מי שירים את מבטו מפרטי האירועים שהתרחשו 1920 ב"יא באדר תר"פ בתל חי וירחיב את חוג ראייתו במרחב ובזמן יראה שכך שחשבו מנהגי הישוב שההגנה על תל חי ושאר המאחזים המבודדים היתה שאלה קיומית ליישוב היהודי, יש בו לקח לדורות עד עצם ימינו, פועל יוצא מלקח זה: ההתיישבות היא שקובעת את הגבול, ולא ההיפך.
בלי להמעיט כהוא זה מחשיבות המאבק הצבאי של אותם זמנים -החברה הישראלית מן הטבע מעדיפה להתמקד בסיפורי הגבורה והלחימה בפרשת תל חי, ולכן המשפט השגור בפי כל ילד ישראלי הוא: "טוב למות בעד ארצנו"
עם כל הכבוד המשפט החשוב באמת שאמר טרומפלדור ובו תמצת את השקפת עולמו היה: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו", זה נכון גם היום.
בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים היו תל-חי, מטולה, כפר-גלעדי וחמרה בודדים בחזית, ארבעה ישובים עבריים בלב הגליל הערבי העוין.עם אוכלוסיה דלה באמצעים,ודלה בכוח אדם.
המצב המדיני באיזור בשנת 1916 היה מעורפל למדי על פי הסכם סייקס-פיקו שנחתם בסודיות בין אנגליה וצרפת- בעירה הקיט דוביל שבצרפת בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נקבעו הגבולות העתידיים בין החלק האנגלי, ובין החלק הצרפתי בסוריה, לבנון וארץ-ישראל.
ארבעה הנקודות העבריות שהוזכרו לעיל נכללו בשטח הצרפתי ע"פ ההסכם. תושבי ארץ ישראל המערבית ולבנון לא נתפסו באותה התקופה כבני העם הערבי, אלא כבני לאומים שונים הדוברים ערבית. ומנגד היהודים נתפסו כעוד מיעוט של מהגרים במגוון אוכלוסיות המהגרים בארץ באותה תקופה.
בעקבות הדיונים הממושכים בין המעצמות וחוסר הבהירות בדבר גבולותיה ומעמדה של ארץ-ישראל, גברה מאוד התסיסה הערבית בארץ.
הערבים שראו בצפון הגליל חלק מן המרחב הערבי שמרכזו בדמשק,פתחו במתקפה נגד הנוצרים בדרום לבנון, וחלקם נגד היישובים העבריים שנתפסו כמשתפי פעולה עם השלטון הצרפתי.כבר אז מושג ה"מולדת" התגבש בחלק זה של העולם ע"י ההתיישבות היהודית.
לאור זה התגברה התסיסה בקרב הערבים בארץ שהתבטאה בהתקפה על תל חי ועל שאר הישובים באצבע הגליל דאז.
בעקבות התקפות אלו נאלצו איכרי מטולה בי"ד בטבת תר"פ, 5.1.20, לנטוש זמנית את מושבתם. גם חמרה נעזבה.
מנגד תושבי כפר גלעדי ותל חי נשארו במקום, ולא אצו לעזוב את הישוב התגוננו בחירוף נפש מול ההתקפות שיתגברו עם חלוף הזמן.
עוד קודם לכן החליטה ההנהגה הציונית לשלוח תגבורת מיהודה לגליל, והעמידה בראשה דמות מיוחדת במינה- בחג החנוכה תר"פ הגיע טרומפלדור לתל-חי, וקיבל את הפיקוד על האיזור והסוף ידוע.
בדיון הנוקב שיתקיים בישוב ע"י ההנהגה השאלה היתה רק ציונית, אז אמר בן גוריון:מדובר על הגליל העליון כולו, ולא רק היישוב הקטן תל חי העומד בסכנה ויאבד לעם העברי, אם נברח מפני שודדים, נצטרך באופן כזה לא רק לעזוב את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ-ישראל.
דבריו של מנהיג אחדות-העבודה יצחק טבנקין שהשתתף באותו דיון :שיש איבה מצד הערבים אלינו הערבי הכפרי מכיר בנו את הכובש. והכרחי הוא שהערבי ידע שאנו מגינים על עצמנו ואי אפשר לקחת מאיתנו דבר. אין שאלת הגנה של הגליל העליון רק שאלה מקומית כי אם שאלה שיש לה ערך עליון בשביל כל הארץ. אם ניפול שם - ניפול עד המדבר. דבריו נשמעים כאילו נאמרו היום.
באותם ימים של סתיו תרפ"א, נתחם מחדש הגבול בין שטח המנדט הבריטי למנדט הצרפתי. בזכות מאבקם של המתיישבים היהודיים וחזרתם להתיישבות הסכימו הצרפתים להכליל את ארבעת הישובים בתחומי המנדט הבריטי. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שההנהגה הציונית השכילה להפוך תבוסה צבאית לניצחון מדיני. למרבה הצער בתקופה האחרונה ובמיוחד בימי שלטון קדימה המגמה תמיד הפוכה: כל ניצחון צבאי הומר בתבוסה מדינית.
אינטרסים פוליטיים, וביניהם כאלה הנובעים מהסכם סייקס פיקו, הביאו את הבריטים לקידום רעיון "הבית הלאומי היהודי" בארץ ישראל. ייתכן שגם תחושת החוב המוסרי מצד הממשל הבריטי כלפי חיים ויצמן על תרומתו למאמץ המלחמה הבריטי תרמה לקידומו של רעיון זה. ממשלת בריטניה , באמצעות הלורד ג'יימס בלפור, מסרה לתנועה הציונית הצהרה, שבה נוסחו עיקרי המדיניות של בריטניה כלפי "הבית הלאומי" – היא הצהרת בלפור".
העמידה האיתנה של קומץ לוחמי השומר על הנקודות באצבע הגליל, היא שהחזירה למעשה את החולה, מעיינות הירדן וסביבות הישובים לתחומי הבית-הלאומי.
אלמלא הגנת וחירוף הנפש של לוחמי תל-חי אין שום ספק שגם אלה היו נשארים מחוץ לתחום מדינת ישראל כפי שנשארו אגן הליטני התחתון ואגן הירמוך. שום משא ומתן דיפלומטי בלבד, לא היה בכוחו לעשות את אשר עשה כוחנו העובדתי בהגנת הגליל העליון.
כאן המקום להדגיש שהתפיסה שאת הגבול יקבע חריץ המחרשה שימשה נר לרגלי כל מעצבי ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ישראל במאה האחרונה ונכווה לעד.
הסכסוך הערבי-ישראלי נתפס, אצל חלקים מן הציבור, כקונפליקט סביב נושא הפליטים ושאלת "השטחים הכבושים" ממלחמת ששת הימים לפיכך, מציאת הסדר לבעיות אלה תביא , לכאורה, לסיום הסכסוך בין העולם הערבי לישראל.
המציאות סבוכה ובעייתית בהרבה: שורשי הסכסוך עמוקים ונטועים עוד בראשית הציונות ואופיו הלאומי התגבש בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת "מעצמות ההסכמה" פיזרו בנדיבות הבטחות למנהיגות הערבית בדבר הקמת ממלכה ערבית בין חצי האי ערב לתורכיה, ומאידך פעלו באופן אשר לדעת הערבים היוו הפרה גסה ומשפילה של הבטחות אלה.
הערבים מעולם לא ויתרו על "אף שעל" מן המרחב שהובטח להם אז, בשחר המאה שעברה, והכשילו כל הצעה לפתרון שהועלתה על השולחן, מאז ועד היום.
סכסוך עתיק יומין זה משליך במישרין על עמדות הצדדים גם היום, אך, מסיבות שונות, אין הציבור הישראלי נחשף למקורותיו, לא דרך מערכת החינוך ולא באמצעות העיתונות לסוגיה.
הפלסטינים יצטרכו במוקדם או במאוחר לעשות את הפשרה שלהם, ולא מדובר על פשרה טריטוריאלית בה תצטרך ישראל לוותר יותר אלא על פשרה היסטורית.הם חייבים לחדול ולהצהיר ששוללים מהיסוד את זכויות היהודים בארץ ,אחרת לא יהיה שלום לנצח.
מה יותר סימלי הוא שהחלטת הממשלה השבוע על שינוי מהפכני בכל האתוס הציוני, מבניית יישובים בארץ ישראל להחרבתם, מראיית ההתיישבות כדגל, לתפיסתה כמכשול, התקבלה בתאריך עברי מיוחד במינו: יא' אדר.
קשה להבין על מה יצא קצפם של הפלסטינים שהרי מדובר, לכאורה, בסערה בכוס מים. יש להתבונן בתמיהה בהשתוללות הפלסטינית על פרשת אתרי המורשת היהודית והוספת שני אתרים היסטוריים-דתיים אלו לרשימת אתרי המורשת.
כאן נמצאת שורש הסכסוך העמוק , הנרטיב הפלשתיני שולל את קיומינו כאן בארץ ישראל,הם מאשמים את ישראל בגניבת ביודעין של ההיסטוריה הפלסטינית ושל העבר הפלסטיני כחלק מתוכניתה ארוכת הטווח להשתלט על הארץ כולה.
ההחלטה לצאת למאבק בהחלטה הישראלית בלא קשר לשאלה עד כמה יש בה ממש. החלטה זו מעידה על אחד המכשולים הקשים העומדים כיום בדרך להשגת הסכם שלום בין ישראל לבין הפלסטינים. על דרישתם של הפלסטינים להקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה שתחיה בשלום לצידה של ישראל, אפשר להתדיין ולהתמקח. אלא שהבעיה היא שהפלסטינים אינם מסתפקים בדרישות טריטוריאליות אלא דורשים את כל ארץ ישראל.
במילים אחרות, הם דורשים כי ישראל תכיר בנרטיב ובגרסה הפלסטיניים לתולדותיו של הסכסוך הישראלי-ערבי. המדובר בנרטיב ולפיו הציונות הינה תנועה קולוניאליסטית שנישלה את הפלסטינים מאדמתם ותפסה את מקומם. על פי הנרטיב הפלסטיני ליהודים אין באמת זכויות היסטוריות כלשהן על ארץ ישראל והם אורחים לרגע שגרמו עוול לבני הארץ ובעליה המקורים של אדמת פלסטין הם הפלסטינים.
יתרה מכך הם מסרבים בתוקף להכיר בזכות ההיסטורית של הישראלים לחיות בארץ הזו ולקיים בה את מולדתם.
הם תובעים כי במסגרת הסדר שלום תאמץ ישראל את גישתם זו לסכסוך ולפיה אין לה כל זכויות היסטוריות כלשהן על הארץ.
הדרישה הפלסטינית היא חסרת תקדים במערכות היחסים הבינלאומיות ואפילו מחוצפת, ובוודאי שאין בה כדי לקדם שלום בין שני העמים.
הדרישה הפלסטינית לויתור ישראלי על האמונה בצדקת הדרך, בציונות ובזכויות הטבעיות של העם היהודי על ארץ ישראל היא שערורייתית וכל עוד לא ייסוגו ממנה הפלסטינים לא יהיה אפשר להתקדם בדרך השלום.
לציבור בישראל נרטיב משלו שעניינו האמונה כי ארץ ישראל היא ביתו ומולדתו ההיסטורית של העם היהודי.
ארץ ישראל הינה זכות טבעית שהוכרה על ידי כלל מדינות העולם. זהו הנרטיב הישראלי שבו דבק מרביתו של הציבור בישראל. כל ניסיון להכריחו לזנוח נרטיב זה ולקבל את הנרטיב של הצד האחר ולהכריז כי הצדק ההיסטורי הוא בצד הפלסטיני, הוא ניסיון נואל שנדון לכישלון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה