הנשיא מורסי מדיח את הצמרת הבטחונית

המחיר הכבד ששילמו אזרחי מצרים על הביטחון האישי שלהם היה בין הגורמים המרכזיים למהפכת ינואר 2011 ולסילוק המשטר של מובארק. כדי להבין את נבכי המזרח התיכון - כולל את שורשי הזעזועים האזוריים, את המכשול העיקרי לשלום ואת פשטנות התקינות הפוליטית - יש להכיר את מבוך היחסים התזזיתיים, ההפכפכים והנפיצים באזור ובמיוחד  במצרים. מזרח התיכון מהווה זירה לרעשי-אדמה גיאו-פוליטיים מצפון אפריקה עד למפרץ הפרסי, הגורמים לקריסת משטרים מסורתיים ולנסיקת גורמים רדיקליים, דתיים וחילוניים, ללא שום קשר לסכסוך הערבי-ישראלי ולנושא הפלשתיני. אף משטר ערבי אינו חסין בפני "החורף הערבי" הגועש. יש בינינו החושבים שיש לעלות על "ספינת השוטים" המפליגה לעבר "האביב הערבי". רק לפני כמה שבועות לא היה ברור כיצד יתפתח המאבק בין  הנשיא הטרי המצרי מורסי למועצה הצבאית העליונה, ואם סמכויותיו של הנשיא יאפשרו לו לשנות את מדיניות החוץ והביטחון של מצרים באופן מהותי.

ביטחון הפנים הוא האיום המרכזי שמדאיג את הממשל החדש. שלושה אירועים אלימים שהתרחשו בשבוע שעבר מעידים על הקרקע הלא יציבה שעליה הוקמה הממשלה החדשה. הפעולה בדרום ממחישה את עוצמת המוטיבציה של המחבלים לפגוע לא רק בכוחות ישראלים, אלא גם במצרים הם הפגינו תעוזה ותכנון יוצאי דופן. הפיגוע הזה וקריאת התגר המפורשת מצד פעילי הג'יהאד העולמי על נציג האחים המוסלמים מוביל את הנשיא מורסי בעל כורחו למצב של חוסר ברירה לנוכח הכרזת המלחמה מצד אותן קבוצות חמושות על מצרים. לאחר האירוע הטרגי במשולש הגבולות בדרום במצרים לא עוצרים את הנשימה, וממתינים לראות כיצד בכוונתו של הנשיא מורסי לשקם את "מורא המדינה" בלי לדכא את האזרח.

האנרכיה בסיני מציבה בפני מורסי עצמו אתגר לא פשוט. כיצד ינהג במקרה של פיגוע ראשון משטח מצרים לשטח ישראל בתקופתו? האם יגנה אותו? מדובר בדילמה שהוא עוד יתחבט בה. באופן פרדוקסלי הכאוס בחצי האי סיני שגובר, מזרח התיכון שרותח בהשפעת המהפכות, היבא טריגר להדחת הצמרת הביטחונית במצרים. יתרה מכך הם נתפשים בארץ הנילוס כהשלמה הכרחית של המהפכה האזרחית. ניתוק הצבא מן הפוליטיקה, הגדרתה מחדש של המועצה הצבאית העליונה כגוף מייעץ אבל לא מחליט ויציקת תוכן ממשי לתפקיד נשיא המדינה כמפקד העליון של הכוחות המזוינים במדינה. ובכך תקע את המסמר האחרון בארון המתים במה שאנו מכנים המשטר הישן של מובארק. הדחת הצמרת הביטחונית אמש במצרים יש להניח שלא מדובר כאן ב"אהבת מרדכי" בלבד אלא גם ב"שנאת המן" אך מנגד כבר היום נשמעים קולות מקרב גורמים משפטיים בכירים במצרים שטוענים כי אין תוקף חוקי להחלטת הנשיא מורסי לבטל את התיקון לחוקה שאושר לפני שנכנס לתפקידו. מאחר והנשיא מורסי התחייב להגן על החוק ועל החוקה של מצרים, והצעדים שהכריז עליהם אתמול סותרים את התחייבותו.

חוקה מצרית חדשה טרם נוסחה, היקף סמכויות הנשיא עדיין לא ברור, ולפיכך לא ברור מה יהיה מאזן הכוחות בין הנשיא, הפרלמנט והכוחות המזוינים למרות מיני המהפכה שאירע אמש במצרים. בבוקר שלמחרת הדעות חלוקות האם הממסד הביטחוני ישמור על מעמדו המרכזי בתחומי מדיניות החוץ והביטחון (ובהגדרת הפררוגטיבה הממסדית שלו). יתרה מכך לא צפוי נטרולם הפוליטי המהיר של הכוחות המזוינים בדומה לזה שהתרחש בטורקיה. בואו ולא נשכח הטענות החשובות ביותר נגד טוהר כפיו של הצבא המצרי טמונה במעורבותו עצומת ההיקף בכלכלת מצרים. עד עצם היום הזה תפקידו של הצבא בכלכלת מצרים נותר בגדר טאבו בפוליטיקה המצרית. על-פי הערכות, הצבא המצרי מחזיק בנתח של 40%-25% מכלל הכלכלה המצרית. עם זאת, במשך 30 השנים האחרונות התעקש הצבא להסתיר את המידע בנוגע לאינטרסים הרבים שיש לו בכלכלת המדינה ועל כן הוא לא יוותר בקלות מאחר האחזקות הכלכליות של הצבא כוללות מגוון רחב ומפתיע של פעולות מניבות רווח.   

מבט נוסף שצרכים לתת את הגעת גם היום לאחר הטלטלה בצמרת הביטחונית במצרים הנשיא מורסי עדיין לא מחזיק בשלטון. סמכותו נותרה מעורפלת, ומותנית בהבהרות פורמאליות של חלוקת הסמכויות החוקתית במצרים ויישוב המאבק הפוליטי בין הכוחות המזוינים לבין האחים המוסלמים. עם זאת, אין מקום רב לספק, כי כל מעשיו מכוונים להעצמת כוחה של התנועה, ובכלל זה פעולה פרגמאטית לכאורה, הנדרשת להפסת דעתם של קהלים מבית ומחוץ החיוניים להצלחתו. גמישות פרגמטית איננה בהכרח מקבילה למתינות אידיאולוגית.  האם קיימת אפשרות שהאחים המוסלמים יפנימו בסופו של דבר סוג זה של מתינות בצורה מרומזת ואולי אף יתמכו בה במפורש? תוצאה זו אינה מחויבת המציאות, ויש סיבות טובות להישאר ספקנים!! לבסוף, תהא מסקנת הניתוח אשר תהא, יש לה השלכות מעטות לטווח הקצר על המדיניות הישראלית. כל עוד הסיכוי למתינות לא נפסל בבירור כפועל יוצא של פעולות האחים המוסלמים אשר טרם התבססו בשלטון במצרים באופן מלא, ובפרט כל עוד שחקנים בינלאומיים מרכזיים אחרים ממשיכים להאמין, כי הפרגמטיזם האיסלאמי עשוי לגבור על העיקרון האיסלאמי, על ישראל להמשיך ולנקוט מדיניות של הסתגלות מחושבת ונכונות לשתף פעולה. לישראל אינטרס כפול: אופרטיבית - שמצרים תפעל בסיני נגד הברחות אמצעי הלחימה לעזה ואסטרטגית - שתמשיך לשמש שותף מרכזי בציר הערבי המתנגד לאירן. אין לישראל יכולת להשפיע על החלטתה של מצרים, אבל ייתכן, כי מערכת היחסים שתתגבש בין ישראל למצרים החדשה תהיה מרכיב בהחלטה המצרית ביחס לאירן. בנוסף יש להדגיש שמרכיב מרכזי בזהותה של מצרים הוא ראייתה את עצמה כמדינה הערבית המרכזית ומנהיגת העולם הערבי.

הצרה הגדולה באמת מבחינת ישראל היא המתרחש בסיני. גורמי טרור עולמיים מיקמו בסיני שלוחות. תחנות משטרה מצריות נמצאות תחת התקפות חוזרות ונשנות האם אלה ימים של שקט שלפני סערה? העצמת הפרופיל התקשורתי בנושא האיראני בארצות הברית ובישראל, לאחר כישלון השיחות עם איראן בעניין הקפאת תכנית הגרעין, המצב בגבול הצפון בסוריה, והטלטלה שעוברת מצרים, בסיני מתנהלת רשת ענפה הברחות נשק אסטרטגי שיוכל לפגוע בכל נקודה בישראל שבה עוסקים במקביל הן בחמאס בעזה והן בחיזבאללה בלבנון הנשק זורם כמעט באין מפריע. בינתיים האזור ממילא לא שקט היא תזכורת נוספת למלחמת הצללים שאין בה הפוגה.

אחת השאלות המרתקות שמעלה המצב החדש במצרים קשורה ליחסים בין רצועת עזה לשכנתה מדרום תחת שלטון האחים המוסלמים. לכאורה, החמאס בעזה ותנועת האחים המוסלמיים חולקים את אותה אידיאולוגיה שתי התנועות הפאנטיות לא מייחסות חשיבות משמעותית, אם בכלל, למבנה המדינתי. הן דוגלות בשלטון של חליפות על כל המרחב האיסלאמי. האם זה אומר שהמצרים יעודדו את החמאס לנקוט קו תקיף יותר כלפי ישראל, לעומת השלטון עד כה? כנראה שכן. בכל מקרה, המצרים, שכיבו לא מעט סיבובי אלימות בין ישראל לרצועת עזה יתקשו לשמש כמתווכים מעתה והלאה. בטח לא השלטון הרשמי, אם כי המסד הצבאי המצרי ממשיך במגעיו עם ישראל. יחד עם זאת, נשיא האיסלאמיסטי לאומני, לצד פרלמנט הנשלט בידי האיסלאמיסטים, יחזקו את התפיסה לפיה תפקידה הנכון של מצרים בסבב סכסוך עתידי, שמקורו בעזה, לא יהיה עידודה של הפסקת אש, אלא דווקא תמיכה, הלכה למעשה, בגורמים האיסלאמיסטים בעזה חרף העובדה שחמאס שולט בפועל בעזה מאז שנת 2007, לא החמאס הוא שהכתיב את האירועים האחרונים, אלא דווקא הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני ו-ועדות ההתנגדות העממית. לא זו בלבד שהחמאס לא יזם את מתקפות הטילים, הוא תמך בפומבי בחזרה מהירה לרגיעה. אך בעוד שלחמאס לא היו ייסורי מצפון כלשהם על דיכוי הפת"ח בכל אמצעי אפשרי, הוא לא גילה נכונות להתייחס באותו האופן לג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני או לוועדות ההתנגדות העממית. קיימת דינמיקה פוליטית ברורה במצבים של סכסוך בלתי פתור, המעניקה לגיטימיות לשיח ולפעולה המעצימים את מרכיב העימות. מצב זה מעמיד את הנושאים בנטל השלטון בעמדה לא נוחה עד בלתי אפשרית בכל הנוגע לנקיטת אמצעים חריפים כלפי אלה החופשיים יותר לפעול על סמך נטיותיהם האידיאולוגיות ביחס לישראל, ואשר אינם מטרידים את עצמם יתר על המידה בהשלכות הרחבות של עמדתם. חמאס מעולם לא התפשר על תוכן האידיאולוגיה הקיצונית שלו, אך הנסיבות שבהן הוא פועל כפו עליו לעיתים קרובות להפגין מידה מסוימת של פרגמטיזם בהתנהגותו.

אכזבה עם טעם חמוץ

המשלחת הישראלית לאולימפיאדה חוזרת מלונדון בידיים ריקות, בעוד מדינות בסדר גודל של ישראל ממשיכות להוסיף מדליות אולימפיות לרזומה. הכישלון בלונדון היה כתוב על הקיר, הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי. אלה חתומים על כישלון השגת המדליות בלונדון-אכזבת לונדון התחילה עוד לפני ההכנות האולימפיות. בעשרים השנה שחלפו מאז עלתה הג'ודוקאית "יעל ארד" ועמיתה לנבחרת אורן סמדג'ה לפודיום בברצלונה שמר הספורט האולימפי הישראלי על יציבות. התבוסתניות הזו מחזירה את ישראל הספורטיבית לתחילת שנות ה-90 לתקופה שבה לא היינו זוכים במדליות. היום אחרי לונדון 2012 שוב עולה השאלה שנשכחה בעוון המדליות: למה הם ולא אנחנו?   לגבי התקשורת גם היא איננה יכולה לצאת נקייה מהעניין-עיתונאים ופרשנים מתלהבים, חסרי משקל סגולי, אבל נפוחים מרוב חשיבות עצמית, ניפחו לנו את השכל בהגדרת ציפיות גבוהות. וכהרגלם במעש כעת הם הראשונים לנתץ את הגיבורים, שהם עצמם פארו ערב התחרויות. הכישלון של זרזירי עט שמנפחים לנו את השכל במדורי הספורט ועל רכילות שעושים פוזות של יודעי דבר ונותנים ציונים כאילו הם המציאו את הספורט צריך להיפסק. נפיחות עיתונאיות. שמשיעים רעש גדול, מותירים אחריהם ריח רע, שמתמוגגת במהירות. לנו הצופים מותר לכתוב על זה לא חילול הקודש. לא מדובר פה בהאשמה של רב בניאוף, אלא בביקורת שבעקבותיה יש לתקן את כל הלקויים.

אז מה עושים שנכשלים? שוב, שתי ציפורים במכה: הרי לכם "עריפת ראשים" כדי להראות שיש מחיר לכישלון, ובהחלט יש מקום לריענון בתפקיד אחרי ארבע אולימפיאדות. אין פה דחיפה למצוינות, אבל יש כאן הרבה תירוצים וניחומים. יש להודות אין מה לצפות ממדינה שבאמת נזכרת פעם בארבע שנים שיש לנו ספורטאים, ואין זה סוד שמדינת ישראל לא משקיעה בענפי הספורט אין פה לא כסף ולא תרבות ספורט- כאשר לא משקיעים אין תוצאות והגיע הזמן לתת על זה את הדעת. זו לא חוכמה להיזכר פעם בארבע שנים שיש אולימפיאדה. מומחים יסברו: בין היתר שוב על בעיית השירות הצבאי שעוצר את ההתקדמות ועוד תירוצים לא הגיע העת למתן השערות ורצוי לבדוק מה הסיבות לכך שמדינות אחרות בסדר גודל של ישראל מצליחות יותר. האם יש להן מכנה משותף? ומה אפשר לעשות כדי להידמות להן?  נקודות אור היחידה שענף השחייה עשו מה שציפו מהם וקצת מעבר. כך גם בהתעמלות אומנותית נשים.

עם הספר לא תמיד עולה בקנה אחד עם יהדות השרירים, למרות הכוונות הטובות של אבות הציונות. ראשית כל חשוב להבין מה אמור להיות מקומה של ישראל בכל הקשור לזכייה במדליה. האם באמת ישראל אמורה בכלל לזכות במדליות?  היום מתברר שלא ניתן לסמוך על מודלים שנועדו לחזות את כמות המדליות שבהן תזכה כל מדינה. מאחר ועפ"י מודלים אלה ישראל אמורה לזכות בממוצע בשתי מדליות בכל אולימפיאדה וכנראה כאן הטעות. תרבות עיגול הפינות  חייב להפסק-ספורט זו עבודה קשה, סיזיפית ורוב הזמן - נטולת זוהר ותהילה. ולכן המטרה מכאן והלאה חייבת להיות יותר נגישות ואמצעים פיננסים והמשוואה ברורה: ככל שיותר אנשים ייחשפו לעיסוק בספורט מסוים כך מבחר הכישרונות הפוטנציאליים גדול יותר והסיכוי לגדל אלוף מתעצם. המטרה - חייבים להביא יותר ילדים ובני נוער לעסוק באותם ענפים שבהם מדינה כמו ישראל יכולה להיות בצמרת העולמית. יש, כמובן, גם צורך בתשתיות, במתקני אימונים ובמאמנים ברמה גבוהה, אבל עוד לפני הכל - במודעות ובהחלטה לתעל את המשאבים הקיימים. נכון, גם אז ישראל לא תהפוך לאימפריה אולימפית, אבל לפחות תיצור סיכוי לצעד משמעותי קדימה.

בנבחרת השייט שזה היה ענף המוביל נחלנו כישלון חרוץ-אנחנו רואים כמה קשה להשיג מדליה, אלה שחתמו על התכנית המקצועית הזו הם המאוכזבים ביותר יתרה מכך האם הקריטריונים שנקבעו לבחירת הגולש היו נכונים? בינוניות איננה לא להגיד נו-נו-נו אי עמידה בציפיות, חשוב איך ניתן לתקן ולשפר, וכן לחפש מה השתבש. כאשר בכיר במשלחת טוען  בטלוויזיה כי תהליך האימון התקופתי נעשים ללא מתודולוגיה מובנת וניתוח תהליך האימונים נבחרות רק בהתאם ליכולות ולמוטיבציה של הספורטאי והמאמן הרלוונטי. שההכנות היו פחות טובות - למה הוא התכוון? ומה ניתן לעשות הלאה? ומדוע איש לא טיפל בזה לפני התחרויות? יש לעשות בדק בית מול הציפיות, חיפוש מה השתבש, זיהוי בעיות בטרם האולימפיאדה ולא בדיעבד.

לי קורזיץ הודתה "נכשלתי" המטרה היתה לנצח. היא לא ניצחה. היא סיימה תשיעית ושישית בסיכום הכללי. בניגוד למנהליה היא איננה מתלהבת מ"מקום מכובד". למרות שיש פה משאב טבעי של 200 קילומטר חוף. יש פה ענף שלקח אליפות עולם ב-1969, כשהספורט הישראלי עוד היה על העצים ,הענף הזה היה אמור אחרי הזהב באתונה ואינספור אליפויות העולם ואירופה - להשיג לבדו - שתי מדליות זהב.   

חמישה ספורטאים שלח איגוד הג'ודו ללונדון, משלחת הג'ודו הישראלית סיימה את דרכה באולימפיאדת לונדון 2012 בטעם חמוץ בלי מדליות, תקווה שמהולה באכזבה. אבל כולנו יודעים, בעצב רב, שנשמע את המילים איפון או ווזארי רק בעוד ארבע שנים. רק באולימפיאדה הבאה בריו.

נכון: צריך לשפוט את הספורטאים לפי מבחן התוצאה, ומנגד לשפוט את העסקנים לפי מבחן התוצאה ומה היו הגורמים לכישלון הצורב, הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי לצערנו נשארו הרחק מחוץ לפודיום.  הזירה האולימפית, היא המקום היחיד שבו מותר לנו לרגע אחד, פעם בארבע שנים, לזנוח את האידיאולוגיה ואת המאבק לעולם טוב יותר, ופשוט להתמסר בהתענגות טוטלית לרעיון של מצוינות. האולימפיאדה היא אחת הבמות היחידות שבהן אנחנו יכולים לחגוג, בלב שלם, דווקא עם המנצחים, עם החזקים, עם הצעירים, עם אלו שמצליחים לשבריר שנייה לגעת בנשגב. כשמדובר בקדמה מזוקקת, טהורה, של ניצחון הגוף והרוח על פני חוקי הפיזיקה הפשוטים, אי-אפשר שלא להתמסר אליה.

המשטר הסורי לפני קריסה

הסכם סייקו-פיקו בין צרפת ובין בריטניה, שנחתם ב-16 במאי 1916לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי נציגי שתי הממשלות מתפורר מול עינינו. את זה אנו רואים בעירק, לבנון ,וכעת גם בסוריה.

אסד האב שלט בסוריה ביד רמה שלושה עשורים. פוליטית הפכה סוריה לאחת המדינות היציבות ביותר במזרח התיכון, ואולי אף בעולם כולו. אך היה לכך מחיר כבד - חאפז אל-אסד הנהיג בסוריה משטר דיקטטורי שכמהו נותרו בכולם מעטים מאד. שיטת המשטר והדיכוי האכזר גבה מחיר כבד מהמשק הסורי, ולכן עד היום נותרה סוריה נחשלת כלכלית, ורוב תושביה נאבקים על הקיום היום יומי.

משטר הבעת הרצחני, שהתיימר לשאת את דגל הלאומיות הערבית, הוא העדות המדממת לכישלונה של לאומיות זו. התרמית הזאת נחשפת לעיני כל בזוועות המתבצעות מדי יום ברחבי סוריה. והעולם, כולל החלק בו שמכונה "העולם הערבי", ממשיך לשבת בחיבוק ידיים. העולם הערבי מחכה שמדינות זרות, לא ערביות, תבואנה לעזור ל"אחים הערבים" שנטבחים על ידי ערבים. על רקע העימות הבין-לאומי סביב הצעדים שיש לנקוט נגד שלטונו של בשאר אסד לאור האלימות הגואה במדינה, מה שמתחולל בסוריה זו איננה מהפכה במובן המקובל של המלה, גם ״לאומית״ לא במובן הקלאסי. העם הסורי בתחילת המאבק שאבו השראה מהאירועים במצרים ובתוניסיה, יצאו לרחובות בשל סלידתם מהממשלה הרודנית ומהיעדר ההזדמנויות, ולאו דווקא בגלל המאבקים בין העדות אך בהמשך התהפכה התמונה. בעבר הלא רחוק אסאד הבן נהנה ממנעמי החופש המערבי בעיר האורות. אולם החופש הוא תרמית. שכן הוא מעולם לא הפנים את ערכי החופש. נהפוך הוא, נותר שבוי בעולם השבטי שממנו הוא בא. לדבריו של הדיקטטור השני לבית אסאד, אפשר לחייך במרירות נוכח ההצהרות למה שמתרחש היום בסוריה. בהפגנות נגד המשטר נשמעות הקריאות "נוצרים לביירות – עלאווים לקבר". מטבע הדברים, סיסמאות מסוג זה מחזקות את תמיכת המיעוטים באסאד, ולו מתוך חשש מהחלופות המצפות להם. מדובר בתמיכה של המיעוט העלאווי, שמחזיק בשלטון, וכן בזו של הנוצרים –ושל הדרוזים .לזה יש להוסיף את הברית בין העלאווים לסונים החילונים העירוניים היא מורשת שקיבל אסאד ג'וניור מאביו, שרומם את האליטה הסונית הזאת על חשבון האליטה הסונית הפיאודלית הישנה של סוריה.

סיום כהונתו של אסאד הבן עלול להיות אפוקליפטי !!! קיים חשש מוואקום שלטוני העלול להביא לקריסתה של סוריה בדומה למה שמתחולל במדינות מוסלמיות נוספות כגון: תימן, עירק, סומליה ועוד. הדילמה של כלל הקהילייה הבינלאומית בנוגע ליום שלאחר לכתו של הנשיא בשאר אל-אסד ומה יקרה בסוריה בחודשים שלאחר מכן מדירה שינה אצל המנהגים במערב ובפרט בישראל. ולמרות זאת האינטליגנציה האירופאית השרלטנית עסוקה בימים אלה מעל-לראש במדיניותה של ישראל ביהודה ושומרון, וכך לא נותר לה זמן פנוי להתעסק עם הבעיות הבוערות ביותר במרחב-האסלאמי בו מתחוללות מלחמות דמים עקובות-מדם. יש לומר ביושר לפי שעה, אין מדינה מערבית אחת המוכנה לקחת סיכון אסטרטגי כדי לצאת במתקפה צבאית נגד המשטר העלווי של בשאר אל-אסד.

עפ"י דווחים המציאות ששררה בדמשק לפני שנה בלבד התהפכה על פיה. בעשור שחלף מאז עליית בשאר לשלטון ועד להתקוממות, דמשק היתה לעיר מלאת חיים. תרבות הברים פרחה, התיירים פקדו בהמוניהם מלונות בוטיק ומסעדות, סטודנטים ערבים נהרו לעיר והסורים יצרו קשרים עם העולם החיצון. אבל מתחת לפני השטח התקיים פיקוח קפדני כמו בתקופת אסד האב. מתנגדי משטר הושלכו לכלא, סוכני ביטחון, נראים בכל מקום, אורבים בפינות רחוב ותוחבים את האף לכל התרחשות. האזרחים נאלצים למצוא את דרכם בין שחיתות להשפלה תדירה, בין עלבונות מסוכני הביטחון לאי יכולת למצוא עבודה. דומה שנחצו כל הקווים האדומים במלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה. החלת משטר נוקשה ואכזרי  ע"י צבא סוריה ובריוני ה"שביחה" המטילה אימה על תושביה, גולשת לאנרכיה כללית, לחוסר-שליטה ולמאבקים עדתיים ללא הכרעה ברורה. המשטמה של בני-העדה הסונית כלפי בני-העדה העלווית מהווה קטליזטור למרחץ-דמים ומסע של נקמה עדתית הדדית ללא סוף.

חוסר הוודאות סביב זהותו של השליט הבא בסוריה. וחוסר-ההחלטיות הבינלאומית בנוגע לסוריה, אינו נובע רק מהחשש של שימוש בעוצמה צבאית נגד מדינה ריבונית, אלא דווקא נובע מהתוצאות העלולות להיגרם מכך לאור המורכבות העדתית והדתית של האוכלוסייה הסורית.

דאגה נוספת שמדירה שינה היא גורלו של הנשק הכימי בסוריה לאחר נפילת השלטון. סוריה מחזיקה את אחד המאגרים הגדולים והמסוכנים ביותר באזור, שעלול לעבור לידי המורדים ואפילו לידי חיזבאללה בלבנון צעד כזה עלול להצית מלחמה נוספת מולו. מעל לכל אלו, השאלה המטרידה ביותר שאופפת באוויר היא: מי יהיה הגורם הבא שיתפוס את השלטון בסוריה. כרגע לא נראה באופק גורם שמסוגל להנהיג את המדינה, והחשש הוא מפני התפוררות אמיתית של סוריה, שעלולה להביא איתה התארגנויות טרור, בדומה למצב הנוכחי בסיני. בקרב התושבים בסוריה קיימת חרדה גדולה לנוכח ההווה האלים ולנוכח העתיד שאינו צופן בחובו בשורות מרנינות לגורלה כישות מדינית שיש בה יסודות חזקים של פוליטיקה פרלמנטרית ליברלית וזכויות-אזרח. חוסר-ההכרעה בין השלטון לבין האופוזיציה הלוחמת, מעלה מחדש את החשש להפיכתה של סוריה למדינה המתנהלת על-פי הסגנון העיראקי או התימני. מספר ההרוגים הוא חסר-משמעות משום שמדובר על שרידותו של המשטר ושרידותה של העדה העלווית כולה.  הנהנתנים או האופטימיים במיוחד, לא יכלו להתעלם מהצד האפל והקודר של המשטר. במיוחד לנוכח מראות הזוועה, שהפכו עניין של יומיום, אי אפשר עוד להתעלם מאחיזת החנק של המשטר הסורי. מדווחים של היום דמשק בקריסה וכוחות המורדים מתקדמים לעבר הארמון הנשיאותי.

ההפגנה אמש בתל-אביב

ההפגנה אמש בתל אביב-תחת הכותרת "הפגנת חירום! מחזירים את השלטון לעם! הוציאה את המרצע מן השק‏. כאשר כמה מאות חוליגנים שמאלניים השתלטו על המחאה החברתית שממאנת לתפוס תאוצה מחודשת בקיץ שלפנינו-והאספסוף השתלט על המחאה החברתית הדועכת. במקום מאות האלפים שיצאו בקיץ הקודם שבוע אחרי שבוע לרחובות, המחאה השנה היא מנת חלקו של קומץ פעילי שמאל ואנרכיסטיים שמטיפים ל''צדק חברתי'' ובראשם דפנה ליף וחבר מרעיה. רק אנשים מהסוג הזה מרשים לעצמם להתנפל על סניפי בנק וחלונות ראווה של סוחרים תל אביבים תמימים. יש להניח שהמעצרים מנעו גם ביזה במקום. "הסלוגן העם דורש צדק חברתי" ו"דמוקרטיה". אין שום קשר בינם לבין הערכים שהם טוענים לייצג!! עיריית תל אביב בצדק איננה רוצה לחזור לתמונות של הקיץ האחרון בו המפגינים השתלטו על רחובות שלמים בתל אביב והקימו בהם מאהלים מטונפים, שיושביהם עושים את צרכיהם בחצרות הבתים ועוד.

המפגינים לא קיבלו אישורים מתאימים להפגנה אמש. לכן אסור לאפשר קיום הפגנות בלתי חוקיות תוך פגיעה "בשלום הציבור וביטחונו''. תגובותיהם שאין להם ספק שיש יד מכוונת מלמעלה איננה מצדיקה את הוונדליזם בחוצות תל-אביב. בקרב ההנהגה קיימת אכזבה שהם לא קיבלו כותרות על המחאה שהם עשו בשבועות האחרונים והגיעו להבנה שרק אלימות תחזיר אותם לכותרות. זה בדיוק מה שקרה.

שום דבר אינו מצדיק גם עם יש תחושה חזקה שהממונים על החוק קיבלו הוראה מהדרגים הכי גבוהים במערכת הפוליטית בישראל שהמחאה לא תתקיים בקיץ הזה כפי שטוענים מובילי ומארגני "המחאה החברתית". המפגינים הלמו על חלונות של סניפי בנק דיסקונט, הפועלים ולאומי, והצליחו לנפץ את שמשות של אחד הבנקים. המוחים פרצו למבנים, והכינו מראש מצבור של צמיגים שהוחבא בבניין סמוך למרכז המהומות.

יוזמת מחאת האוהלים ובראשם  דפני ליף בהפגנה ביום שישי ברח' רוטשילד הבהירו שאם לא ייקחו את המחאה הזו בצורה יותר אגרסיבית, הם לא יקבלו מאומה. וזה מתוך ניסיון העבר מה שיתרחש אמש זה שינוי כללי המשחק. לסרבנית המשתמטת מכפר שמריהו אין זכות לבוא בדרישות מהמדינה. אם היא בריאה מספיק להפגין ולהתגורר באוהל בחום ובלחות שלה קיץ בתל-אביב, אז היא גם בריאה מספיק כדי לשרת שנתיים ב-צ.ה.ל. כפי שהחוק דורש. את האוהל שתעמיד בחצר הפרטי שלה ולא במרחב הציבורי השייך לכולנו.

אמש נוכחנו שלמגינת לבם של פעילי שמאל, אין שום חפיפה אוטומטית למאבק החברתי. את השקפת עולמם יש לתעב, ואת פעולותיהם יש לסולד, המסע ומניעיו מסיחים את הדעת והקונצנזוס והם גרועים בעשרות מונים ממטרותיו המוצהרות. תגובותיהם ממחישה את המקהלה האוטומטית והבכיינית. זהו תעלול רטורי ומניפולטיבי בזוי ועלוב במיוחד. כאשר נחצו פה כל הקווים האדומים ששמו להם למטרה להפוך את המחאה לאלימה- כיצד החברה בישראל יכולה לאהוב חבורה כל כך וולגרית, ברוטלית, ולפעמים אף דורסנית, עם פה מלוכלך ומטונף?

כאשר ח"כים מחזקים את עמדת המפגינים ומציינים בתגובותיהם כי "חוסר המידתיות בהפעלת הכוח כנגד המפגינים מסכן את הדמוקרטיה ופוגע בזכות הדמוקרטית להפגין ולמחות. זה מהווה עידור למארגני המחאה להמשיך בפעולותיהם הברוטליות ומעניק להם רוח גבית שמקדמת ולא תחושה הכל מותר, תרתי משמע, ובכך מסייעת בעד החוליגנים להפר ברגל גסה את הסדר הציבורי.

זה לו אירוני לשמוע את "המנהיגות המחאה החברתית": שמדגישים בטענותיהם, שהם מתנגדים לכל ביטוי של אלימות ופגיעה ברכוש? איך ניתן לכנות את התופעה המבישה מצד מארגני המחאה החברתית שאירע אמש בחוצות תל אביב האם הם אזרחי שומרי חוק כפי שהם טוענים?

המפגינים עברו מה שנקרא "קו-אדום" אילמות היא לא השיטה.  למה ציפו שהמשטרה תזרוק עליכם סוכריות, או שמע לעצום את העיניים ולתת למפגינים להמשיך במעשיהם?? תפקידה ויעודה לפזר הפגנה אלימות ובין היתר גם להשתמש בכוח-סביר כדי לפזר אותה. כאשר המפגינים מבצעים ונדליזם ומפעילים אלימות כלפי השוטרים -שלא יבואו בטענות שהשוטרים מפעילים כוח בלתי סביר. יש דרכים להתלונן בהקשר כוח בלתי סביר נקודה. יש חוק במדינה וחשוב שלא ירדו לרמה הזו גם אם המאבק צודק. יש לנקוט ביד ברזל ואגרוף פלדה ולפעול נגד חוליגנים שמאלנים אנרכיסטים הורסי המדינה מבפנים.  

המשבר הכלכלי ביוון עדין לפנינו

השעה הייתה שעת אחר צהריים, והדבר שרציתי הוא לטבול קצת בים בגלל עומס החום הרב ששרר באתונה. בו בעת עלה במחשבותיי כיצד אירופה השוקעת, וכן על הדמוקרטיה החולה של ארה"ב, על השיטה הכלכלית שצריכה להשתנות ועל קוצר ידם של קובעי המדיניות, שהתמסרו לאינטרסים של הטווח הקצר ושכחו את הטווח הארוך. התקופה הנוכחית מעניינת מאד "מה שקורה כרגע בעולם מבחינה כלכלית ומדינית מפחיד מאוד". הכעס והייאוש ניכרים ביוון ואני מציין זאת מתוך התבוננות אישית זה עתה חזרתי ארצה מאתונה. החום בלתי נסבל, בדרום אתונה עולים פרברים באש כדבר שבשגרה,  שריפות הקיץ בפתח ואיש אינו יודע להצביע מה הן מקורן - האלימות הקשה עדין לא חלפה מפרברי אתונה, ומנגד הייאוש הזה הוא ייאוש שקט, הכעס נשמר לעת עתה לשעות אחרות. כשהסתובבתי בחוצות אתונה יומיים לפני הבחירות התחושה לא הייתה מלבלבת- השווקים ריקים למרות שדוכני הירקות, הבשר, והדגים ,מלאים מכל טוב, אך לאזרח הפשוט אין כסף לקנות. עיתונאים החלו להגיע ויכולתי לראות כיצד הם עטים על כל עובר ושב בניסיון לשמוע אמירה שתבהיר איך נקלעו היוונים לתסבוכת ואיך הם ייצאו ממנה. אולם היוונים עצמם ממש לא מאמינים שאפשר לצאת מהתסבוכת, לא בקרוב ולא בקלות. ולמרות זאת, הם רוצים שינוי. תוצאות הבחירות התקבלו באנחת רווחה מצד המנהיגים באירופה ובעולם כשחלק מהם כבר הזדרזו להודיע על כוונתם לתגמל את יוון על ידי פריסת תוכניות הצנע לתקופה ארוכה יותר. היוונים תמיד אהבו להרגיש שהם במרכז העולם. ובכן, שעה שהעולם כולו נשא עיניו לתוצאות הבחירות היווניות - המדינה הקטנה אכן החזיקה את גורל העולם בכפות ידיה. מה תעשה בו? על הכף הרי מונחים הגורלות שלהם, ושל גוש היורו ושל הכלכלה העולמית כולה. אין סיבה למהר. אולם, לפני שממהרים להירגע לגמרי, צריך לזכור כי בפני יוון ניצבים אתגרים רבים נוספים: מהקמתה של קואליציה יציבה, דרך סבב דיונים צפוי נוסף של הממשלה היוונית על תנאי החילוץ שלה ממצב הכלכלי העגום. יוון בחרה להישאר בגוש יורו ולא לחזור למטבע הישן הדרכמה, ולמרות הכל התסבוכת הפוליטית עדיין רחוקה מסיום. המנצח אנטוניס סמאראס ממפלגת הדמוקרטית, שוב במרכז הקלחת הפוליטית. "אמש שנועדו התוצאות הצהיר המנצח שהפעם נעשה את מה שצריך ונעשה את זה מהר", והוסיף "העם היווני הביע את רצונו להישאר חלק מגוש היורו" ולמרות הכל תוצאות הבחירות ביוון אינן מהוות סיבה לאופוריה, המצב הכלכלי בגוש האירו ימשיך להוות גורם סיכון מרכזי בכלכלה הגלובלית  . תוצאות הבחירות ביוון מהוות חדשות עידוד לטווח הקצר, כי נמנע אירוע מסוג "ליהמן ברדרס" שאירע בארה"ב והשלכותיו. גם המשחק הפוליטי להרכבת ממשלה נמצא ככל הנראה רק בתחילתו, מאחר שאפשרויות המו"מ של המנצחים מצטמצמות והולכות ככל שחולף הזמן. באם ממשלה יציבה לא תוקם בימים הקרובים, עשויה האחריות להקמת הממשלה לעבור למפלגת השמאל המתנגדת לצנע - ובכך לסלול את הדרך ליציאתה של יוון מגוש האירו. באותה נשימה יש להוסיף בלי ההקרבה של העם היווני הניצחון יחשב לכישלון. ההצבעה היוונית נוגעת קודם כל לעתידו של העם היווני, ובכלל לא בטוח שבטווח הארוך עדיף לו להישאר בגוש היורו ולא לחזור לדרכמה - למרות הקטסטרופה שפרישה מהגוש תגרום לרמת החיים וצנע בטווח הקצר. הכלכלה היוונית שהתדרדרה במהלך השנים האחרונות והביאה לאנרכיה אך לא הפחית את חובותיה, אולי עדיף להישרף מאשר לדעוך. פרשניים כלכליים מניחים שההסתברות לפרישת יוון מגוש האירו במהלך השנה-הקרובה נותרה גבוהה חרף הבחירות. כעת חשוב יהיה לעקוב לכלכלה העולמית ובמיוחד לכלכלה האירופית אחר תהליך משיכת הפיקדונות ביוון על-ידי הציבור, ולכן תהליך זה יישאר גורם סיכון מרכזי ליציבות הפיננסית של "גוש האירו". עם בעתיד הסצנריו יתגשם ויוון תפרוש בסופו של עניין מהגוש היורו לא מן הנמנע שזה יוביל ללחץ כבד על השווקים באירופה, כאשר השלכה נוספת של המהלך יכולה להיות פרישה של מדינה או מדינות נוספות מגוש האירו - ולמעשה פירוק הפרויקט כולו. כבר כעת ברור עם תצליח המפלגה הדמוקרטית החופשית להקים ממשלה היא תנהל בשבועות הקרובים מו"מ עם נציגי הטרויקה (הבנק המרכזי האירופי, קרן המטבע והאיחוד האירופי) כדי לקבל את התשלומים הבאים במסגרת "חבילת הסיוע השנייה". האנליסטים מעריכים: הסיכוי לפרישה של יוון מגוש האירו בטווח הקרוב פחת באופן ניכר, אך חוסר ההסכמה מצד יוון על יעדי תוכנית הסיוע יציתו מחדש את חששות נטישת האירו לקראת השנה הבאה.

מעבר לבעיות ששרויה הכלכלה היוונית בזמן נתון זה, המהווה אחוז נמוך מהתמ"ג בגוש האירו, לאירופה ישנן בעיות גדולות עוד יותר, בדמותן של ספרד - אשר זכתה לפני כשבועיים לתוכנית סיוע חיצוני למערכת הבנקאית שלה. אך יש להוסיף לאור הריביות הנמוכות להן "זכתה" ממשלת ספרד בחבילות הסיוע לבנקים שלה ,ועד יישום צעדים משמעותיים להמשך הריסון התקציבי לצד עידוד הצמיחה במדינה הסובלת ממיתון ממזה 5 שנים הדרך עדין ארוכה. גם חילוץ הבנקים בספרד, שהוביל לעליות בשווקים ולפרץ מהוסס של אופטימיות בנוגע לסיכויי אירופה לחלץ את עצמה מהמשבר הנוכחי, לא הותיר בפני אנליסטים רושם מיוחד. "זה צעד בכיוון הנכון, אך הוא מוגבל. בהלת המשיכות מהבנקים בדרום אירופה חמורה מאוד, ועלולה להרוס את גוש היורו בעתיד הקרוב. גם הכלכלה השלישית באירופה הרי זאת איטליה - אשר גוברות הספקולציות לגביה באשר לבקשתה לסיוע חיצוני עדין שרירות. הקשיים הכלכליים והפיננסיים של ספרד ואיטליה נותרו ללא שינוי". מעניין יהיה לראות באיזו מידה, אם בכלל, תחול ירידה בריביות ובמרווחים הגבוהים ששתי מדינות אלה נאלצות לשלם על מיחזור "החוב שלהן". השאלה אם לגרמניה יש הרצון להציל את היורו, יש המעריכים שהרצון הזה מוטל בספק. ברור שהציבור בגרמניה לא רוצה להציל את היורו, והפוליטיקאים לא מפגינים מנהיגות. מדובר בתקופה מפחידה מאוד לאירופה, וגם לשאר העולם. כעת מה שנחוץ קיום דיון דחוף ומקצועי בתוך אירופה בנוגע לאפשרויות פעולה, כי האסטרטגיה במשברים כאלה היא סיעורי מוחות כדי למצוא את הפתרון הטוב ביותר. כי השאלות הבוערות לא נענו, ואפילו לא עסקו בהן באופן משמעותי. אנחנו ממש בדקה ה-90, אירופה יכולה להציל את עצמה. יש פתרון. הוא לא פשוט, אבל הוא קיים - והוא כולל הכרה פנימית כנה בצורך בכיוון חדש ובדיון עם המדינות שבמשבר. כיום הדיון היחיד מתקיים בברלין, וקיים ספק רציני אם גם שם מתנהל בכלל דיון. הפתרון האירופי צריך לכלול אמירה מפורשת לבעלי הפיקדונות בבנקים היווניים והספרדיים: אין סיבה לברוח ולהוציא את הפיקדונות מהבנקים. אתם מוגנים. גוש האירו ערוב לפיקדונות שלכם. ומנגד דורשה גישה פוליטית שונה ממה שראינו בשנתיים האחרונות - רק דרישות לצנע, צנע, צנע. כפי שמציגה הקנצלרית מרקל אינה המענה היחיד למשבר האירופי. המדיניות הזאת לא הצמיחה פירות כפי שקיוו. האחריות למצב הכלכלה העולמית כיום מוטל על הפוליטיקאים, יותר מאשר על הבנקים. מרוב דאגה למעמדם בטווח הקצר, הפוליטיקאים זנחו לחלוטין את החשיבה לטווח הארוך. תמיד שווה להילחם ולהפנות את האנרגיה לפתרונות הנכונים. יש שמאמינים שאם המשבר יחמיר מספיק, כבר נמצא פתרונות. אם המשבר יחמיר העבר מוכיח שהוא רק יחמיר עוד יותר. יש עכשיו סיכוי אמיתי לשנות וצורך אמיתי לחשוב איך יוצאים ממעגל האי-יציבות. אין לנו אפשרות להיות אופטימיים או פסימיים - רק לעבוד ולשאוף לפתרונות הכי טובים שנוכל למצוא.

אין ארוחות חינם

בשבוע שעבר פורסם "בליידי גלובס" ראיון עם השף מאיר אדוני ע"י 3 יאפיות תל אבביות עיתונאיות במקצוען המתפטמות בחינם תמורת כתבה. רוב הכתבה עוסקת  בתפירה גסה ומכוונת מראש, וכאשר אחת מהן אשת ציבור נודע. שמעשיו המגעילים עדין מהדהדת בקרב רבים בציבור בישראל-כנראה הן לא רואות בזה בעיה אתית. כך תופר העיתון גלובס בין מחט לתחת, עם כותרת מושכת, וחוסר קשר בין חלקי הדיווח. יתרה מכך בתמורה לשוחד לכאורה הן אמרו שיכתבו עליו כתבה מפרגנת וזה עפ"י מה שהתפרסם עד כה. באופן כללי לא נראה שהן סובלת במיוחד והפרוטה בכיס איננה חסרה להן. יתרה מכך לא שמעתי שבעל השליטה בעיתון גלובס מבקש "תספורת" כפי שרבים מעמיתיו הטיקונים מבקשים זאת. כלל ידוע ויש להקפיד "מבקר מסעדות מקצועי שהולך לבקר במסעדה משלם ולא אוכל חינם, הוא אמנם לא משלם מהכיס שלו אבל גם לא מהכיס של המסעדה".

מי שעיין בכתבה יכל להבין על כך הישראלים לא מבינים מהומה בקשר לאוכל וקולונאריה, ולא מעריכים באוכל מושקע. זה נשמע מביך במקרה הטוב, ושערורייתי ומתנשא במקרה הרע. ההתנשאות הזו בליידי גלובס נשמעה לי מוזרה מאיר אדוני ידיד וחבר קרוב שלי, אכלתי אצלו כמה פעמים ונהניתי מאד. עפ"י הבנתי הוא בנה את עצמו בעשר אצבעותיו, ובכך קנה לעצמו בחסד וביושר מעמד של שף מעולה ומהמובילים בארץ.

בביקורות על מסעדות חייבים לשלב לא רק היכרות רחבה וארוכת שנים עם מסעדות בארץ, ידע בבישול, והבנה של ההשפעות הגלובליות. מבקר מסעדות מקצועי מרגיש לפי הריח שלה אם הבישול בה הוא מלא כוונות טובות. אם הריח עבש, עדיף לא להיכנס ולהמשיך הלאה לחפש. אוכל צריך להיות נושא כל כך רציני, זה עניין של שמחה, חלוקה, וחושניות, ואת כל זה ניתן למצוא במסעדות של השף אדוני. אני אוהב את הכבוד שרוחשים לאוכל. האוכל בעיני נתפס כאמנות או חוויה מרתקת כמו תאטרון, קולנוע או ספרות. עבדתי במטבחים, כאשר אני רואה צלחת של מנה טובה, אני ממש יכול לראות, איך כמו צייר, השף חשב על הקומפוזיציה של כל המרכיבים, איך הוסיף אותם בזה אחר זה, עד שקיבל את התוצאה הרצויה. לסעוד באחת משני המסעדות של מאיר אדוני מתקיימת עפ"י הבנתי מערכת יחסים ארוטית בין השף לסועדים והיא חזקה יותר ממערכות היחסים שהציבור מנהל עם שפים-כוכבים אחרים בישראל. לכן יש בה לאותנטיות שהשף מנסה לגעת בה. זה דומה כשיוצאים מהופעה של מדונה עם תחושה מרוממת, או הערס הרומנטי בשיריו של הזמר אייל גולן.

האם מבקר המסעדות הנודע Alexander Lobrano או דניאל רוגוב מבקר מסעדות ויין עיתונאי וסופר שרבים בישראל מכירים אותו והוא נפרד מאיתנו לפני מספר חודשים יהי זכרו ברוך. האם הם הרשו לעצמם לא לשלם על ארוחה? אלכסנדר לבורנו הולך בעילום שם לסעוד, בדרך כלל מזמין על שם החברים שאיתם הוא הולך ומשלם על כל הארוחות בעצמו. ולא מוכן לקבל ארוחות חינם כפי שנהוג כאן בישראל. חלק מחבורת מבקרי המסעדות בישראל רוצים שיכירו אותם כשהם מגיעים למסעדה, הם רוצים לאכול בחינם, שיתרפסו לפניהם, לקבל בקבוק שמפניה לשולחן. בכלל, חלק מהעיתונות הישראלית מונעת על ידי תוכן שיווקי וקשרים, ולכן אני מזועזע מרמת העיתונאות בישראל בכל הקשור לקולונאריה. לו פעם אתה יכול למצוא אייטם במוסף נכנס לעיתון בזכות המודעה על אותו מקום במוסף אחר של אותו עיתון וזה אומר דרשני. לאכול ולהכיל הם פעלים קרובים. כשאתה אוכל ומכניס לקרבך יצירה של מישהו, אתה מכניס לתוכך  קצת ממנו.

הגענו, איפוא, למצב, שבו בעלי המסעדות אינם שוקדים על טיב המנות. יש עסקים, שפדיונם העיקרי ממכירות משקאות קרים, חמים וחריפים ואילו המטבח אצלם בבחינת מקור הכנסה צדדי. רבים הישראלים, שיראים מתבלינים ומרטבים, ומשתמשים בבסיס לרוטב בקוביות מרק, במקום בתמצית מרוכזת של עצמות, בשר וירקות; הבשר הנמכר על-ידי הקצביים הוא טרי מדי וקשה. בעלי המסעדות אינם מנסים בכלל לעורר התרגשות אצל אורחיהם. הם מגישים גלידה משעממת מבחוץ, וקרם קרמל המשעמם מבפנים. איך אפשר למלא קיבה מעודנת בדברים כאלה? אדם תרבותי אינו רק זה שיש לו כרטיס מנוי לקונצרטים, שספרי פילוסופיה נושרים מחיקו ועכשיו הוא קורא את עגנון. אדם תרבותי הוא גם זה ששולחנו נכבה בעיניו, האוכל בהרחבת הדעת ובהנאה, לא רק כדי למלא את הקיבה אלא גם כדי ליהנות. לכל העמים העתיקים, בעלי תרבות עתיקה ומפוארת, מטבח לא פחות מפואר, ודי אם נזכיר את הסינים ואת הצרפתים. פעם היה עם ישראל אוכל געפילטע פיש, קציצות במיץ, מחית תפוחי-אדמה ולבן, היום אוכל עם ישראל חומוס וטחינה, ולפעמים גם תרנגול הודו על השיפוד, מוגש תחת השם "שישליק". קשה להבין מדוע ירדה עלינו המושג "המסעדות המזרחיות", שתפריטן דל, האוכל בהן גרוע, שומם וחדגוני, וכל קשר ביניהם למזרח הינו מקרי בהחלט. וזאת בשעה שמסביבנו נמצא הים-התיכון, שנתן לעולם את אחד המטבחים העשירים ביותר. קיומו של מטבח עילי הוא חלק ממסורת ומסורת, בניגוד לאופנה, זקוקה לזמן וזמן זה הדבר שממש אין לנו כאן. אנשים התלהבו מהחידוש אבל לא ממש הפנימו אותו ופתאום האופנה הזאת נעלמה ומה שהחליף אותה זה מין גל של לוקל-פטריוטיות מופרכת לחלוטין, שהגיעה גם למסעדנות העילית ופתאום אם אתה לא מגיש מטבח של סבתא או טלה על חציל אז אתה נורא פלצן. מסעדות יקרות לא באמת יכולות להתקיים בישראל, כי הקהל שיכול להרשות לעצמו סכומים כאלה הוא מצומצם, אם כי הקהל הזה אינו מורכב דווקא מעשירים. מעמד של שף-כוכב בעל כוכבי מישלן באירופה הוא עתיד ממומן. השם הופך למותג, ובעקבות זה מביא חוזי ייעוץ ופרסום ענקיים. שלא לדבר על ספרי בישול, וסדרות טלוויזיה. לעומת זאת בישראל וענף המסעדנות נמצא בקריסה, ולא סוגרים בגלל מיתון-שלא כמו אצל אומות דוגמת צרפת או איטליה, אצלנו הגסטרונומיה טרם היתה לחלק מן התרבות. יעבור עוד זמן עד שפרס ישראל יוענק לשף על הישגיו האמנותיים במטבח. ואם דרושה הוכחה ניצחת לזיקה בין אוכל לתרבות, אפשר לגלות אותה בנקל גם משפע הספרים, שאינם ספרי בישול, אלא ספרות יפה; ספרים העוסקים בבישול אבל גם בחיים. כזהו, למשל, "סודות מחיי המטבח "בעולם המסעדנות הישראלי המוחצן והראוותני ,הוא  אי של קשרים אישיים, דיסקרטיות, וגינונים.

מהיכן לקוח המושג "אוכל לאלפיון העליון" לי קשה לעכל איך בחו״ל אנשים מוכנים להוציא הון עתק ובארצנו יש המזלזלים במסעדות שף טובות. חומרי גלם טובים עולים הרבה, החשיבה, היצירה, זה אמנות כמו תיאטרון או מוזיקה. מה זה הדבר הזה שבורחים מכל מה שקשור ליצירה? עצם ההתניה שהאירוח בפורמט של המדור "דלישס" הוא על חשבון המסעדה הוא פסול, האם זה לו שוחד לכאורה? הניסיון להוציא את השד העדתי מהבקבוק לא יועיל, ובכך ללבות מתחים מיותרים. צריך להודות על האמת שעדיין יש הרבה לתקן ולשפר בתחום הזה. הבטן של השף מלאה במתחים, בכעסים, ברגשות מודחקים. הוא איננו בא לחנך אף אחד, ובוודי לא להצטדק על האוכל שהוא מגיש לאורחיו. די להתבונן מסביב בתחום הקולינאריה ונהיה עדים כיצד השפים רבים ויתרו על מקצוע המסעדנות. אין בשביל מי להתאמץ כאשר מראש הביקורת היא קטלנית.

נושא האוכל ממלא את תרבות הפנאי שלנו בצורה גוברת והולכת, המחאה החברתית בקיץ האחרון היה פוליטי ומגמתי ולכן קיים אחוז נכבד באוכלוסייה המרשה לעצמו את הפריבילגיה לאמץ את הטריוויאלי כערך. המחאה החברתית הייתה תופעה מוזרה. ראשיה מרוויחים בסדר וחיים טוב, חלקם לא התביישו והלכו לאכול באיזה מסעדת "ברסרי" ל'פרק' סטייק טוב. הרי הם לא ילבשו שחורים ושקים כל הזמן. שמענו עדויות מהמסעדות לאורך שדרת רוטשילד בקיץ האחרון  שאומרות שלא ייחלו לפריחה טובה מזו בעסקים שלהם, מהרגע שהמפגינים החלו למלא את השדרה. נכון שיש כיום כאלה שמזמינים בארוחה בקבוק יין באלף שקל, אבל כמה כאלה מזדמנים בכל ערב? זו לא המסה הקריטית. השף אדוני מודע לכך שיש קהל שלא מסוגל להיות שותף לנהנתנות של בעלי האמצעים, לכן הוריד מחירים שפנה לקהל עם אמצעים פחותים, לממוצע היותר רחב ,והשף אדוני איננו מסתיר זאת.

אם הכן השף אדוני יעמוד בדבוריו ויעזוב את הארץ, זו תהיה עבידה בלתי הפיכה לקולונאריה הישראלית. אך מנגד הוא יעשה חסד לעצמו ופעם ולתמיד הוא יתפטר מההשמצות ומהביקורת הקטלניות של ליידי גלובוס מדור דלישס כדוגמה שלפנינו וחלק בלתי מבוטל של כתבים שכותבים בנושא זה. כפי שעשה זאת השף מושיק בעל שני כוכבי מישלן.