המשטר הסורי לפני קריסה

הסכם סייקו-פיקו בין צרפת ובין בריטניה, שנחתם ב-16 במאי 1916לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי נציגי שתי הממשלות מתפורר מול עינינו. את זה אנו רואים בעירק, לבנון ,וכעת גם בסוריה.

אסד האב שלט בסוריה ביד רמה שלושה עשורים. פוליטית הפכה סוריה לאחת המדינות היציבות ביותר במזרח התיכון, ואולי אף בעולם כולו. אך היה לכך מחיר כבד - חאפז אל-אסד הנהיג בסוריה משטר דיקטטורי שכמהו נותרו בכולם מעטים מאד. שיטת המשטר והדיכוי האכזר גבה מחיר כבד מהמשק הסורי, ולכן עד היום נותרה סוריה נחשלת כלכלית, ורוב תושביה נאבקים על הקיום היום יומי.

משטר הבעת הרצחני, שהתיימר לשאת את דגל הלאומיות הערבית, הוא העדות המדממת לכישלונה של לאומיות זו. התרמית הזאת נחשפת לעיני כל בזוועות המתבצעות מדי יום ברחבי סוריה. והעולם, כולל החלק בו שמכונה "העולם הערבי", ממשיך לשבת בחיבוק ידיים. העולם הערבי מחכה שמדינות זרות, לא ערביות, תבואנה לעזור ל"אחים הערבים" שנטבחים על ידי ערבים. על רקע העימות הבין-לאומי סביב הצעדים שיש לנקוט נגד שלטונו של בשאר אסד לאור האלימות הגואה במדינה, מה שמתחולל בסוריה זו איננה מהפכה במובן המקובל של המלה, גם ״לאומית״ לא במובן הקלאסי. העם הסורי בתחילת המאבק שאבו השראה מהאירועים במצרים ובתוניסיה, יצאו לרחובות בשל סלידתם מהממשלה הרודנית ומהיעדר ההזדמנויות, ולאו דווקא בגלל המאבקים בין העדות אך בהמשך התהפכה התמונה. בעבר הלא רחוק אסאד הבן נהנה ממנעמי החופש המערבי בעיר האורות. אולם החופש הוא תרמית. שכן הוא מעולם לא הפנים את ערכי החופש. נהפוך הוא, נותר שבוי בעולם השבטי שממנו הוא בא. לדבריו של הדיקטטור השני לבית אסאד, אפשר לחייך במרירות נוכח ההצהרות למה שמתרחש היום בסוריה. בהפגנות נגד המשטר נשמעות הקריאות "נוצרים לביירות – עלאווים לקבר". מטבע הדברים, סיסמאות מסוג זה מחזקות את תמיכת המיעוטים באסאד, ולו מתוך חשש מהחלופות המצפות להם. מדובר בתמיכה של המיעוט העלאווי, שמחזיק בשלטון, וכן בזו של הנוצרים –ושל הדרוזים .לזה יש להוסיף את הברית בין העלאווים לסונים החילונים העירוניים היא מורשת שקיבל אסאד ג'וניור מאביו, שרומם את האליטה הסונית הזאת על חשבון האליטה הסונית הפיאודלית הישנה של סוריה.

סיום כהונתו של אסאד הבן עלול להיות אפוקליפטי !!! קיים חשש מוואקום שלטוני העלול להביא לקריסתה של סוריה בדומה למה שמתחולל במדינות מוסלמיות נוספות כגון: תימן, עירק, סומליה ועוד. הדילמה של כלל הקהילייה הבינלאומית בנוגע ליום שלאחר לכתו של הנשיא בשאר אל-אסד ומה יקרה בסוריה בחודשים שלאחר מכן מדירה שינה אצל המנהגים במערב ובפרט בישראל. ולמרות זאת האינטליגנציה האירופאית השרלטנית עסוקה בימים אלה מעל-לראש במדיניותה של ישראל ביהודה ושומרון, וכך לא נותר לה זמן פנוי להתעסק עם הבעיות הבוערות ביותר במרחב-האסלאמי בו מתחוללות מלחמות דמים עקובות-מדם. יש לומר ביושר לפי שעה, אין מדינה מערבית אחת המוכנה לקחת סיכון אסטרטגי כדי לצאת במתקפה צבאית נגד המשטר העלווי של בשאר אל-אסד.

עפ"י דווחים המציאות ששררה בדמשק לפני שנה בלבד התהפכה על פיה. בעשור שחלף מאז עליית בשאר לשלטון ועד להתקוממות, דמשק היתה לעיר מלאת חיים. תרבות הברים פרחה, התיירים פקדו בהמוניהם מלונות בוטיק ומסעדות, סטודנטים ערבים נהרו לעיר והסורים יצרו קשרים עם העולם החיצון. אבל מתחת לפני השטח התקיים פיקוח קפדני כמו בתקופת אסד האב. מתנגדי משטר הושלכו לכלא, סוכני ביטחון, נראים בכל מקום, אורבים בפינות רחוב ותוחבים את האף לכל התרחשות. האזרחים נאלצים למצוא את דרכם בין שחיתות להשפלה תדירה, בין עלבונות מסוכני הביטחון לאי יכולת למצוא עבודה. דומה שנחצו כל הקווים האדומים במלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה. החלת משטר נוקשה ואכזרי  ע"י צבא סוריה ובריוני ה"שביחה" המטילה אימה על תושביה, גולשת לאנרכיה כללית, לחוסר-שליטה ולמאבקים עדתיים ללא הכרעה ברורה. המשטמה של בני-העדה הסונית כלפי בני-העדה העלווית מהווה קטליזטור למרחץ-דמים ומסע של נקמה עדתית הדדית ללא סוף.

חוסר הוודאות סביב זהותו של השליט הבא בסוריה. וחוסר-ההחלטיות הבינלאומית בנוגע לסוריה, אינו נובע רק מהחשש של שימוש בעוצמה צבאית נגד מדינה ריבונית, אלא דווקא נובע מהתוצאות העלולות להיגרם מכך לאור המורכבות העדתית והדתית של האוכלוסייה הסורית.

דאגה נוספת שמדירה שינה היא גורלו של הנשק הכימי בסוריה לאחר נפילת השלטון. סוריה מחזיקה את אחד המאגרים הגדולים והמסוכנים ביותר באזור, שעלול לעבור לידי המורדים ואפילו לידי חיזבאללה בלבנון צעד כזה עלול להצית מלחמה נוספת מולו. מעל לכל אלו, השאלה המטרידה ביותר שאופפת באוויר היא: מי יהיה הגורם הבא שיתפוס את השלטון בסוריה. כרגע לא נראה באופק גורם שמסוגל להנהיג את המדינה, והחשש הוא מפני התפוררות אמיתית של סוריה, שעלולה להביא איתה התארגנויות טרור, בדומה למצב הנוכחי בסיני. בקרב התושבים בסוריה קיימת חרדה גדולה לנוכח ההווה האלים ולנוכח העתיד שאינו צופן בחובו בשורות מרנינות לגורלה כישות מדינית שיש בה יסודות חזקים של פוליטיקה פרלמנטרית ליברלית וזכויות-אזרח. חוסר-ההכרעה בין השלטון לבין האופוזיציה הלוחמת, מעלה מחדש את החשש להפיכתה של סוריה למדינה המתנהלת על-פי הסגנון העיראקי או התימני. מספר ההרוגים הוא חסר-משמעות משום שמדובר על שרידותו של המשטר ושרידותה של העדה העלווית כולה.  הנהנתנים או האופטימיים במיוחד, לא יכלו להתעלם מהצד האפל והקודר של המשטר. במיוחד לנוכח מראות הזוועה, שהפכו עניין של יומיום, אי אפשר עוד להתעלם מאחיזת החנק של המשטר הסורי. מדווחים של היום דמשק בקריסה וכוחות המורדים מתקדמים לעבר הארמון הנשיאותי.

ההפגנה אמש בתל-אביב

ההפגנה אמש בתל אביב-תחת הכותרת "הפגנת חירום! מחזירים את השלטון לעם! הוציאה את המרצע מן השק‏. כאשר כמה מאות חוליגנים שמאלניים השתלטו על המחאה החברתית שממאנת לתפוס תאוצה מחודשת בקיץ שלפנינו-והאספסוף השתלט על המחאה החברתית הדועכת. במקום מאות האלפים שיצאו בקיץ הקודם שבוע אחרי שבוע לרחובות, המחאה השנה היא מנת חלקו של קומץ פעילי שמאל ואנרכיסטיים שמטיפים ל''צדק חברתי'' ובראשם דפנה ליף וחבר מרעיה. רק אנשים מהסוג הזה מרשים לעצמם להתנפל על סניפי בנק וחלונות ראווה של סוחרים תל אביבים תמימים. יש להניח שהמעצרים מנעו גם ביזה במקום. "הסלוגן העם דורש צדק חברתי" ו"דמוקרטיה". אין שום קשר בינם לבין הערכים שהם טוענים לייצג!! עיריית תל אביב בצדק איננה רוצה לחזור לתמונות של הקיץ האחרון בו המפגינים השתלטו על רחובות שלמים בתל אביב והקימו בהם מאהלים מטונפים, שיושביהם עושים את צרכיהם בחצרות הבתים ועוד.

המפגינים לא קיבלו אישורים מתאימים להפגנה אמש. לכן אסור לאפשר קיום הפגנות בלתי חוקיות תוך פגיעה "בשלום הציבור וביטחונו''. תגובותיהם שאין להם ספק שיש יד מכוונת מלמעלה איננה מצדיקה את הוונדליזם בחוצות תל-אביב. בקרב ההנהגה קיימת אכזבה שהם לא קיבלו כותרות על המחאה שהם עשו בשבועות האחרונים והגיעו להבנה שרק אלימות תחזיר אותם לכותרות. זה בדיוק מה שקרה.

שום דבר אינו מצדיק גם עם יש תחושה חזקה שהממונים על החוק קיבלו הוראה מהדרגים הכי גבוהים במערכת הפוליטית בישראל שהמחאה לא תתקיים בקיץ הזה כפי שטוענים מובילי ומארגני "המחאה החברתית". המפגינים הלמו על חלונות של סניפי בנק דיסקונט, הפועלים ולאומי, והצליחו לנפץ את שמשות של אחד הבנקים. המוחים פרצו למבנים, והכינו מראש מצבור של צמיגים שהוחבא בבניין סמוך למרכז המהומות.

יוזמת מחאת האוהלים ובראשם  דפני ליף בהפגנה ביום שישי ברח' רוטשילד הבהירו שאם לא ייקחו את המחאה הזו בצורה יותר אגרסיבית, הם לא יקבלו מאומה. וזה מתוך ניסיון העבר מה שיתרחש אמש זה שינוי כללי המשחק. לסרבנית המשתמטת מכפר שמריהו אין זכות לבוא בדרישות מהמדינה. אם היא בריאה מספיק להפגין ולהתגורר באוהל בחום ובלחות שלה קיץ בתל-אביב, אז היא גם בריאה מספיק כדי לשרת שנתיים ב-צ.ה.ל. כפי שהחוק דורש. את האוהל שתעמיד בחצר הפרטי שלה ולא במרחב הציבורי השייך לכולנו.

אמש נוכחנו שלמגינת לבם של פעילי שמאל, אין שום חפיפה אוטומטית למאבק החברתי. את השקפת עולמם יש לתעב, ואת פעולותיהם יש לסולד, המסע ומניעיו מסיחים את הדעת והקונצנזוס והם גרועים בעשרות מונים ממטרותיו המוצהרות. תגובותיהם ממחישה את המקהלה האוטומטית והבכיינית. זהו תעלול רטורי ומניפולטיבי בזוי ועלוב במיוחד. כאשר נחצו פה כל הקווים האדומים ששמו להם למטרה להפוך את המחאה לאלימה- כיצד החברה בישראל יכולה לאהוב חבורה כל כך וולגרית, ברוטלית, ולפעמים אף דורסנית, עם פה מלוכלך ומטונף?

כאשר ח"כים מחזקים את עמדת המפגינים ומציינים בתגובותיהם כי "חוסר המידתיות בהפעלת הכוח כנגד המפגינים מסכן את הדמוקרטיה ופוגע בזכות הדמוקרטית להפגין ולמחות. זה מהווה עידור למארגני המחאה להמשיך בפעולותיהם הברוטליות ומעניק להם רוח גבית שמקדמת ולא תחושה הכל מותר, תרתי משמע, ובכך מסייעת בעד החוליגנים להפר ברגל גסה את הסדר הציבורי.

זה לו אירוני לשמוע את "המנהיגות המחאה החברתית": שמדגישים בטענותיהם, שהם מתנגדים לכל ביטוי של אלימות ופגיעה ברכוש? איך ניתן לכנות את התופעה המבישה מצד מארגני המחאה החברתית שאירע אמש בחוצות תל אביב האם הם אזרחי שומרי חוק כפי שהם טוענים?

המפגינים עברו מה שנקרא "קו-אדום" אילמות היא לא השיטה.  למה ציפו שהמשטרה תזרוק עליכם סוכריות, או שמע לעצום את העיניים ולתת למפגינים להמשיך במעשיהם?? תפקידה ויעודה לפזר הפגנה אלימות ובין היתר גם להשתמש בכוח-סביר כדי לפזר אותה. כאשר המפגינים מבצעים ונדליזם ומפעילים אלימות כלפי השוטרים -שלא יבואו בטענות שהשוטרים מפעילים כוח בלתי סביר. יש דרכים להתלונן בהקשר כוח בלתי סביר נקודה. יש חוק במדינה וחשוב שלא ירדו לרמה הזו גם אם המאבק צודק. יש לנקוט ביד ברזל ואגרוף פלדה ולפעול נגד חוליגנים שמאלנים אנרכיסטים הורסי המדינה מבפנים.  

המשבר הכלכלי ביוון עדין לפנינו

השעה הייתה שעת אחר צהריים, והדבר שרציתי הוא לטבול קצת בים בגלל עומס החום הרב ששרר באתונה. בו בעת עלה במחשבותיי כיצד אירופה השוקעת, וכן על הדמוקרטיה החולה של ארה"ב, על השיטה הכלכלית שצריכה להשתנות ועל קוצר ידם של קובעי המדיניות, שהתמסרו לאינטרסים של הטווח הקצר ושכחו את הטווח הארוך. התקופה הנוכחית מעניינת מאד "מה שקורה כרגע בעולם מבחינה כלכלית ומדינית מפחיד מאוד". הכעס והייאוש ניכרים ביוון ואני מציין זאת מתוך התבוננות אישית זה עתה חזרתי ארצה מאתונה. החום בלתי נסבל, בדרום אתונה עולים פרברים באש כדבר שבשגרה,  שריפות הקיץ בפתח ואיש אינו יודע להצביע מה הן מקורן - האלימות הקשה עדין לא חלפה מפרברי אתונה, ומנגד הייאוש הזה הוא ייאוש שקט, הכעס נשמר לעת עתה לשעות אחרות. כשהסתובבתי בחוצות אתונה יומיים לפני הבחירות התחושה לא הייתה מלבלבת- השווקים ריקים למרות שדוכני הירקות, הבשר, והדגים ,מלאים מכל טוב, אך לאזרח הפשוט אין כסף לקנות. עיתונאים החלו להגיע ויכולתי לראות כיצד הם עטים על כל עובר ושב בניסיון לשמוע אמירה שתבהיר איך נקלעו היוונים לתסבוכת ואיך הם ייצאו ממנה. אולם היוונים עצמם ממש לא מאמינים שאפשר לצאת מהתסבוכת, לא בקרוב ולא בקלות. ולמרות זאת, הם רוצים שינוי. תוצאות הבחירות התקבלו באנחת רווחה מצד המנהיגים באירופה ובעולם כשחלק מהם כבר הזדרזו להודיע על כוונתם לתגמל את יוון על ידי פריסת תוכניות הצנע לתקופה ארוכה יותר. היוונים תמיד אהבו להרגיש שהם במרכז העולם. ובכן, שעה שהעולם כולו נשא עיניו לתוצאות הבחירות היווניות - המדינה הקטנה אכן החזיקה את גורל העולם בכפות ידיה. מה תעשה בו? על הכף הרי מונחים הגורלות שלהם, ושל גוש היורו ושל הכלכלה העולמית כולה. אין סיבה למהר. אולם, לפני שממהרים להירגע לגמרי, צריך לזכור כי בפני יוון ניצבים אתגרים רבים נוספים: מהקמתה של קואליציה יציבה, דרך סבב דיונים צפוי נוסף של הממשלה היוונית על תנאי החילוץ שלה ממצב הכלכלי העגום. יוון בחרה להישאר בגוש יורו ולא לחזור למטבע הישן הדרכמה, ולמרות הכל התסבוכת הפוליטית עדיין רחוקה מסיום. המנצח אנטוניס סמאראס ממפלגת הדמוקרטית, שוב במרכז הקלחת הפוליטית. "אמש שנועדו התוצאות הצהיר המנצח שהפעם נעשה את מה שצריך ונעשה את זה מהר", והוסיף "העם היווני הביע את רצונו להישאר חלק מגוש היורו" ולמרות הכל תוצאות הבחירות ביוון אינן מהוות סיבה לאופוריה, המצב הכלכלי בגוש האירו ימשיך להוות גורם סיכון מרכזי בכלכלה הגלובלית  . תוצאות הבחירות ביוון מהוות חדשות עידוד לטווח הקצר, כי נמנע אירוע מסוג "ליהמן ברדרס" שאירע בארה"ב והשלכותיו. גם המשחק הפוליטי להרכבת ממשלה נמצא ככל הנראה רק בתחילתו, מאחר שאפשרויות המו"מ של המנצחים מצטמצמות והולכות ככל שחולף הזמן. באם ממשלה יציבה לא תוקם בימים הקרובים, עשויה האחריות להקמת הממשלה לעבור למפלגת השמאל המתנגדת לצנע - ובכך לסלול את הדרך ליציאתה של יוון מגוש האירו. באותה נשימה יש להוסיף בלי ההקרבה של העם היווני הניצחון יחשב לכישלון. ההצבעה היוונית נוגעת קודם כל לעתידו של העם היווני, ובכלל לא בטוח שבטווח הארוך עדיף לו להישאר בגוש היורו ולא לחזור לדרכמה - למרות הקטסטרופה שפרישה מהגוש תגרום לרמת החיים וצנע בטווח הקצר. הכלכלה היוונית שהתדרדרה במהלך השנים האחרונות והביאה לאנרכיה אך לא הפחית את חובותיה, אולי עדיף להישרף מאשר לדעוך. פרשניים כלכליים מניחים שההסתברות לפרישת יוון מגוש האירו במהלך השנה-הקרובה נותרה גבוהה חרף הבחירות. כעת חשוב יהיה לעקוב לכלכלה העולמית ובמיוחד לכלכלה האירופית אחר תהליך משיכת הפיקדונות ביוון על-ידי הציבור, ולכן תהליך זה יישאר גורם סיכון מרכזי ליציבות הפיננסית של "גוש האירו". עם בעתיד הסצנריו יתגשם ויוון תפרוש בסופו של עניין מהגוש היורו לא מן הנמנע שזה יוביל ללחץ כבד על השווקים באירופה, כאשר השלכה נוספת של המהלך יכולה להיות פרישה של מדינה או מדינות נוספות מגוש האירו - ולמעשה פירוק הפרויקט כולו. כבר כעת ברור עם תצליח המפלגה הדמוקרטית החופשית להקים ממשלה היא תנהל בשבועות הקרובים מו"מ עם נציגי הטרויקה (הבנק המרכזי האירופי, קרן המטבע והאיחוד האירופי) כדי לקבל את התשלומים הבאים במסגרת "חבילת הסיוע השנייה". האנליסטים מעריכים: הסיכוי לפרישה של יוון מגוש האירו בטווח הקרוב פחת באופן ניכר, אך חוסר ההסכמה מצד יוון על יעדי תוכנית הסיוע יציתו מחדש את חששות נטישת האירו לקראת השנה הבאה.

מעבר לבעיות ששרויה הכלכלה היוונית בזמן נתון זה, המהווה אחוז נמוך מהתמ"ג בגוש האירו, לאירופה ישנן בעיות גדולות עוד יותר, בדמותן של ספרד - אשר זכתה לפני כשבועיים לתוכנית סיוע חיצוני למערכת הבנקאית שלה. אך יש להוסיף לאור הריביות הנמוכות להן "זכתה" ממשלת ספרד בחבילות הסיוע לבנקים שלה ,ועד יישום צעדים משמעותיים להמשך הריסון התקציבי לצד עידוד הצמיחה במדינה הסובלת ממיתון ממזה 5 שנים הדרך עדין ארוכה. גם חילוץ הבנקים בספרד, שהוביל לעליות בשווקים ולפרץ מהוסס של אופטימיות בנוגע לסיכויי אירופה לחלץ את עצמה מהמשבר הנוכחי, לא הותיר בפני אנליסטים רושם מיוחד. "זה צעד בכיוון הנכון, אך הוא מוגבל. בהלת המשיכות מהבנקים בדרום אירופה חמורה מאוד, ועלולה להרוס את גוש היורו בעתיד הקרוב. גם הכלכלה השלישית באירופה הרי זאת איטליה - אשר גוברות הספקולציות לגביה באשר לבקשתה לסיוע חיצוני עדין שרירות. הקשיים הכלכליים והפיננסיים של ספרד ואיטליה נותרו ללא שינוי". מעניין יהיה לראות באיזו מידה, אם בכלל, תחול ירידה בריביות ובמרווחים הגבוהים ששתי מדינות אלה נאלצות לשלם על מיחזור "החוב שלהן". השאלה אם לגרמניה יש הרצון להציל את היורו, יש המעריכים שהרצון הזה מוטל בספק. ברור שהציבור בגרמניה לא רוצה להציל את היורו, והפוליטיקאים לא מפגינים מנהיגות. מדובר בתקופה מפחידה מאוד לאירופה, וגם לשאר העולם. כעת מה שנחוץ קיום דיון דחוף ומקצועי בתוך אירופה בנוגע לאפשרויות פעולה, כי האסטרטגיה במשברים כאלה היא סיעורי מוחות כדי למצוא את הפתרון הטוב ביותר. כי השאלות הבוערות לא נענו, ואפילו לא עסקו בהן באופן משמעותי. אנחנו ממש בדקה ה-90, אירופה יכולה להציל את עצמה. יש פתרון. הוא לא פשוט, אבל הוא קיים - והוא כולל הכרה פנימית כנה בצורך בכיוון חדש ובדיון עם המדינות שבמשבר. כיום הדיון היחיד מתקיים בברלין, וקיים ספק רציני אם גם שם מתנהל בכלל דיון. הפתרון האירופי צריך לכלול אמירה מפורשת לבעלי הפיקדונות בבנקים היווניים והספרדיים: אין סיבה לברוח ולהוציא את הפיקדונות מהבנקים. אתם מוגנים. גוש האירו ערוב לפיקדונות שלכם. ומנגד דורשה גישה פוליטית שונה ממה שראינו בשנתיים האחרונות - רק דרישות לצנע, צנע, צנע. כפי שמציגה הקנצלרית מרקל אינה המענה היחיד למשבר האירופי. המדיניות הזאת לא הצמיחה פירות כפי שקיוו. האחריות למצב הכלכלה העולמית כיום מוטל על הפוליטיקאים, יותר מאשר על הבנקים. מרוב דאגה למעמדם בטווח הקצר, הפוליטיקאים זנחו לחלוטין את החשיבה לטווח הארוך. תמיד שווה להילחם ולהפנות את האנרגיה לפתרונות הנכונים. יש שמאמינים שאם המשבר יחמיר מספיק, כבר נמצא פתרונות. אם המשבר יחמיר העבר מוכיח שהוא רק יחמיר עוד יותר. יש עכשיו סיכוי אמיתי לשנות וצורך אמיתי לחשוב איך יוצאים ממעגל האי-יציבות. אין לנו אפשרות להיות אופטימיים או פסימיים - רק לעבוד ולשאוף לפתרונות הכי טובים שנוכל למצוא.

אין ארוחות חינם

בשבוע שעבר פורסם "בליידי גלובס" ראיון עם השף מאיר אדוני ע"י 3 יאפיות תל אבביות עיתונאיות במקצוען המתפטמות בחינם תמורת כתבה. רוב הכתבה עוסקת  בתפירה גסה ומכוונת מראש, וכאשר אחת מהן אשת ציבור נודע. שמעשיו המגעילים עדין מהדהדת בקרב רבים בציבור בישראל-כנראה הן לא רואות בזה בעיה אתית. כך תופר העיתון גלובס בין מחט לתחת, עם כותרת מושכת, וחוסר קשר בין חלקי הדיווח. יתרה מכך בתמורה לשוחד לכאורה הן אמרו שיכתבו עליו כתבה מפרגנת וזה עפ"י מה שהתפרסם עד כה. באופן כללי לא נראה שהן סובלת במיוחד והפרוטה בכיס איננה חסרה להן. יתרה מכך לא שמעתי שבעל השליטה בעיתון גלובס מבקש "תספורת" כפי שרבים מעמיתיו הטיקונים מבקשים זאת. כלל ידוע ויש להקפיד "מבקר מסעדות מקצועי שהולך לבקר במסעדה משלם ולא אוכל חינם, הוא אמנם לא משלם מהכיס שלו אבל גם לא מהכיס של המסעדה".

מי שעיין בכתבה יכל להבין על כך הישראלים לא מבינים מהומה בקשר לאוכל וקולונאריה, ולא מעריכים באוכל מושקע. זה נשמע מביך במקרה הטוב, ושערורייתי ומתנשא במקרה הרע. ההתנשאות הזו בליידי גלובס נשמעה לי מוזרה מאיר אדוני ידיד וחבר קרוב שלי, אכלתי אצלו כמה פעמים ונהניתי מאד. עפ"י הבנתי הוא בנה את עצמו בעשר אצבעותיו, ובכך קנה לעצמו בחסד וביושר מעמד של שף מעולה ומהמובילים בארץ.

בביקורות על מסעדות חייבים לשלב לא רק היכרות רחבה וארוכת שנים עם מסעדות בארץ, ידע בבישול, והבנה של ההשפעות הגלובליות. מבקר מסעדות מקצועי מרגיש לפי הריח שלה אם הבישול בה הוא מלא כוונות טובות. אם הריח עבש, עדיף לא להיכנס ולהמשיך הלאה לחפש. אוכל צריך להיות נושא כל כך רציני, זה עניין של שמחה, חלוקה, וחושניות, ואת כל זה ניתן למצוא במסעדות של השף אדוני. אני אוהב את הכבוד שרוחשים לאוכל. האוכל בעיני נתפס כאמנות או חוויה מרתקת כמו תאטרון, קולנוע או ספרות. עבדתי במטבחים, כאשר אני רואה צלחת של מנה טובה, אני ממש יכול לראות, איך כמו צייר, השף חשב על הקומפוזיציה של כל המרכיבים, איך הוסיף אותם בזה אחר זה, עד שקיבל את התוצאה הרצויה. לסעוד באחת משני המסעדות של מאיר אדוני מתקיימת עפ"י הבנתי מערכת יחסים ארוטית בין השף לסועדים והיא חזקה יותר ממערכות היחסים שהציבור מנהל עם שפים-כוכבים אחרים בישראל. לכן יש בה לאותנטיות שהשף מנסה לגעת בה. זה דומה כשיוצאים מהופעה של מדונה עם תחושה מרוממת, או הערס הרומנטי בשיריו של הזמר אייל גולן.

האם מבקר המסעדות הנודע Alexander Lobrano או דניאל רוגוב מבקר מסעדות ויין עיתונאי וסופר שרבים בישראל מכירים אותו והוא נפרד מאיתנו לפני מספר חודשים יהי זכרו ברוך. האם הם הרשו לעצמם לא לשלם על ארוחה? אלכסנדר לבורנו הולך בעילום שם לסעוד, בדרך כלל מזמין על שם החברים שאיתם הוא הולך ומשלם על כל הארוחות בעצמו. ולא מוכן לקבל ארוחות חינם כפי שנהוג כאן בישראל. חלק מחבורת מבקרי המסעדות בישראל רוצים שיכירו אותם כשהם מגיעים למסעדה, הם רוצים לאכול בחינם, שיתרפסו לפניהם, לקבל בקבוק שמפניה לשולחן. בכלל, חלק מהעיתונות הישראלית מונעת על ידי תוכן שיווקי וקשרים, ולכן אני מזועזע מרמת העיתונאות בישראל בכל הקשור לקולונאריה. לו פעם אתה יכול למצוא אייטם במוסף נכנס לעיתון בזכות המודעה על אותו מקום במוסף אחר של אותו עיתון וזה אומר דרשני. לאכול ולהכיל הם פעלים קרובים. כשאתה אוכל ומכניס לקרבך יצירה של מישהו, אתה מכניס לתוכך  קצת ממנו.

הגענו, איפוא, למצב, שבו בעלי המסעדות אינם שוקדים על טיב המנות. יש עסקים, שפדיונם העיקרי ממכירות משקאות קרים, חמים וחריפים ואילו המטבח אצלם בבחינת מקור הכנסה צדדי. רבים הישראלים, שיראים מתבלינים ומרטבים, ומשתמשים בבסיס לרוטב בקוביות מרק, במקום בתמצית מרוכזת של עצמות, בשר וירקות; הבשר הנמכר על-ידי הקצביים הוא טרי מדי וקשה. בעלי המסעדות אינם מנסים בכלל לעורר התרגשות אצל אורחיהם. הם מגישים גלידה משעממת מבחוץ, וקרם קרמל המשעמם מבפנים. איך אפשר למלא קיבה מעודנת בדברים כאלה? אדם תרבותי אינו רק זה שיש לו כרטיס מנוי לקונצרטים, שספרי פילוסופיה נושרים מחיקו ועכשיו הוא קורא את עגנון. אדם תרבותי הוא גם זה ששולחנו נכבה בעיניו, האוכל בהרחבת הדעת ובהנאה, לא רק כדי למלא את הקיבה אלא גם כדי ליהנות. לכל העמים העתיקים, בעלי תרבות עתיקה ומפוארת, מטבח לא פחות מפואר, ודי אם נזכיר את הסינים ואת הצרפתים. פעם היה עם ישראל אוכל געפילטע פיש, קציצות במיץ, מחית תפוחי-אדמה ולבן, היום אוכל עם ישראל חומוס וטחינה, ולפעמים גם תרנגול הודו על השיפוד, מוגש תחת השם "שישליק". קשה להבין מדוע ירדה עלינו המושג "המסעדות המזרחיות", שתפריטן דל, האוכל בהן גרוע, שומם וחדגוני, וכל קשר ביניהם למזרח הינו מקרי בהחלט. וזאת בשעה שמסביבנו נמצא הים-התיכון, שנתן לעולם את אחד המטבחים העשירים ביותר. קיומו של מטבח עילי הוא חלק ממסורת ומסורת, בניגוד לאופנה, זקוקה לזמן וזמן זה הדבר שממש אין לנו כאן. אנשים התלהבו מהחידוש אבל לא ממש הפנימו אותו ופתאום האופנה הזאת נעלמה ומה שהחליף אותה זה מין גל של לוקל-פטריוטיות מופרכת לחלוטין, שהגיעה גם למסעדנות העילית ופתאום אם אתה לא מגיש מטבח של סבתא או טלה על חציל אז אתה נורא פלצן. מסעדות יקרות לא באמת יכולות להתקיים בישראל, כי הקהל שיכול להרשות לעצמו סכומים כאלה הוא מצומצם, אם כי הקהל הזה אינו מורכב דווקא מעשירים. מעמד של שף-כוכב בעל כוכבי מישלן באירופה הוא עתיד ממומן. השם הופך למותג, ובעקבות זה מביא חוזי ייעוץ ופרסום ענקיים. שלא לדבר על ספרי בישול, וסדרות טלוויזיה. לעומת זאת בישראל וענף המסעדנות נמצא בקריסה, ולא סוגרים בגלל מיתון-שלא כמו אצל אומות דוגמת צרפת או איטליה, אצלנו הגסטרונומיה טרם היתה לחלק מן התרבות. יעבור עוד זמן עד שפרס ישראל יוענק לשף על הישגיו האמנותיים במטבח. ואם דרושה הוכחה ניצחת לזיקה בין אוכל לתרבות, אפשר לגלות אותה בנקל גם משפע הספרים, שאינם ספרי בישול, אלא ספרות יפה; ספרים העוסקים בבישול אבל גם בחיים. כזהו, למשל, "סודות מחיי המטבח "בעולם המסעדנות הישראלי המוחצן והראוותני ,הוא  אי של קשרים אישיים, דיסקרטיות, וגינונים.

מהיכן לקוח המושג "אוכל לאלפיון העליון" לי קשה לעכל איך בחו״ל אנשים מוכנים להוציא הון עתק ובארצנו יש המזלזלים במסעדות שף טובות. חומרי גלם טובים עולים הרבה, החשיבה, היצירה, זה אמנות כמו תיאטרון או מוזיקה. מה זה הדבר הזה שבורחים מכל מה שקשור ליצירה? עצם ההתניה שהאירוח בפורמט של המדור "דלישס" הוא על חשבון המסעדה הוא פסול, האם זה לו שוחד לכאורה? הניסיון להוציא את השד העדתי מהבקבוק לא יועיל, ובכך ללבות מתחים מיותרים. צריך להודות על האמת שעדיין יש הרבה לתקן ולשפר בתחום הזה. הבטן של השף מלאה במתחים, בכעסים, ברגשות מודחקים. הוא איננו בא לחנך אף אחד, ובוודי לא להצטדק על האוכל שהוא מגיש לאורחיו. די להתבונן מסביב בתחום הקולינאריה ונהיה עדים כיצד השפים רבים ויתרו על מקצוע המסעדנות. אין בשביל מי להתאמץ כאשר מראש הביקורת היא קטלנית.

נושא האוכל ממלא את תרבות הפנאי שלנו בצורה גוברת והולכת, המחאה החברתית בקיץ האחרון היה פוליטי ומגמתי ולכן קיים אחוז נכבד באוכלוסייה המרשה לעצמו את הפריבילגיה לאמץ את הטריוויאלי כערך. המחאה החברתית הייתה תופעה מוזרה. ראשיה מרוויחים בסדר וחיים טוב, חלקם לא התביישו והלכו לאכול באיזה מסעדת "ברסרי" ל'פרק' סטייק טוב. הרי הם לא ילבשו שחורים ושקים כל הזמן. שמענו עדויות מהמסעדות לאורך שדרת רוטשילד בקיץ האחרון  שאומרות שלא ייחלו לפריחה טובה מזו בעסקים שלהם, מהרגע שהמפגינים החלו למלא את השדרה. נכון שיש כיום כאלה שמזמינים בארוחה בקבוק יין באלף שקל, אבל כמה כאלה מזדמנים בכל ערב? זו לא המסה הקריטית. השף אדוני מודע לכך שיש קהל שלא מסוגל להיות שותף לנהנתנות של בעלי האמצעים, לכן הוריד מחירים שפנה לקהל עם אמצעים פחותים, לממוצע היותר רחב ,והשף אדוני איננו מסתיר זאת.

אם הכן השף אדוני יעמוד בדבוריו ויעזוב את הארץ, זו תהיה עבידה בלתי הפיכה לקולונאריה הישראלית. אך מנגד הוא יעשה חסד לעצמו ופעם ולתמיד הוא יתפטר מההשמצות ומהביקורת הקטלניות של ליידי גלובוס מדור דלישס כדוגמה שלפנינו וחלק בלתי מבוטל של כתבים שכותבים בנושא זה. כפי שעשה זאת השף מושיק בעל שני כוכבי מישלן.

המסתננים מהווים בעיה לישראל

מדינת ישראל יודעת להבדיל בין סודן העוינת, לבין אריתריאה – המדינה יחידה באזור המהווה יעד אסטרטגי חשוב, המתעקשת על פרגון לישראל. זוהי מדינה צעירה המורכבת מאזרחים המתאחדים יחד במעין "כור היתוך" ומוקפים במדינות אויב גדולות, ממש כמונו. השירות הצבאי בה חובה וזאת עקב המלחמה ארוכת השנים נגד אתיופיה השכנה-הוא מתחיל בגיל 16, השרות הצבאי נדרש מנערים ונערות כאחד, למשך 18 חודשים לפחות, אולם הרוב נאלצים בהוראת השלטון להמשיך ולשרת ללא תאריך יעד לשחרור. ישראל מקיימת עם אריתריאה שותפות אסטרטגית משמעותית ויחסים דיפלומטיים ענפים , עפ"י דווחים זרים איתרתיה משמשת  כיעד לאיסוף מודיעין במפרץ ים סוף בגלל מיקומה הגאוגרפי, וכל זה למרות שמדובר בדיקטטורה מושחתת. השלטון שכופה שרות צבאי ארוך על אזרחיו הוא הסיבה לעריקות מהצבא, והמפלט לכך הוא להסתנן לישראל. מכאן הסיבה לפחד לחזור, וכנראה פחות המלחמה המתנהלת בעצלתיים בין אתיופיה לאריתריאה העובדה שמרבית המסתננים הם עריקים היא הסיבה העיקרית שהם מפחדים לחזור למולדתם ומתעטפים באצטלת פליט. כל זמן שיהיה מי שנותן לאנשים האלה עבודה, הם ימשיכו להגיע למעסיקים זה משתלם. הענישה חייבת להיות מחמירה ראשית כלפי המעסיקים כיוון שהם מפרים ברגל גסה את חובתם לשמור על החוק. ועל החוק והעקרונות החוקתיים להעניק הגנה מלאה לחברה.

מרביתם של המסתננים מאריתריאה הנעמדים כיום בכמה עשרות אלפים שהחל משנת 2009 הם רוב המסתננים מבקשים מעמד של פליטים לפי האמנה בדבר מעמדם של פליטים של האו"ם. ישראל חתומה על האמנה לטיפול בפליטים עוד מראשיתה ובעבר מדינת ישראל קלטה פליטים ממספר אזורי עימות כמחווה הומניטרית- היום מתברר שלא ניתן לגרש מסתננים מאריתריאה בשל חוות דעת של נציבות הפליטים של האו"ם כי בארצם שורר מצב קשה, גיוס כפוי, והם מוגדרים כזכאים ל"הגנה קבוצתית הומניטרית זמנית" לכן מדינת ישראל, מכבדת את עקרון אי-ההחזרה (Non-refoulment) הניצב בבסיס האמנה, אכן אינה מגרשת אותם, נכון להיום. מנגד חוות דעת דומה אינה קיימת היום ביחס לאזרחי סודאן לאחר שהדרום קיבל עצמאות ואותם יש להחזיר למולדתם. בעיה נוספת היא מול השלטונות במצרים- למרות שהמסתננים נכנסים לישראל ממצרים ולא ישירות מארצותיהם, ישראל נמנעת מלהחזירם למצרים, משום שהמצרים מסרבים להתחייב שלא להחזירם לארץ מוצאם. הטיפול במסתננים אמור להיות מוסדר במסגרת החוק למניעת הסתננות, אלא שהחוק לא מותאם לטיפול עם מסתננים שהם מבקשי מקלט הזכאים להגנה זמנית.

זרם המסתננים הולך וגובר, משנה את פניהן של "שכונות שלמות בערים בישראל. המצוקה של התושבים היא כאן ועכשיו ואיננו יכולה עוד להמתין למימוש כמו בניית גדר שתארכנה שנים. יש לנקוט פעולות חירום מיידיות לשמירה על גבולות המדינה מפני הסתננות והגירה בלתי חוקית כפי שמצופה מכל מדינה ריבונית. על המדינה להכריע ולקחת אחת ולתמיד את האחריות במצוקה הקשה הנגרמת לתושבי השכונות שנאלצים להתמודד עם המטרד החברתי שמהווים המסתננים בערינו. עפ"י דווח של משטרת ישראל קיים קושי לטפל במקרי פשיעה בהם מעורבים פליטים ומהגרי עבודה מאפריקה והסיבות הם מרובות. קיימת עלייה דרמטית בעבירות פליליות בקרב המסתננים, מעשי הפשע הם בתחומי הסדר הציבורי, אלימות ורכוש" ואף אונס ועוד.40% ממקרי הפשיעה החמורה שנחקרו במחוז תל אביב היו מעורבים מסתננים. מהפן הרפואי מן הצד הרפואי, המסתננים האפריקאית מפיצה שחפת, איידס ומחלות זיהומיות אחרות. יש לקחת בחשבון שמבחינה ביטחונית המסתננים עלולים לשמש כמודיעים או כפעילים של אירגוני טרור כגון: "אל קעידה" או סוכנים של איראן.

צריך לעשות הפרדה בין פליטים לבין מסתננים. כל מי שהוא פליט מדינת ישראל תקלוט  ובמקביל הוא יקבל את כל הזכויות המגיעות לו על פי האמנה, וכל מי שהוא מסתנן יוחזר לארץ מוצאו מאחר וזה מהווה "טרור דמוגרפי". ליפי הנפש "קרטל ארגוני הזכויות למיניהם"  יש לומר בקול צלול וללא גמגומים  "ביקשו מקלט, יקבלו כלא" עד שהנושא הכאוב יבוא על פתרונו בדרכים דיפלומטיות בין ישראל ואריתריאה. יש לשלול מהיסוד את הקריאות הגוברות במערכת הפוליטית ובמסדרונות השלטון  שיש לאפשר למסתננים מארצות אפריקה לעבוד בישראל באופן חוקי, זאת על מנת לצמצם תופעות של פשיעה בקרבם. קשה להבין מה גורם לשני אנשים, שעומדים בראש פירמידת פיקוד, שאחראית על ביטחון הנפש והרכוש להתבטא באופן שכזה. זהו פתרון משטרתי קלאסי התנערות מאחריות, מתעלמים מהבעיה הבוערת והייתה כלא הייתה. לפני שמתבטאים בנושא יש להפעיל שיקול דעת! מחשבה! שהרי אם זה מאפיין את דרך חשיבתם אוי לנו!

אין חדש תחת השמש

דעת קהל ניתנת לשינוי, כי בסופו של דבר לציבור יש זיכרון קצר מאוד. כאשר מתפרסמת כתבה שלילית במדיה האלקטרונית או בעיתונות המודפסת בגנות איש ציבור כולם נרעשים. אבל, לאחר ימים הסערה דועכת והאירוע נשכח. באופן טבעי, הקשר ברור, לכן יש להודות שלא מעט פעמים הציבור חש את הכעס/זעם/איבה/הוקעה של פוליטיקאים אך לזמן קצוב בלבד. יש כל כך הרבה אי אמינות אצל כל כך הרבה פוליטיקאים בכל הקשת הפוליטית בעבר ובהווה שמשתבש לנו סדר העדיפויות וסדרי הגודל ההולכים ותופחים תרתי משמע. הציבור למוד אכזבות, הציפיות שלו נמוכות מאוד ולכן הוא מוכן לקבל פוליטיקאים כאלה. הציבור כבר לא מבחין בפרטים, לא מבדיל בין הפרשיות, לא מבחין בשאלה מהי פרשה רצינית ומה לא . ישראל, היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בניגוד אולי למדינות נאורות במערב קיימת פחות הנורמה שאומרת נכשלת, לך הביתה. אין פה תרבות של הטלת אחריות אישית כבדה וסילוק מהמערכת הפוליטית של מי שנתפס כנכשל. הציבור סבור שהפוליטיקאים לא אמינים, אין בפוליטיקה מקרה אבוד, משום שמימים ימימה אין יושרה לפוליטיקאים וכך יש להתייחס אליה. אפילו העיתונאים הציניקנים, שכבר מורגלים בסיקור המציאות הישראלית הבלתי שגרתית הופתעו מהמהלך "כלב השמירה של הדמוקרטיה" קרי התקשורת נרדמת בשמירה, לכן לאחר מסיבת העיתונאים מאמש אני מציע לכל הכתבים מטעם, ולכל אלו שזלזלו  בדברים שנאמרו לאכול את הכובע,  עד עתה הם אינם יודעים "לברר את המוץ מן התבן".

הפוליטיקה הישראלית מכל זווית רוויה בהכפשות הדדיות וזה דבר בשגרה, אם נסה להעלות מעברו כל מיני אירועים מודחקים, למרבית הפוליטיקאים יש תיק מלא שרצים. בחלוף השנים קהה כנראה הזיכרון אצל כמה עיתונאים ציניקנים סיבוב הפרסה שעשה שרון בין "דין נצרים כדין ת"א" תהיה זאת תמימות או טיפשות מופלגת שלא הייתה כאן הטייה בדרך שהוצגה המידע באמצעי התקשורת, שהובילה לכך שהמציאות לא הוצגה באופן אובייקטיבי. היה כאן שימוש בטרמינולוגיה "מוטית פוליטית, ערכית" באופן שגרם להעצמת תפיסת עולם מסוימת והחדרתה לשומעים. שימוש במה שקרוי "מכבסת מילים", בקיצור אריאל שרון שיקר לבוחריו. הוא לא הראשון ולא יהיה האחרון עננה כבדה מרחפת מל לראש כולנו כאשר מדובר בפוליטיקה הפנים ישראלית מימים ימימה. יש להודות שליו"ר קדימה היו מורים טובים מהם למד, וכעת הוא משמש המשך לשושלת.

בזמן שכלי התקשורת מתחרים ביניהם על תפקיד שוטר התנועה שמזהה חציית קווים אדומים, את לב לבה של העשייה העיתונאית לא הצליחו לעשות. המבוגרים שבינינו עם שערות שיבה נזכרים "כי אין חדש תחת השמש". ככל שמתקרבים לצמרת הפירמידה כך נשרפים משמש הפוליטיקה. אלה החיים תככים ומאוויים קיימים בכל תחומי החיים. ההבדל המרכזי בין מה שהיה בעבר למה שקורה היום הוא שאם בעבר התככנים והבוחשים היו גלויים לעין המתבונן המעמיק, הרי שהיום מונח על שולחן.

השכילו לעשות מספר עיתונאים ציניקנים בלתי מבוטל ואחריהם עדר של עיתונאים במדיה האלקטרונית ומעל גלי האתר שמאמצים קו אופנתי אחד לחפור כמה שיותר עמוק על מנת למצוא כמה שיותר דברים שיוכלו להכפיש ולהביך, הוציא קיטור ושחררו זעם וכעס. חלקם לא השכיל לשים את הרסן בזמן- לא בררו מילים בבואם לסכם. הם השתמשו בכל המילים  הבוטות שמצויות במילון העברי. בו בזמן כאשר הדרישות מהעיתונאי ההוגן לשאוף לאובייקטיביות מקסימלית בייחוד כאשר מדובר בסיקור,  לכן קשה להבין למתבונן מהצד את המתקפה שלווה בשצף קצף גועש, לצד ספינים בלתי אמינים ולעתים אף בתיאורים פנטסטיים שאין להם אחיזה במציאות. הם לא להוציא את הערמונים מן האש, חזון תעתועים הוא  דמיון שווא, מראה שאין לו יסוד. העיתונאים צריכים להפנים "אין להם להלין אלא על עצמם בלבד" או יותר נכון על המהלכים האפסיים מציידם בפרשה שלפנינו. לא ירחק הזמן והם יכו על חטא על דברים שאמרו.

כל האשמות המגוחכות על רה"מ המכהן מצד אנשי התקשורת לא מחזיקים מים! וגם הצטרפותו של יו"ר קדימה לממשלה לא מדובר כאן בסוגיה ש צריכה להרעיד את אמות הספים. האמת הבסיסית נותרה כשהייתה: התקשורת מביטה עכשיו בברומטר בחשש גובר, שמא שוב מתקרבת סערה יחידה במינה, בדיוק ברגע הכי פחות מתאים.