יום שלישי, 8 ביוני 2010

בין גרוע לרע מאד

יכול להיות שלישראל לא תהיה ברירה וכל מה שתוכל לעשות נוכח הלחץ הוא להתמקח על התנאים. יכול להיות שתיאלץ להסכים לוועדת חקירה כזאת או אחרת לעניין המשט, ועדה שיש לה ניחוח בינלאומי או שיושב בה נציג בינלאומי, או שבראשה עומדת פיגורה בינלאומית. יכול להיות שהברירה הניצבת כעת בפני ישראל היא בין רע לנורא, ושמוטב יהיה לבחור ברע.

על ישראל להבהיר שבכל מקרה היקף המנדט, הרכב המשתתפים, ישראל לא תאפשר בכל סיטואציה שתעלה שחיילי השייטת לא יצטרכו להתחמש בעורך דין ולהיחקר, ומאידך לא תעסוק בשאלה המדינית של המצור על עזה.

גם אם ייענו כל הדרישות האלה, גם אם יוזמי הוועדה יקבלו על עצמם את כל המגבלות שבהן ישראל מעוניינת, בודאי נציגיה לא יתגלו כחובבי ציון מושבעים.
סיכוייה של ישראל פחותים לא בגלל שנאת ישראל,גם משום שדעת הקהל העולמית הוא צבוע.

ישראל חלשה יותר מבחינה פוליטית- לעומת מי שעומד מולה במיוחד כאשר מדובר בקול האיסלמי.

נכון ניתן ואפשר לוודא שבוועדה יישבו אישים שאין שנאתם אומנותם-ולמרות זאת כל ועדת חקירה בינלאומית בהנחה שיהיה לו רצון כזה, לרדת לחקר האמת, יהיה אינטרס מובהק לא להעליב, או להכעיס את ארדואן וגם ע"ח ישראל.


במקרה הסביר היא תצא רע עד גרוע. נכון: יש לא מעט טיעונים חזקים שיעמדו לה ביום המבחן, יש הוכחות, יש מידע, יש משפטנים ערמומיים שיוכלו להציג את הנמקותיה. אלא שוועדות חקירה אינן גופים "משפטיים". לא באמת. הן גופים המתחזים למשפטיים. כלומר, כאלה העושים שימוש בז'רגון משפטי, כאלה המעלים מחזה כאילו משפטי, בשעה שמדובר למעשה במוסדות פוליטיים. ובהליך פוליטי לישראל יש פחות סיכוי להצליח.
ממילא אין סיכוי שוועדה בינלאומית תקבל החלטה שתקבל את הגרסה הישראלית ותטיל את האחריות להידרדרות פרשת המשט על טורקיה. נכון, הטורקים לא עשו דבר כדי למנוע את הטרגדיה, הם לא שעו לבקשותיה של ישראל, הם לא גילו שמץ של עניין להרגיע את הרוחות, הם אפשרו, במישרין למשט לצאת לדרך ובכך הם אחראיים לפרובוקציה. בבית משפט הוגן זה יכול להספיק להרשעה. אבל לא כדאי להתבלבל: ועדה בינלאומית היא יצור פוליטי, ובמצב הענייניים הקיים לישראל אין סיכוי לזיכוי.

נכון טורקיה קרובה למוקדי חיכוך ועימות פוטנציאליים- במצב העניינים שלפנינו כנראה לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה, וקיים סיכוי סביר שהיא דילגה סופית למחנה היריב,.

אחד הסיבות לכך אירופה הפנה לטורקיה כתף קרה כאשר גררו רגליים וסירבו למעשה לצרפה לאיחוד האירופי.
לאמריקאים יש כעת קושי גדול עם ממשלת אנקרה, הם מזהים בדאגה את שינוי הטון ושינוי הגישה של הטורקים - כן, כלפי ישראל כמובן, אך במשתמע ובמובהק גם כלפי ארצות הברית. הטורקים מובילים כעת את החזית המנסה לבלום סנקציות בינלאומיות בהובלה אמריקאית נגד איראן.


