הפליטים

הפליט הפלשתיני

הפלסטינים הם אולי אוכלוסיית הפליטים הגדולה בעולם, אך עם זאת, כמעט איש מהם אינו רשום במרשם הפליטים העולמי, המנוהל ע"י נציבות האו”ם לפליטיםUNHCR - United Nations High Commission for

Refugees, שכן עקירתם התבצעה לפני אמנת ז’נבה מ-1951 והקמת הסוכנות לפליטים.

העובדה שמשבר הפליטים הפלסטינים עודנו פצע מדמם מבטאת אולי את כשלונו החמור ביותר שלהאו”ם מאז היווסדו. הקהילה הבינלאומית לא הפעילה די נחישות מדינית כדי לקדם פתרונות בניקיימא שאינם קשורים בהכרח עם זכות השיבה

מי שמעמיק בדפי ההיסטוריה יווכח שטענה ה גירוש ב-1949 לא רק חסרת בסיס אלא ההפך מן האמת ,ערביי פלשתינה לא היו אובייקט חסר אונים של ההתקפה הציונית, אלא מראשית שנות ה- 1920 ואילך, מנהיגיהם, פתחו במערכה אכזרית, בניגוד לרצון ציבור בוחריהם, כדי לחסל את התחייה הלאומית היהודית. מערכה זו הגיעה לשיאה במאמץ האלים למנוע ביצוע החלטת האו"ם מה- 29 בנובמבר, 1947, שקראה להקמת 2 מדינות בפלשתינה. לו מנהיגים אלה ומנהיגי מדינות ערב השכנות היו מקבלים את החלטת האו"ם לא הייתה מלחמה ולא הייתה בעיית פליטים.

ובנוסף:הציונית הייתה מודעת למציאותו של מיעוט ערבי משמעותי במדינה היהודית שתקום, והכירה בזכותם לשוויון אזרחי.

יתרה כך-זאב זבוטינסקי , נציג הזרם המיליטנטי בתנועה הציונית, שאפילו הוא הכיר במאמר ב- 1923 בשוויון זכויות לערביי הארץ. חיים וייצמן, המנהיג הציוני אף הגיע להסכם שלום ושיתוף פעולה עם האמיר פייצל אבן חוסין, בינואר 1919 , ולאורך כל התקופה עד 14 במאי 1948 , נפגשו נציגי התנועה הציונית עם מנהיגים ערביים ומדינאים ממדינות ערב והליגה הערבית, בנסיון לשכנעם בחוסר הטעם שבמאבק ובתועלת שתצמח לשני הצדדים משיתוף פעולה.

ישה זו הייתה מבוססת על ההנחה ששיפור חומרי שיבוא כתוצאה מההתיישבות היהודית יקל על האוכלוסייה הערבית להשלים ולקבל את זכות ההגדרה העצמית של הלאומיות היהודית.

גישתו של בן גוריון הייתה מבוססת על בסיס סביר, זרם המהגרים היהודים וההון היהודי, לאחר מלחה"ע הראשונה, הביאו לשינוי המצב ולעלייה ברמת החיים של התושבים הערביים בארץ, מעבר לרמת החיים במדינות ערב.

ששיפור כזה לא ארע במדינות ערביות שהיו גם הן תחת שלטון בריטי, מחזקת את הטענה שהשיפור במצב ערביי הארץ נבע מההתיישבות היהודית.

לו היה הדבר תלוי באוכלוסייה הערבית, היה צומח דו- קיום, כי ההתפרצויות האלימות (הפוגרומים) היו מעשה ידיו של מיעוט ובהנהגת מנהיגיהם,ככול שהמצב הכלכלי השתפר ההידרדרות הפוליטית רק גברה.

לחוסר ההתלהבות של הציבור הערבי להתגייס למלחמה נגד החלטת האו"ם, היה אספקט כלכלי. המרד הערבי פגע באופן חמור במצבם הכלכלי של ערבים בכפרים ובערים המעורבות, שהיו עד אז בקשרים כלכליים עם יהודים.

החברה הערבית בארץ החלה להתפורר באותם חודשים שקדמו להקמת המדינה. אבל, מנהיגיהם הצהירו "שהחלוקה תתבצע רק על גופותיהם של ערביי פלסטין, בניהם ונשותיהם". קאוקג'י נשבע "לזרוק את כל היהודים לים", ועבד אל- קדאר חוסייני הכריז "שבעיית פלסטין תיפתר רק באמצעות החרב: כל היהודים חייבים לעזוב את פלסטין".

המנהיגות הערבית של ערביי הארץ שמילאה תפקיד מרכזי במאבק נגד החלוקה ובתוכנית למנוע הקמת מדינה יהודית, היו הראשונים שעזבו את הארץ.

ההיסטוריון הערבי עריף אל- עריף כתב:היכן הם המנהיגים שצריכים היו להראות את הדרך?היכן ה- AHC? מדוע חבריו נמצאים במצרים בשעה שפלשתינה, ארצם, זקוקה להם.

המנהיגות הערבית עשתה, כמיטב יכולתה כדי לחמם את האווירה, הכוחות הערביים שניסו למנוע את ביצוע החלוקה והקמת ישראל נכשלו במשימתם ואז פלשו צבאות ערב, באמצע מאי 1948, לא רק משום שערביי הארץ לא הצטרפו בהמוניהם לכוחות המתנדבים מארצות ערב, אלא שהם ברחו מהארץ למדינות ערב השכנות.

החברה הערבית גילתה העדר סולידריות קהילתית ו"וועדות לאומיות" מקומיות פעלו למען האינטרס המקומי. הם דאגו לשמור על המזון בעיר לתושבים המקומיים. לא נעשה כל נסיון קולקטיבי לעזור למאות אלפי הפליטים שהיו מפוזרים ברחבי הארץ, ואף זכו ליחס שלילי הבריחה לא הפסיקה למרות שעד אז היהודים היו עדיין במגננה, ולא היו כלל במצב שיאפשר להם לגרש, יתרה מכך:היו מקרים של גביית תשלומים מוגזמים מהבורחים שהיו זקוקים לאמצעי תחבורה או לינה.

המנהיגות של ה- AHC נתנה הוראה בינואר 1948 להביא לבריחת עשרות אלפי ערבים מתוך שיקולים למנוע מהם להפוך לאזרחים ישראליים במדינה היהודית.

לדוגמה:זה קרה בחיפה, בטבריה, ביפו ובירושלים, ערבים כפריים לא אולצו לעזוב את כפריהם שבתחום המדינה היהודית שעמדה לקום מתוך שיקולים צבאיים.אלה ש"צבא השחרור הערבי" נתן הוראה לפנות את הכפרים בין תל אביב לחיפה, לקראת האופנסיבה היהודית שהם ציפו לה, תמונה זהה קרה בגליל כאשרערבים המקומיים הצטוו לפנות את הנשים והילדים מאזור ראש פינה, והלגיון הערבי הירדני נתן הוראה דומה לכפריים באזור ירושלים.

אין זה מדוייק שהפליטים התקבלו בזרועות פתוחות בארצות השכנות כגון: מצרים, ירדן סוריה ולבנון- יתרה מכך:ממשלת לבנון, למשל, סירבה לתת לגברים בגילים 18 – 50 להיכנס ודרשה מכל הגברים הבריאים שכבר נכנסו להירשם באופן רשמי או להיחשב זרים בלתי חוקיים ולשאת בתוצאות.

ממשלת סוריה אסרה על גברים פלסטינים בין 16 – 50 להיכנס לתחומיה.

במצרים היו מספר הפגנות גדולות שצעדו למשרדי ה"ליגה הערבית" בקהיר והגישו פטיציה שדרשה ש"כל פלסטיני בריא המסוגל לשאת נשק תאסר שהייתו מחוץ לארץ.

הסלידה מהפליטים הפלשתינאים רק הלכה וגברה עם חלוף הזמן, הפליטים לא גילו מרירות כלפי היהודים אלא כלפי המצרים ומדינות ערב האחרות,הם זעמו על אחיהם הערבים ששכנעו אותם, שלא לצורך, לעזוב את בתיהם.

עברו 60 שנה מאז פליטי 1948 הופקרו לגורלם ע"י אחיהם במחנות פליטים, תוך טיפוח שנאה ותקווה מזוייפת.

הטרגדיה של הפלסטינים נובעת בראש ובראשונה: ששני מנהיגיהם החשובים ביותר, חג' אמין אל- חוסייני, ויאסר ערפאת, היו מונעים על ידי מגלומניה קיצונית שסבלה מעיוורון בשל שנאה ליהודים ואובססיה לאלימות,לו המופתי היה מעדיף פשרה ודרכי שלום, הייתה לערביי הארץ מדינה ב- 1948, והייתה נחסכת מהם בעיית הפליטים.

לו ערפאת היה מעדיף מלכתחילה פשרה ופיוס במקום אלימות וטרור, הייתה לפלסטינים מדינה בשלהי שנות ה- 1960 או ראשית שנות ה- 1970, או ב- 1979 בו- זמנית עם חוזה השלום המצרי- ישראלי, או ב- מאי 1999 כחלק מתהליך אוסלו, או בועידת קמפ דויד ב- 2000 .