איש הים הישראלי

מאז ומעולם אהבתי את ההפלגה בים. ואכן, הפלגתי תקופה ארוכה מחיי הצעירים, בזמנים שבהם אוניות שימשו לתעבורה משאות, ולא רק לקרוזים ומסעות נופש.

סיפורי הים הם קינה משעשעת לעולמם ההולך ונעלם של המלחים הישראלים.

רבים מהם נוגעים ללב ומצחיקים עד דמעות. פעם היו אלו "יסמין" ו"איריס" הפרחוניות, לצד "רחל" ו"לאה" התנ"כיות, ותאודור הרצל" ו"ציון" הציוניות. היום השמות תכליתיים: "צים אירופה" ו"צים אמריקה" ועוד.

אוניות בשם קדמה, ארצה,נגבה, גלילה, ציון, ישראל, קוממיות, עצמאות, הרצל ועוד – קשורות קשר ישיר לתקומת העם בארצו. שמות אוניות אלה הם בעלי משמעות רגשית לרבים מבני הארץ הזאת, ובניהם.

השם "צים" הוצע על ידי שר התחבורה הראשון, דוד רמז, והתבסס על פסוק מספר התנ"ך (במדבר פרק כ"ד, פסוק כ"ד) שבו מוזכרת המילה צים ומתייחסת ל"אוניות גדולות". השם נבחר כמתאים ליעדה המרכזי של החברה.

לצערנו חברת צי"ם רומסת ברגל גסה מזה שנים את הזיכרון הקולקטיבי של רבים מאיתנו, על ידי ביטול שמות האוניות המקוריות והקניית שמות לועזיים לצי האוניות שבבעלותה.

מרביית האניות של צים מאותה תקופה נבנו במספנות בגרמניה- זה החל מיד לאחר אישור השילומים בכנסת ישראל: בסוף אפריל 1957 הושלמה בנייתה של "תיאודור הרצל" אניית הנוסעים השלישית של צים, והיא נבנתה במספנות, "דויטשה וורפט Deutsche Werft " המבורג גרמניה.

לסיפורי הים יש תמיד ערך מוסף אנושי, חברתי, לפעמים אפילו היסטורי. הימאי הישראלי בצניעותו, ואפשר לומר גם בקסמו הנדיר ואישיותו היוצאת הדופן ובדרך המיוחדת, הטביעו את חותמם בצי הסוחר הישראלי.

לכן אסור ליטול משום ימאי את ההתרפקות על השנים הנהדרות שבהן הפליג הגברים היו צעירים, נועזים ויפים, ויש המספרים ששובל ארוך של יפהפיות נגררו אחריהם בכל נמל ובכל עגינה.

צי הסוחר הישראלי קיים עדיין, אבל ספנים ישראלים דוברי עברית נותרו רק מעטים אם בכלל. וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, אותם בעלי הון גם מייבאים כוח עבודה זול ממדינות אחרות, שוברים את שוק העבודה המאורגן, ומעמיקים את האבטלה. משפחת עופר, שקיבלה מהממשלה כמעט במתנה את "צים", מחברות הספנות הגדולות בעולם, החליפה את הימאים הישראלים המאורגנים, בעובדים זרים נטולי זכויות.

יחד עם המלחים הישראלים נעלמו גם חלקים גדולים מן ההווי, אורח החיים והדיבור של המלח הישראלי אין כבר ימאים ישראלים ששרים שרים ישראלים בבר "באבנרה ברוטרדם", ומנופנפים לשלום לזונות על רציף הנמל בברצלונה.

אפשר למצוא כאן עדות ממקור ראשון על הדרמה שבחיים על סיפון האונייה, כל שנה בים מתבטאת בשריטה קמט על המצח.

בנוסטלגיה משתרבבים סיפורים מהיבשה. מחבורת הסוורים בנמל, סיפורים מרתקים, מצחיקים ומסתוריים, שזורי הרפתקאות של יורדי הים, פחד ואהבה.

לפעמים קשה לדעת מה מענג יותר ההפלגה - עם כל ההרפתקאות הקטנות והגדולות שהיא מזמנת - או הסיפורים המפוארים שהיא מולידה ושיסופרו בשעת בין ערביים בהפלגה הבאה. טבעם של סיפורי ים שהם מתגלגלים ומתגלגלים, ככדורי שלג, ובכל פעם נפחם גדל ועסיסיותם מתרבה.

כולם משפילים מבט חסוד ומהנהנים בהסכמה ואז נשפך אשד של סיפורים, כולם נזכרים בזונות הקוריאניות שצריך ממש לנער מהשרוול, צוחקים על מחלות המין שהביאו לסיפון, משווים בין הזונות של ברצלונה לאלו של ג'מייקה. מציינים את ההפרדה הצודקת בין בית הזונות של הקפטן לזה של הימאים הפשוטים. וכך הלאה.

הוותיקים נזכרים בימים שבהם "העמידו אונייה בגלל עגבנייה" ומתכוונים לכך שימאים השביתו אונייה כי התפריט בארוחת הצהריים נראה להם דלה מדי. נזכרים בהפגנת הכוח של האיגוד, שרובם הסתיימו בפשרה.

את כל זה ניתן לשמוע-במסעדת מעיין הבירה בעיר התחתית שהוא מוסד מיתולוגי חיפאי בפני עצמו, שום אירוע אינן מפסיקות לרגע את מזיגת הבירה. מול ברזי הבירה של המעיין והאוכל המזרח-אירופאי הכבד הרובץ בבטן, צריך הרבה יותר מסתם סיפורים בכדי לגרום לסערת רגשות. הזכרת שביתות הוא נושא טעון שלעצמו,הוא יכול להוות מין ניצוץ שיכול להדליק את חבית אבק השריפה. מאחר וקהל הלקוחות הקבוע של מעיין הבירה מורכב מהאליטה של צי הסוחר הישראלי ההיסטורי שרובם ככולם פנסיונרים.

מדי פעם מתבדחים על "רב שמנים בפנסיה" שזה היה תוארו של האחראי לשימון הדוודים באוניית קיטור, כפיצוי נשמע התואר הלועזי שלו מרשים וחידתי כאחד: "דונקי מאן", זכר לימים רחוקים וכך יושבים זה לצד זה "הדונקי מאן" והמסיק, והנגב - המקצועות פרחו מן העולם, הימאים בקושי שרדו והתוארים הונצחו לעולמים.

כרוטינה הצפויה מראש בשעת לילה מאוחרת, לאחר שעות עבודה ללא הפסקה מפליגה האונייה לדרכה הארוכה, סתם כך, בלי טקס. תוך דקות היתה בלב ים.

המקומות בחדר האוכל קבועים וסדר הישיבה נשמר בקפידה. המפלט מפני רגשות האשמה נמצא, אם כך, בכסף. בחדר האוכל הוא נושא מדובר: משווים מחירים, ממליצים על רכישות מזדמנות.

נשאלים המסובים אם מכירים את המונח "אפ-אנד-דאון". הקצין הסיפון הצעיר מתרכז ומנסה לשלוף ממעמקי הזיכרון את התשובה, ושואל אם זה משהו שקשור בעוגן. זה לא קשור לעוגן, אומרים לו, זה קשור למכנסי ג'ינסים.

מכנסי הג'ינס המדוברים היו אלו שימאים לבשו זה על גבי זה, פשטו אותם על החוף וחזרו לאונייה כדי להצטייד במטען נוסף. לא רק מכנסיים, גם משקאות, שעונים, סיגריות וכל מוצר שעשוי היה לעקוף את חומות המכס הגבוהות ואת הרעב למוצרים מחו"ל.

מלצרים ואנשי משק הפכו לעשירים, בעלי שררה באונייה שיתפו פעולה עם ספקים בארץ ובחו"ל והשחיתות פרחה. ימאים פחדו לאבד את אחיזתם במקומות העבודה, ועבדו ללא חופש גם על חשבון נוכחותם בבית.