אחריותה של ממשלה בישראל היא לדאוג לאזרחיה, הסגר נועד למנוע התקפות נוספות, זו אשמתה של התקשורת הפנימית והעולמית שהיא מעוותת את המציאות, אסור להסיט את הסיקור התקשורתי מהאלימות הפלסטינית אל התגובה הישראלית.

בואו ולא נטמון את הראש בחול ,החמאס השתלט באלימות על עזה ושיגר בלי הפסקה טילים לעבר ישראל. בסופו, באה התגובה המאסיבית מצד ישראל.

ישראל בצדק ועם הסכמה של הקהילה הבינלאומית סגרה לחלוטין את עזה בניסיון למנוע מהחמאס לצבור נשק. זה שקר לטעון שקיים שבר ההומניטארי אשר מחמיר מדי יום ברצועת עזה, ישראל מפסידה את הקרב על הלגיטימציה בגלל הצביעות של העולם.


מדינות רבות בעולמנו שוגות לפעמים וזו דוגמה טובה לכך.מדינת ישראל מסתמכת על עוצמתה הצבאית, ועל רטוריקה עיקשת בדבר הגנה על העם ובצדק- ומנגד היא פתוחה בנרטיב של נשיאה בתוצאות המדיניות שלה.

לכן ישראל איננה זקוקה להתנצל בפני מישהו , ובודאי לא בפני קנוניה טרוריסטית- נכון עושה ישראל שמסתמכת על עוצמתה הצבאית, ובמקביל גם על דיפלומטיה וערכים כמו הבנה ואמפתיה במקומות שזה ראוי.

אחרי הפיאסקו של רדואן, לא הטקטיקות הצבאיות של ישראל ולא הסגר על עזה הן שזקוקות לבחינה מחדש. הנראטיב של ישראל איננו זקוק לבחינה שכזו. מנה קטן של אמפתיה וסיום הצביעות המשוועת יהיה מקום לא רע להתחיל בו.

באמצעות עוצמה צבאית אנו הגענו עד הלום , עד היום ברטוריקה בלבד ישראל לא הצליחה לשבור את המוסר הכפול שבו העולם שופט אותה.

ניסנו בעבר לרכך את העוצמה באמצעות דיפלומטיה לא בהצלחה יתרה.

ישראל לו רק מנסה היא גם יוזמת ודואגת למצוקה ההומניטארית בקרב הפלסטינים, כפי שהוא יודעת לעשות במקרים של מצוקה הומניטארית ברחבי העולם. לא צריך ליצור סיפור חדש, ישראל מתנהגת ומיישמת בהתאם לאמות המידה המוסריות המקובלות.

מאז מלחמת הקוממיות ולפניה ישראל עמדה בפני איומים חוזרים ונשנים על ביטחונה ועצם קיומה. זאת בקרב חלקים מהאוכלוסייה הלך והשתלט נראטיב שבמרכזו התנחלות בכל ארץ ישראל ובהסכמה של כל ממשלות ישראל לדורותיהם. התנאים אפשרו לנראטיב החדש להעמיק את שורשיו וטוב שכך, אף שגם זה השתנה עם החלטת אש"ף ב-1988 לתמוך רשמית שהובילה בהמשך בפתרון שתי מדינות לשני עמים.מציאות שמשתקפת היטב בעיקרון הנראטיב הישראלי המדינה כדוד שמתעמת עם גולית הערבי
האינתיפאדה השנייה של הפלסטינים בלמה את כל ההתפתחויות המדיניות ודחפה אלימות. הפלסטינים לא תקפו רק חיילים ומתנחלים בשטחים הכבושים, אלא גם אזרחים בערים ישראליות. הסיפור הישראלי של שנות החמישים - דוד מול גולית –רקם עור וגידים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה