מנהיגים אירופיים הזהירו את ישראל כי אם לא תכיר במדינה פלסטינית - היחסים בין ישראל לאיחוד ייפגעו, וכן יצטרכו להסיק מסקנות לעתיד מכך. האיחוד כבר השהה את הדיונים בנושא שדרוג יחסיו עם ישראל בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" בעזה.אין לנו עניין במנהיגים, חשובים ככל שיהיו, שיטיפו לנו מוסר איך להתנהג. אין די בזה כי האידיאה תהי נכונה ואין צורך שיטיפו לנו ברבים,המתיימרים להציע לקוראים לקסיקון אובייקטיבי,. ראשית עליהם לסלק משדה המדיניות האירופית את אלה שלא מפסיקים להטיף. בגנותה של ישראל המעוותים את העובדות האובייקטיביות.
דבר אחד חייב להיות ברור לכל- על ישראל בלבד מוטלת האחריות להוביל דרך, לבחור בשינוי במקום הנכון ובהמשך המצב הקיים גם אם ההצלחה לא תהיה מובטחת, לעמוד איתן ונחוש אל מול הביקורת קשה. על ישראל להיות נחושה שהדרך בה בחרה תצליח להשפיע על דעת הקהל ולסחוף רבים אחריה.
שלום אינה מילה נוחה ושגורה בפי מי שישלוט בממשלה החדשה, כך טוענים ידידינו הפלשתינים.
עמדתן המאוחדת של מדינות ערב מאז החלטת החלוקה של האו"מ ב-1947, ביטאה התנגדות נחרצת להכרה בישראל ולעשיית שלום עימה. במשך השנים היו, אמנם, ניסיונות להגיע להסכמים; חלקם מיד לאחר מלחמת העצמאות וחלקם מאוחר יותר. אך רק אחרי מלחמת ששת הימים החלה תזוזה של מדינות ערב והפלסטינים בכיוון שתי האפשרויות – השגת השטחים שנכבשו על ידי ישראל באמצעות מלחמה או באמצעות שלום.
קיים שבר עמוק מבחינה לאומית ויקשה לתקנו בעתיד הנראה העין, זה משום שהצדדים הישראלי/ פלסטיני לא הצליחו להסכים ביניהם- זה נובע מחוסר האמון העמוק והפער בין הצדדים שממשיך להתקיים גם בימינו.
קביעת גבולות בטוחים בארץ ישראל המערבית- והקמת מדינה פלסטינית הם חיוניות לשני הצדדים.
אי לכך חייבים לאתר את הכתובת הסמכותית ביותר בצד הפלסטיני להשגת הסכם. ההכרה ההדדית בין הגורמים הפרגמאטיים בשני הצדדים.
אך כל עוד המנצח הגדול בצד הפלסטיני יהיה גורם דתי פנאטי, ירד המסך על הניסיון להגיע להסדר.
כל ניסיונות העבר לא צלחו-חלופת ה"שב ואל תעשה" אשר "במקרה הטוב" משמעותה היא קיום מו"מ תוך גרירת רגליים מכוונת נוסח ממשלת שמיר או חילופי מהלומות נוסח שרון, הובילה את הסכם אוסלו לאפיזודה חולפת.
מי שירצה להציל אותנו מגורל כזה יחזור לאותם עקרונות שהונחו ע"י ממשלות הימין . לכן אין לזלזל בהישגו האידיאולוגי של נתניהו, נתניהו נאחז בעקרון הגיוני לכאורה של "הדדיות", כאשר שתי רגליו נטועות בקרקע, שאינו מוקסם ממילים יפות, שאינו סומך במהירות על הבטחות הערבים, שיודע שיש בעיות אשר אין להן פתרון, ולכן אינו מתפשר, שהרי אין על מי לסמוך, וכל ויתור מוביל לויתור נוסף ולשרשרת שאין לה סוף.
לפלסטינאים חייב להיות ברור- בכל הסכם עתידי ריבונות על הר הבית יהיה בידי ישראל- עם סמכויות לווקף המוסלמי לנהל את כל הקשור למסגדים בהר הבית.
"זכות השיבה" של פליטים פלסטינים לישראל היא מושג שגם מנהיגי הפלסטינים ידועים כי לא יוכל להתגשם בשום הסכם קבע- אף מדינה ריבונית לא תיתן לדבר שכזה לקרום עור וגידים.
אם באמת יבקשו פליטים רבים לשוב רק למדינה הפלסטינית שתקום. מאמץ בין-לאומי יושקע בשיקום הפליטים במקומות שבהם הם גרים כיום. קרן בין-לאומית שתנוהל על ידי מועצה בין-לאומית, ואשר תמומן בכספי המדינות התורמות, כולל ישראל, תעניק לפליטים פיצויים. הללו יקבלו פיצויים גם על הנכסים שהותירו בישראל ב-1948.
הממשלה שבדרך התחיבה לאמץ את כל ההסכמים שממשלות ישראל חתמו בעבר. מחנה השלום עושה את מעשיו מתוך נאיביות, רצון טוב ותום לב שאינם קיימים בצד הערבי. הסיכוי למימוש "מפת הדרכים" בלוח הזמנים המקורי של ממשלת נתניהו אינו גדול. כל עוד שמצב בו מעגל האלימות נמשך כך הופך את תכנית- מפת הדרכים לחלק מן הארכיון המזרח תיכוני.
לצד הסכמים ותכניות רבות אחרות שהוצעו בעבר. מפת הדרכים תהווה מעין "כביש תורכי", אשר לאחר שסוללים אותו, הולכים בשוליו. כלומר – יהיו הבנות בין הצדדים שיאפשרו להם להימנע מרמה גבוהה של אלימות, אך מבלי להגיע להסכם ביניהם, ומבלי לממש את הכתוב ב"מפת הדרכים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה