואה אלטלנה, רצח אלטלנה הוא פרשה מתועבת ומזוהמת בשקרים, דם ודמעות של חפים מפשע.
הפצעים של הסיזון, ההלשנה המתועבת, הגירוש לארצות ניכר, רצח אלטלנה- היו בזמנים אחרים ובמציאות שהשתנתה לאין הכר עם חלוף הזמן.
השמאל בראשותו של בן גוריון ששאף לקיים את "ההגמוניה של מחנה הפועלים הסוציאליסטי" – הגמוניה שהתקימה מאז קום המדינה ועד 1977, עת התחלף השלטון לראשונה, עברה גלגולים רבים – מתנועה ציונית לוחמת המכירה בערך העבר היהודי והמורשת הציונית, לתנועה פוסט ציונית ופרו פלשתינאית המוכנה לוותר על נכסי צאן הברזל הלאומיים בעבור "פיסת נייר-שלום" חסר ערך, והקמת מדינת טרור ערבית בלב הארץ.
לפני כל ממשלות ישראל היו מונחות חוות דעת משפטיות מוצקות שהתבססו על החלטות סן רמו ב 1920 והמנדט משנת 1922 של חבר הלאומים, המכירות בעם היהודי כריבון של ארץ ישראל, לכן תמוהה הויכוחים הדקדקנים, הנוקדנים וטרחניים על אופיה של ישראל כמדינה יהודית.
השמאל לא מוכן לוותר על מושגים שרק מעוררים ויכוחי סרק , חלאס עם ה"אתנוקרטיה", "קולוניאליזם", "אפרטהייד" ודומיהם. אלו אנלוגיות כפויות המבילות לדקדוקי -דקדוקים, למציאת מיני הבדלים – בין אם מהותיים או זניחים – ולמלל אין סופי.
קבוצת מצדדי אוסלו אולי סיימה את עידן המשיחיות מבית לובביץ', אך החלה את עידן המשיחיות המדינית של השלום. מה פלא שמרץ נשארה עם שלושה מנדטים עלובים. שמפלגת העבודה התרסקה סופית. העם לא נתפס למשיחיות שקר.
תקדים הסיזון, אותו ממשיך מזה שנות דור להפעיל השמאל הישראלי על תומכי הימין, הוא פצצת זמן המתקתקת על
שרידותו של עם ישראל בימים אל- הסיזון של היום מתנהל על כבודם של מפקדי צה"ל, על יוקרתו של צבא העם, המוצג כצבא קלגסים כובש המנציח את "הכיבוש", כביכול, נגד "העם הפלשתיני האומלל.
הסוגיות המאיימות יותר מכל על פירוק השותפות היהודית במדינת ישראל- זהו המשולש הטמא של שנאת חינם שהשמאל מפגין כלפי הימין, לא צריך להשתמש בשפה פרובקטיבית בכדי לומר את האמת.
פרשי התקשורת בשמאל רודפים אחר העם הנמלט על נפשו מאיימים עליו בשואה דמוגרפית ובקטסטרופה מדינית וצבאית שתיפול עליו אם לא יעשה כדבריהם וייכנע לאויב הפלשתיני ותומכיו האירופיים.
זו שאלה ששני הצדדים חייבים לתת את הדעת עליה לקראת העימות שכבר החל בין הציונים של ציון לבין הנוטשים את
הארץ. מעשה ההונאה של אוסלו א', ובמיוחד השוחד הפוליטי, הכלנתריזם הפלילי שבו שוחדו שני ח"כים מצומת להצביע עבור אוסלו ב', מוכיחים כי בישראל אין ולא קמה דמוקרטיה אמיתית אלא משטר דיקטטורי הנשען על כוח אלים של המדינה.
גוש השמאל קיים רק בדמיונם הקודח של הספינולוגים והסוקרים,הנסיון ההרואי של השמאל לדלג על אדמה חרוכה- לעבר איזור הישרדות הסתיים בהתרסקות,לקראת סוף שנות השמונים החל השמאל בישראל לדעוך, לאבד בקצב מבהיל אלקטוראל ממושך ומלא ייסורים. מדוע?
הכתובת על מותו הצפוי של השמאל היתה כתובה על הקיר שנים רבות. היא גם נוסחה בחדות, לפני כמה שנים,
השמאל איננו מוכן להפנים בכשלונו,בכאב האנושי שהוא גורם, בשמחת לאיד בתגובותיו הספונטניות, בסיפוק הכמעט גלוי שהכוח האימפריאליסטי כלומר הימין מקבל על הראש מאומות העולם.
ההשפעה המתמשכת של התאוריה המרקיסיסטית על האימפריליזם מראשית המאה, ודוקטרינות "העולם השלישי" משנות השישים והשבעים, גם אם אנו חיים בעידן "פוסט אידיאלוגי" שרידי האידיאולוגיות הנשנות צצים בכל דיון בשיח בשמאל.
אולי הסימן המובהק ביותר לכך הוא חוסר יכולתו של השמאל להכיר בעוצמת ההשפעה הדת בעולם העכשווי.
כאשר השמאל מייחס את הטרור לאי שוויון גלובלי, או להתרוששות טיעוניהם מכחישים את חשיבותם של המניעים הדתיים.
הדת,ע"פ תפישתם הוא ניב זמני ושמיש, שבאמצעותו בא הזעם הלגיטמי של המונים המדוכאים לידי ביטוי.
אינטלקטואלים מן השמאל לעיתים קרובות מסרבים להזדהות עם בני ארצם ומתייחסים לכל זיקה של פטריוטיזם כאל ביטוי של לאמנות כוחנית-דבריהם מעבירים מסר שאין הם רואים עצמם אחראים לגורל בני ארצם, האחריות הזאת היא עיינם של האחרים בעוד שעעניינו של השמאל הוא להתנגד לרשיות.
החיפזון של השמאל בישראל להגן על זכויות האזרח- משתלב בסירובם להכיר בסכנות האמתיות הנשקפות למדינה- כאילו אין צורך באיזון בין חירות לבין ביטחון- ואילו האיזון הנכון ייצא מההתנגשות בין הסמכויות של הימין לבין האסולוטיזם של השמאל.
כיצד ניתן להסביר את סירובם של אנשים החיים כאן, שילדיהם ונכדיהם חיים כאן להשתתף בדיון רציני כיצד ניתן להגן על המדינה מהתקפת טרור בעתיד? סירוב זה הוא סימפטום חולני וגורם לשמאל נזק רב.
יש רבים בשמאל שעדין לא הביאו את עצמם לחשוב מה שקורה באמת,הם עדיין מטיחים אשמה בבית מגרשה של ישראל
הם מתיצבים נגד מדינתם ובכך מתנכרים למולדתם.
לעומתם יש בשמאל השבים אל האיזון המוסרי יתכן, כי שיבה זו היא ראשיתו של תהליך ארוך של בחינה עצמית מחדש.
לאנשים מכל גוני הקשת הפוליטית , קשה להבין את כל הניואנסים הדקים המאפיינים את הוויכוחים הפנימיים בתוך מחנה השמאל. ההבדלים בין שמאל לבין ציונים מתונים מהזן של מרצ או אנשי שמאל חברתי (שלא תמיד יש להם דעות יוניות בנושאים המדיניים) הם בטלים בשישים בעיניהם. לכן קשה כל כך להסביר מדוע אנשי שמאל קשוחים.
המציאות החדשה שנוצרה היא שהשמאל מיצה עצמו כמעט אך ורק בהתנגדות להתנחלות ובפנטזיות "תהליך השלום". העמדות הפנטיות משיחיות של השמאל הזה הלכו והתרחקו מן העמדות והתחושות של רוב הציבור הישראלי. ובחלקים מסויימים של השמאל הפכו להיות פוסט ציוניות ופוסט יהודיות.
האם זו הציונות שחלמנו, ציונות המתגלמת בחזרתה של "איליה קפיטולינה" הרומית והביזנטית לירושלים היהודית ששוחררה בכ"ז באייר תשכ"ז על ידי הצנחנים, שיריון, חיל הרגלים התותחנים וחיל האוויר של כל עם ישראל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה