מאז ייסודה של גרמניה, סוף המאה ה 19 ואילך, היתה תחושה כללית של יהודי גרמניה שהם מהווים חלק בלתי נפרד מן החברה הגרמנית. החברה הגרמנית, לעומת זאת, לא היתה שותפה לתחושה זו.. בתקופת רפובליקת ווימאר, יהודים מילאו תפקיד מרכזי במגזרים רבים של החברה, אך באותה עת ההסתה האנטישמית, בעיקר מכיוון הימין הקיצוני, לא פסקה. האנטישמיות של הנאצים מורכבת מאוסף של דימויים, האשמות וטענות נגד היהודים שליקטו אותם מהשקפת עולם אנטישמית במשך הדורות. הנאצים לקחו את הטיעונים הללו, שילבו אותם עם תורת הגזע ונתנו להם משמעות קיצונית בהרבה ממה שהיה לה במקור.
הנאצים הציגו את היהודי כשטן, אדם שגורם לכל ההרס, חיידק שמפורר כל דבר בריא ושלם. וכל הדימויים הללו הביאו להוצאת היהודי מהחברה האנושית הקיימת. היהודי מהווה סכנה לאנושות - לא על סמך דברים שהוא עשה, ולא על סמך אידיאולוגיה.
בסוף שנות ה 20 וראשית שנות השלושים- קמו אזרחים גרמנים בעלי האמונה היהודית וניסו להלחם בשנאה בהוצאת דפי הגנה- המבוססת על שקרים ועל בורות באמצעות עובדות ואמיתות. רצף האירועים העתיד לבוא, ששיאו היה בשואה, הוכיח שלא היתה לכך הצלחה רבה. יחד עם זאת, גם 75 שנה אחרי כן, אנחנו עדיין מאמינים שהדרך הטובה ביותר להלחם בשקרים היא באמצעות אמיתות וכי בסופו של דבר, הדרך להילחם בשנאה עיוורת היא באמצעות חינוך. האנטי-אנטי לא היה בהכרח כלי רע. יחד עם זאת, לבדו, לא יכול היה הכלי הזה ויהודי גרמניה לבדם לא היה יכולים למנוע את צמיחתו של האיום הנאצי.
לכן לא פלא לראות מושגים השגורים בלקסיקון הנאצי מלאים בביטויים כמו “Volk” העם,“Blutsgemeinschaft” קהילת הדם “Rassenhygiene” טוהר הגזע.
בעמדה מול רוע קיצוני, אפילו בשלביו הראשונים, החברה כולה צריכה לעשות מאמץ משותף על מנת לבער אותו. החינוך, התקשורת והחקיקה הם כלים עיקריים לטובת מאבק זה. הנאצים הם דוגמא מובהקת למה שיכול לקרות כאשר ניתנת האפשרות לרוע קיצוני מעין זה להכות שורשים ולהתפתח ללא התנגדות רחבה ונחושה. ההתארגנות אנטי הוא תזכורת לניסיון האמיץ אך חסר הסיכוי של יהודי גרמניה להגן על עצמם בכוחות עצמם
עם עליית הנאצים לשלטון בנובמבר 1935 התכנסה ועידת המפלגה הנאצית והחליטה שם על שני חוקים נגד היהודים: חוק האזרחות וחוק להגנת הדם והכבוד הגרמני
תורת הפכה הגזע לאידיאולוגיה הרשמית של המדינה (חוקי נירנברג) חוקי נירנברג היו מעתה הבסיס החוקי בהסלמה נגד היהודים. מעתה והלאה אפשר לנשל אותם מרכושם ולהפעיל עליהם לחץ לעזוב את גרמניה
הנאצים גייסו את כל המשאבים של המדינה, את כל המנגנונים כדי לעצב ולבנות את המשטר על פי תורת הגזע ובשם תורת הגזע הם יצאו למלחמת עולם השנייה כדי לבנות סדר עולמי חדש האומר: הארי שולט, הסלאבי משרת, והיהודי מת.
בידוד חברתי והפרדת היהודים מהחברה הגרמנית - החוק מדגיש את העובדה שהיהודים הם עם נבדל וזר, הם נתינים ולא אזרחים.
לאחר חוקי נירנברג התחדשה ההגירה של יהודי גרמניה, למרות זאת ההגירה נתקלה בקשיים כאשר הממשל הגרמני מטיל הגבלות חמורות ביותר על הוצאת כספים מן המדינה וכמובן רכוש.
הנאצים יישמו את תורת הגזע לא רק על היהודים אלא גם הגרמנים הארים- "פרויקט לבנסורן" האומר: ריבוי של הגזע הארי על ידי אנשים עם עיניים כחולות ובלונדינים.
הגורם בעל חשיבות רבה ביותר לגורל היהודים בארצות הכבושות היה היקף האנטישמיות בקרב האוכלוסייה המקומית, לדוגמא: פולין שהייתה מדינה מאוד אנטישמית, נוסף לכך היא הייתה גם מדינה לא עצמאית בתקופת השואה וכל זה השפיע על היחס ליהודים. הפולנים לא שיתפו פעולה ברובם עם הגרמנים בהסגרת יהודים, אבל מרבית הפולנים נותרו אדישים לגורל יהודים, לא סייעו להם להינצל ולא התקוממו נגד מעשי הרצח, האדישות של הפולנים נבעה מהסבל שלהם בתקופת המלחמה, מהבורות של האיכרים ומהאנטישמיות של האיכרים.
למרות " שהפיתרון הסופי" המתייחס במיוחד רק ליהודים בהגדרתו- הבריטים דרשו להרחיב את הדיון לגבי כל הפליטים שעוזבים את אירופה ושהם קורבנות הנאצים ולא ליהודים בלבד. גם ארצות הברית ביקשו שהדיון לא יהיה לגבי גזע מסויים או דת מסויימת, כלומר: הם התעלמו למעשה מכך שקיימת השמדה טוטאלית של העם היהודי.
לכן כל ההצעות להצלת היהודים שהוגשו על ידי ארגונים יהודים נידחו על הסף
הנימוק היה שבשלב זה של המלחמה בעיית היהודים לא עומדת בקנה מידה אחד עם מטרות המלחמה של האמריקאים והבריטים. הם חשבו שהצלת היהודים תבוא רק אם יהיה ניצחון על הגרמנים.
היו הצעות בתקופת המלחמה להגיע למשא ומתן עם השלטון הנאצי באיזורי הכיבוש כדי להוציא משם קבוצות גדולות של יהודים. העניין נדחה בגלל סיבה מאוד פשוטה - לא מנהלים משא ומתן עם אויב בזמן מלחמה, בייחוד אויב נאצי ובייחוד לא על גורל האזרחים.
אמריקה של מלחמת העולם השנייה-הייתה שרויה בתקופת הדמדומים שבין המשבר הכלכלי הגרוע ביותר בתולדותיה לבין ההחלטה שנדרשה לקבל האם להשתתף כצד פעיל במלחמת העולם השנייה. לאנטישמים למיניהם קל היה להציג את היהודים כמחרחרי מלחמה וכמי ששואפים להרוויח משפיכות הדמים האיומה הזו כדי לקדם את ענייניהם. עצרות אנטישמיות היו כמעט עניין שבשיגרה. כשמוסיפים אותן לידיעות הרעות שהגיעו מאירופה קל להבין שיהודי ארצות הברית חשו אז כמעט במצור. כל הבסיס שעליו בנו את ביתם נסדק והתערער לנגד עיניהם ממש.
בהתחשב בעומק והיקף הטרגדיה של השואה, ניתן להצהיר שהעם היהודי הביס בסופו של דבר את החיה הנאצית שבראשה היטלר, אדם הגובל בחילול קודש. אך העובדה שאחד מספריו האישים נמצא בירושלים, בספריית יד ושם, זמן רב לאחר שהתאבד, והעובדה שאנו ממשיכים במלאכת הקודש של חשיפת זהותם של הקרבנות היהודים, צריך לגרום לנו לעצור לרגע ולהרהר. כך נוכל אולי להעריך את קדושת החיים, את ערכו של הזיכרון ואת הנס שבהמשך קיומנו כעם.
מערך מחנות ההשמדה שהוקם עבור יהודי פולין מדגים את שיטתיות הרצח בה נקטו הנאצים,שבמסגרתה הוכחד כמעט כליל יהדות פולין. קרונות הבקר בהם שולחו מהווים סמל סימבולי עד עצם היום הזה.. חיים יהודיים שלמים נגדעו ואינם עוד.
המרד הממשי היחיד והראשון בכל רחבי שטחי הכיבוש הנאצי היה המרד היהודי בגטו ורשה בהנהגת צעירים, שראו בהנפת נס ההתנגדות מוצא אחרון של כבוד נוכח הרצח הטוטלי של קהילות יהודיות שלמות.
כאשר אנשי המחתרת דנו במרד כאפשרות ממשית רק כאשר הבינו שהאפשרויות העומדות בפניהן אינן בין חיים למוות, או בין מוות ודאי לסיכויי הישרדות, אלא בין מוות למוות. שתי סיבות עיקריות הניעו את הלוחמים בגטאות לנהל את המרד בתוך הגטו עצמו.
לתחושה זו היו שותפים חברי תנועות שונות מאוד בתפיסת עולמן - הקומוניסטים וחברי תנועת ה“בונד“ לצד חברי התנועות הציוניות- ביתר, והשומר הצעיר. בקרב חברי התנועות הציוניות רווחה התחושה, שמאבקם זה הוא מעין שליחות לאומית למען העם היהודי, ולמען היישוב ההולך ונבנה בארץ ישראל. כל הלוחמים ראו בלחימתם מעין גשר, המחבר בינם לבין העולם הנאבק נגד הגרמנים.
כל תושבי הגטו לקחו בו חלק, גם אלה שלא לקחו חלק בפעולות צבאיות גילו התנגדות פיסית ולא נענו לקריאות הגרמנים לצאת ולהתייצב לסלקציה, ולשלוחם למחנה ההשמדה.
היודנראט בגטו איבד כל השפעה, וכל תושבי הגטו סרו למרותו של ארגון אי"ל בפיקודו של מרדכי אנילביץ'.
המרד אמנם לא הצליח בתוצאותיו הסופיות, אך אפשר לרבים למצוא את מותם בכבוד, היו כאלה שלראשונה בתולדות חייהם ראו דם גרמני ניגר ברחובות הגטו.
נוכח הרצח וההשמדה הבלתי נתפסת ע"י החיה הנאצית ועוזריהם יהודים מעטים הצליחו לברוח לעבר היערות ולחבור או להקים יחידות פרטיזניות לוחמות.ו הושם דגש על ממד הלחימה, על תחושת הנקמה, ועל הרצון בהצלה ובחיים למרות ועל אף פי.
מחתרות יהודיות הוקמו במערבה ובמרכזה של אירופה הכוח המניע השאיפה להציל יהודים בכל מחיר.בין היתר ניצול כל הפרצות שאפשרו מציאת דרכי הצלה, הצלת ילדים יהודים בעברתם למשפחות אומנות, ועוד.
האימרה הידועה לאלה שזכו בתואר "חסידי אומות העולם". -"איננו יודעים מיהו יהודי. אנו מכירים רק בבני אדם". מי שסיכנו את עצמם ואת משפחתם בכדי להציל אדם, מתוך אמונה בסיסית בזכותם של בני אדם באשר הם שלא להירדף ולהירצח בידי האחר.
הטרגדיה האמיתית של עם ישראל היתה בכך שהיהודים התעוררו מאוחר מדי, כאשר הפורענות כבר החלה ורובם נידונו למיתה. רק מעטים בין המעטים, דוגמת ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג, קיבלו מעין נבואה וצפו את השואה.
המנהיגים הציונים בארץ ובחו"ל, ידעו היטב את משמעות הדבר אך לא עשו מאומה בנידון.
רוב היהודים קיוו שהמלחמה לא תפרוץ בעולם המתפתח לקראת הקדמה, או סברו שמוטב להסתגר מהקדמה הזו בתוך הגטו הפיזי והרוחני. אלה ואלה טעו. יהודי אחד, מהפכן, רוצח וחכם, לב טרוצקי שמו, אמר על כך: "אפשר שאין לך עניין במלחמה. אך למלחמה יש עניין בך". אי לכך, את הסעיף של הסתרת
המידע יש לדחות בכל מקרה.
מילותיו של פינסקר קלעו למטרה באומרו: ”המלחמה הזאת חייבת בכל זאת להימשך". זהו זה! כל הסימנים הראו שהשנאה, שהאיבה, שהעוינות - כבר מאחורינו; שמחזות האימים, כמו השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה, יביאו לקִצהּ את האנטישמיות, יעשו אותה טמאה, מביכה, בלתי מקובלת, מעוררת בושה -חשבנו שזה באמת נגמר, שהצימאון לדם הגיע לרוויה. וראשיהם של המתכננים והמנהיגים יהיו על עמודי התלייה עם יעלו על דעת שפתם מחשבות כאלה- מאחר והדי חיזיון נורא שכזה לא ראה העולם מימיו.
בושה חובקת עולם וחרטה חובקת עולם - יעמדו לאורך ימים. בתמימות, בטיפשות, בטמטום, מתוך תקווה ובאי–היסטוריוּת, חשבנו שהשנאה–האוכלת–אדם כבר הגיעה לשובע כך חשבנו. כך סברנו. כך רצינו להאמין.אך הציפיות לדאונינו הרב לא התגשמו- שהיא לא תתעורר שוב. והיא התעוררה ביתר שאת.
האנטישמיות עיקשת בקיומה והיא לובשת, לעתים, תחפושות מהודרות. רציפותה של שנאת ישראל לאורך ההיסטוריה של העם היהודי מעידה על רציפותה של התודעה האנטישמית. חרף ההבדלים בין שנאת ישראל בעת העתיקה, בעולם ההלניסטי–רומי, בתודעת הנוצרים בימי הביניים, במסורות האסלאמיות ובפרשנות הקוראן, לבין שורשי האנטישמיות המודרנית, אי–אפשר שלא להתייחס בדאגה אמיתית להתגברותה בשנים האחרונות: זו איננה בעיה היסטורית בלבד, זו בעיה קיומית.
העולם אכן שתק ושתיקתו מעיקה עד היום, השאלה המתבקשת: מה ידע העולם ומתי ונוכח הידיעות מדוע לא עשה דבר.. בעלות הברית החליטו שלא להפציץ את אושוויץ על אף המידע על היקפי הרצח במקום. האפיפיור שתק משך המלחמה כולה ולא גינה דבר.
